Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

עוד על עודף המלח היורד לחיינו בגין תרומתו למחלות קרדיו-וסקולאריות, חלק א`.

אהבתם? שתפו עם חבריכם

פרופ' בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.


 


 במסגרת זו כבר התייחסתי ב-4 השנים האחרונות בשלושה מאמרים לסכנה הכרוכה בדיאטה עתירה במלח, על השפעת המלח בהגברת לחץ הדם, וממילא על תרומתו השלילית לבריאות כלי הדם והלב. אך נושאים חשובים אינם מגיעים לעולם אל מיצוּיָם: ראשית חשוב תמיד ולחזור ולשנן ולהזהיר מפני "ידיד" כמלח, שאין טוב ממנו להגביר את התענוג באכילה, וכמובן חשוב לעדכן על עוד ראיות וממצאים אחרונים, שמחזקים את מה שכבר נאמר עד שנדמה שהיה כבר לזרא, דווקא בנושא הרעה שבעודף מלח במזון. יתר לחץ-דם הוא המנבא החזק ביותר של אירועי שבץ-מוחי ואירועים אחרים במערכת הקרדיו-וסקולארית, ורבות נאמר על חשיבות צריכת מלח שולחני (NaCl) בקביעת לחץ הדם, ובמצבי יתר לחץ-דם. מחקרים אפידמיולוגיים רבים הראו את היתרונות המובהקים של הפחתת צריכת מלח, כאשר יתרונות אלה אינם תלויים בגיל, במין, במוצא אתני, במסת הגוף או ברמה הבסיסית של לחץ הדם לפני השינוי בצריכת מלח.


 


רוב המחקרים הפרוספקטיביים מצביעים על הקשר בין צריכת מלח מוגברת לאירועים קרדיו-וסקולאריים. אחד המחקרים החשובים והמאוד מצוטטים לאחרונה הופיע ביולי 2004 בכתב העת Stroke, בו פרסם האפידמיולוג היפאני Nagata נתונים על הקשר בין צריכת מלח ומוות משבץ מוחי בקרב אוכלוסיית גברים ונשים ביפאן.


בשנת 1992 נוּטרָה הדיאטה הממוצעת בקרב 13,355 גברים וכן 15,724 נשים בעיר Gifu. בין תחילת המעקב ב-1992 ועד 1999 נרשמו 269 מקרי מוות משבץ (137 בגברים ו-132 בנשים).


בין הגברים, נמצאה תאחיזה מובהקת בין תמותה ורמת המלח הגבוהה ביותר בהשוואה לרמת המלח הנמוכה ביותר במדגם זה, גם לאחר שנלקחו בחשבון גורמי סיכון אחרים, כאשר בצרכני המלח ברמה הגבוהה ביותר התמותה משבץ מוחי הייתה פי 2.33 גבוהה יותר מאשר בקבוצת הצרכנים המעטים של מלח.


מובהקות גדולה עוד יותר נרשמה בהשוואת התמותה משבץ מוחי על רקע אי-ספיקה (חסר חמצן למוח) או מוות משבץ על רקע שטף דם תוך-מוחי, כאשר שם הסיכון של אירועים אלה היה גדול פי-3.22 או פי-3.85 בהשוואה לסיכון להתרחשותם של אירועים אלה בקרב גברים יפאנים צורכי המלח ברמה הנמוכה ביותר.


בין הנשים היפאניות המובהקוּת הייתה נמוכה בהרבה: צרכניות המלח המרובה שם היו בסיכון הגבוה רק פי-1.7 למות משבץ מוחי בהשוואה לאלה הצורכות מעט מלח.


יפאניות צורכות מלח רב הן בסיכון למות פי-2.1 משבץ על רקע אי-ספיקה מוחית, בהשוואה ליפאניות הממעטות לצרוך מלח. 


 


בימים אלה של סוף אפריל 2007 מתפרסם ב-British Medical Journal מחקר חשוב ביותר בתחום האמור, הדן בהשפעות ארוכות הטווח של הפחתה יזומה של מלח בדיאטה על תוצאות מחלות קרדיו-וסקולאריות באוכלוסייה אמריקנית.


המחקר האחרון הפיק ממצאים משני מחקרים אקראיים שכבר הסתיימו ושעיסוקם מניעת יתר לחץ-דם, שהיו ידועים כ-מחקרי TOHP או Trials Of Hypertension Prevention.


