פעילות גופנית במצבי תשישות כרונית

פעילות גופנית במצבי תשישות כרונית

מצב של תשישות כרונית עלול להופיע מכמה סיבות: אורח חיים לחוץ, מצבי לחץ נפשיים כגון לחץ מוגבר ודיכאון, התאוששות ממחלה ויראלית, מחלת התשישות הכרונית ולאחר מחלה גופנית ממושכת. מצב זה מתאפיין ברצון רב לנוח ואי יכולת לבצע מאמצים שבעבר היו חלק משגרת היום-יום, והתאוששות איטית ומלווה בהחמרת הסימפטומים.

לאחרונה מתברר שבהעדר כל סיבה גופנית או אורגנית ביצוע של פעילות גופנית אירובית (הליכה, שחיה ) באופן הדרגתי הינו הטיפול הטוב ביותר על מנת לחזור במהירה לשגרת החיים. וזאת משתי סיבות: האחת במצבי תשישות אנשים נמנעים מביצוע מאמץ דבר שמחמיר את חולשת הגוף, והשניה הינה שאימון גופני משפר את התפקוד האוביקטיבי של גוף, נכון שקימת עדיין מגבלה לביצוע המאמץ אבל אימון גופני במסגרת המגבלות עשויה לשפר את היכולת לבצע מאמץ.

בעת ביצוע הפעילות עלינו לקחת בחשבון את מצבנו הגופני העכשווי, ולכן בתחילה יש לבצע מאמצים קלים כגון הליכה קלה כאשר המטרה הראשונה הינה ביצוע של רמת מאמץ שנוכל לחזור עליה 3 פעמים בשבוע . משך המאמץ צריך להיות לפחות 20 דקות. במידה ואנו נתקלים בקושי להגיע אל סף נכסף זה יש להתחיל בזמן קצר יותר ולהגדילו בהדרגתית. לאחר שביצענו את הפעילות הנדרשת הראשונית עלינו להאריך את זמן המאמץ בצורה הדרגתית שתוך חודשיים נבצע 3 פעמים בשבוע מאמץ בדרגת מאמץ קלה למשך 35-40 דקות. רק לאחר שסיימנו שלב זה ניתן להגביר את עומס האימון, משמע: הליכה מהירה יותר וכ"ו.

חשוב לזכור שבכל שלב האימון אין להגביר בפתאומיות את קצב האימון למרות שאנו מרגישים שגופנו מאפשר זאת (רוב הסימפטומים של העייפות מופיעים לאחר המאמץ) כמו כן, אין לבצע את האימון הגופני כאשר אנו מרגישים חולשה או עייפות שאינה מאפשרת לנו את ביצוע המאמץ, הדבר עלול להחמיר את הסימפטומים.

יש לזכור שרוב אנשים הסובלים מתשישות גופנית הינם בעלי הערכה נמוכה לגבי יכולת המאמץ שלהם, (יכולים לבצע הרבה יותר ממה שהם חושבים). ואימון לאורך זמן משפר בצורה עקבית את היכולת הגופנית לבצע מאמצים למרות שבשלבים הראשונים יתכן והוא גורם להחמרת תחושת העייפות.