מחקר רב מוסדי זה נערך בבית הספר לרפואה Harvardבבוסטון, מכוני הלב, הריאה והדם ב-NIH, בית ספר לרפואה בפילדלפיה, אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור ואוניברסיטת Loyola באילינוי.


מחקר TOHP התחלק לשני שלבים כרונולוגיים: TOHP I התקיים ב-10 מרפאות בשנים 1987-90, ואילו TOHP IIנערך ב-9 מרפאות בשנים 1990-5.


בשני מחקרים אלה השתתפו מעל 3,000 איש ללא יתר לחץ-דם, (744 במחקר המוקדם ועוד 2,382 במחקר ההמשך), והם קבלו הנחיות להפחתה של מלח במזונם למשך 18 חודשים ב-TOHP I, או למשל 36-49 חודשים במחקר TOHP-II.


 


מחצית מהמשתתפים במחקרים אלה כמובן לא הפחיתו את המלח במזונם. הפחתת כמות המלח במזון בניסוי TOHP I  הייתה של 2.6 גר' ליום, ובניסויTOHP II  ההפחתה הייתה של 2.0 גר' מדי יום.


משנת 2000 החל המעקב אחר הממצאים הקליניים של משתתפי 2 המחקרים, כ-10 שנים לאחר שהסתיימה ההתערבות ברמת המלח הנצרך ב-TOHP I, וכ-5 שנים לאחר סיום ההתערבות ברמת המלח בניסוי TOHP II.


להלן תוצאות מחקר זה: הקצב הכללי של התרחשות מחלות כלי-דם היה נמוך יותר בקרב משתתפי  המחקר שרמת המלח במזונם הופחתה.


בניסוי TOHP I  אחוז האירועים הקרדיו-וסקולאריים היה 10.3% בקבוצת הביקורת, ואילו בקבוצה בה הופחת המלח ב-2.6 גר' ליום, היה אחוז אירועים אלה רק 7.4% , דהיינו כ-28% פחות.


בניסוי TOHP II נרשם בקבוצת הביקורת אחוז אירועים קרדיו-וסקולאריים של 8.6%, ואילו בין אלה בהם הופחתה צריכת המלח היומית ב-2.0 גר', היה אחוז האירועים 7.6%, כלומר ירידה של ב כ-12%. גם שיעור התמותה פחת בשני הניסויים בקרב אלה שצרכו פחות מלח: בניסוי  TOHP I הייתה הפחתה של 9.1% בפטירות ובניסוי TOHP II היו פטירות נמוכות ב-12.5% בצרכני הכמות הנמוכה של מלח.


 


ראוי לציין שהשפעת הפחתת הצריכה של מלח מבחינת אירועים קרדיו-וסקולאריים הייתה זהה לחלוטין בין גברים ונשים, היא הייתה יעילה יותר בקרב לבנים בהשוואה לשחורים והיא הייתה יעילה יותר בקרב צעירים יותר (גילאי 30 עד 44 שנה) מאשר בקרב אלה בני 45 עד 54 שנה.


הנתון המעניין מאוד והדרמטי ביותר, מתייחס להבדל של הפחתת מלח במזון של "שמנים" בהשוואה ל"רזים": אלה עם מדד מסת גוף ((BMI הקטנה מ-25.0 הושפעו הרבה יותר מהפחתת המלח במזון עם סיכון יחסי ללקות באירוע קרדיו-וסקולארי של 0.24 בלבד, בהשוואה לאלה עם BMI דומה בקבוצת הביקורת בהם לא הופחתה רמת המלח במזון.


לעומת זאת, נרשמה הפחתה צנועה יותר באירועי כלי-דם באלה עם BMI שמעל 25.0, בהם הסיכון היחסי היה 0.72 בהשוואה לבעלי מסת הגוף המוגברת וצרכני המלח הלא מופחת.


                                                                                                                                             


המחקר המצוטט פה מחזק את ההמלצה להפחתה בצריכת מלח במזון, כאמצעי נוסף למניעת אירועי כלי-דם באוכלוסיה הכללית.


בשנת 1985 המליץ ארגון הבריאות העולמי (WHO) להפחית את צריכת המלח היומית ל-5 גר' ומטה, אך רק מעטות המדינות שאמצו המלצה זו בחינוך ושכנוע התושבים למדיניות זו. כמובן שכצפוי קיימים הבדלים בין מדינות מפותחות ושאינן מפותחות.


במדינות המערב, המלח מגיע בעיקר מהלחם ומהמזון המעובד (processed food) רק אחוז קטן יחסית (20%) נובע מהמלחה עצמית בהכנת תבשילים או בהמלחה "ליד השולחן". לכן מדיניות של הפחתת רמת המלח במזון, שתשפיע על אוכלוסייה רחבה במדינות מפותחות, יכולה להיות מיושמת רק בשיתוף פעולה והסכמה של תעשיית המזון.


 


לא אפרט כאן מדוע כה נחרצת התנגדות תעשיות המזון בעולם לאפשרות של הפחתת רמת המלח בסוגי המזון השונים, שהרי לכך כבר הוקדש במיוחד מאמר במסגרת זו. .


נציין אך על קצה המזלג שלוש סיבות עיקריות המניעות את תעשיית המזון בעמדתה בנושא:


א. ריבוי מלח במזון כרוך באופן כללי בהגברת הצימאון מה שמגביר כמובן את רכישת המשקאות הקלים;


ב. ריכוז גבוה יותר של מלח במוצרי בשר לדוגמה מגביר את ספיחת המים על ידי המלח, ומוסיף למשקל ה"נטו" של הבשר "אי אלו" אחוזי מים ובכך גדלים רווחי היצרן;


ג. מקובל שמלח בריכוזים גבוהים יותר במזון מעובד הופך את האחרון לערב יותר לחך, מה שמגביר כמובן את צריכתו. 


 


נושא זה של הקשר המובהק בין רמה גבוהה מדי של מלח במזוננו לתחלואה משמעותית בעולם שמקורה בעיקר בלחץ-דם מוגבר, הוא כל כך קרדינאלי, ומשקף באופן כה בוטה את ניגוד האינטרסים בין בריאות הציבור במובן הרחב ביותר של המילה, לבין מניעים כלכליים של חברות ענק בעולמנו המתועש, עד כי חשוב להרחיב את היריעה על "חוסר היגיון וצדק" גלובאלי זה.


 


לפני אמצע שנות ה-80 ניכרה דווקא דעיכה מתונה והדרגתית במכירות של מלח בישול ובמקביל ניכרה מגמה חיובית של שכיחות מופחתת של מקרי יתר לחץ-דם בארה"ב.


לעומת זאת, בשנת 1998, סך המכירות של מלח בישול היו גבוהות ב-86% שבמזון, באופן שהצריכה האישית של מלח בישול ב-1998 עלתה שם ב-55% לעומת רמת הצריכה בשנת 1983. מגמת הצריכה המוגברת של מלח נותרה קבועה בארה"ב מאז סוף שנות ה-90, באופן שהיא הייתה מוגברת בהרבה לעומת צריכה זו בסוף שנות ה-70.


נציין שמאז סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 יש עליה מתמדת בשכיחות של מקרי יתר לחץ-דם באוכלוסיה האמריקנית מגיל 20 שנה ומעלה. צריכת המלח בדיאטה האנושית היא מאוד מורכבת מעצם היות מזונו של האדם מגוון מאוד בהשוואה למזונם של בעלי חיים.


אריות תוכנתו על ידי האבולוציה לצרוך בשר חי בלבד, ואילו אנטילופות מסתפקות במזון צמחי בלבד, באופן שני סוגי מזון אלה מתאימים מבחינה פיזיולוגית לבעלי חיים אלה. בני אדם לעומת זאת, תוכנתו מטבע בריאתם לאכול ולהשתמש לצורך צרכיהם הביולוגיים בשר וירקות כאחד, ומניחים שכך היה הדבר לאורך 100 אלף שנות היסטוריה אנושית, בהם לא הייתה התערבות בהוספה או בתיבול חיצוניים של מלח בישול.



מה שהתרחש למעשה באופן כה מובהק במאה ה-20 בהוספת מלח למזון על ידי תעשיית המזון, הגביר בעולם את תופעת יתר לחץ הדם, מהתופעות הפתולוגיות היותר מובהקות שמלוות את האדם המודרני. דיאטה יומית ממוצעת, מורכבת על בסיס צריכת האנרגיה, מ-2/3 מזון צמחי ו-1/3 בשר מהחי, ואלה מספקים באופן "טבעי" כ-0.6 גרם נתרן (סודיום) (שהם שווי ערך ל-1.5 גר' מלח בישול, NaCl) בהעדר תוספת יזומה של מלח בישול.


 


דיאטה יומית של טבעונים המורכבת רק ממזון צמחי מספקת פחות מ-0.23 גר' נתרן ביום, ואילו תפוקת הנתרן הגבוהה ביותר מגיע ממזון מהחי, שם כמות הנתרן היומית במזון חי טבעי ללא תוספת חיצונית של מלח, היא בערך 0.8 גר' נתרן ביום שהיא בערך 2 גר' מלח בישול ביום. בלתי אפשרי למעשה להרכיב דיאטה המורכבת ממזון "טבעי" לא מעובד, שיכיל מדי יום 1.2 גר' נתרן, ולכן סביר להניח שמבחינה אבולוציונית-גנטית, האדם תוּכְנָת לשרוד עם פחות מ-1.2 גר' נתרן ביום, או כ-0.5 גר' נתרן לכל 1000 קילו-קלוריות של מזון, כאשר הצריכה האופטימאלית של האדם היא כ-2,500 קילו-קלוריות ביום.


 


 כידוע פועל בגופנו הציר רנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון (RAA), שתפקידו למנוע הפרשה של מים ונתרן בשתן, במצבים המצדיקים זאת, של התייבשות ורמת נתרן נמוכה בדם.


נראה שהאבולוציה ייעדה להורמון אלדוסטרון תפקיד נכבד זה, בהתחשב ברמת הנתרן המגיעה לגוף מהמזון. אכן, במצבים בהם רמת הנתרן היומית המתקבלת מהמזון נמוכה מ-0.12 גר' ליום שהיא שוות ערך ל-0.31 גר' מלח שולחני ביום, מערכת הרנין-אנגיטנסין-אלדוסטרון תשופעל.


לעומת זאת, כאשר האדם קולט במזונו מדי יום 1.65 גר' נתרן ביום, או 4.3 גר' מלח בישול ביום, פעילות האלדוסטרון מדוכאת לחלוטין. מסתבר שתחום הריכוזים של המלח במזון טבעי שאינו מועשר במלח, נמצא בהתאמה מצוינת עם תחומי השפעול-דיכוי של המערכת המפעילה באדרנל את ההורמון אלדוסטרון, באופן שהיא מפעילה או מעכבת את פעולתו. נתון זה תומכים בחוזקה בהשערה לפיה בני-אדם תוכנתו גנטית לאכול מזון שמכיל נתרן בכמויות שנמצאות במזון באופן טבעי, באופן שלא מחייב תוספת מלח למזון.


 


מעניין שבמדינות מערביות מתועשות, הממוצע של כמות הנתרן היומית הנצרכת כיום היא 3.0 עד 4.5 גר'. בארה"ב ממוצע הנתרן היומי הנצרך עד אמצע שנות ה-90 היה כ-3.5 גר', בצריכת מזון יומית ממוצעת של 2,400 קילו-קלוריות. כמות זו שוות-ערך ל-9.0 גר' מלח בישול (NaCl) ביום, שהיא כמות מלח הגבוהה פי-5 עד פי-6 מרמות המלח בדיאטה טבעית שלא הוסף אליה מלח באופן יזום.


למעלה מ-95% המלח המגיע מהמזון נספג דרך מערכת העיכול, ואיבוד מלח שלא דרך השתן עלול להתרחש במצבי שלשולים כרוניים או הקאות או כתוצאה מפעילות גופנית ממושכת ומאומצת דרך הזיעה. במצבים של בריאות תקינה כמות המלח האובדת מהגוף שלא דרך הכליות מעטה ביותר. לכן, על מנת לשמור על רמת נתרן בדם תקינה וקבועה של 142 מילימול' בליטר, הפרשת נתרן בשתן צריכה להיות כמעט זהה לכמות המלח המגיע במזון. אפילו עליה קלה ברמת הנתרן המגיע מהמזון גורמת לתחושת צימאון מה שמביא לשתיית נוזלים מוגברת המביאה לנרמול רמת הנתרן בדם.


הצורך בהפרשה כלייתית מוגברת של מלח באה לביטוי בעובדה שעודף צריכה יומית של מלח בישול ברמה של 8.3 גר' מלח ליום, מחייב הגדלת נפח שתיית הנוזלים ביום ב-1 ליטר, על מנת לשמור על רמת הנתרן התקינה בדם.


במאמר ההמשך נדון בקשר המיידי בין רמות המלח הנצרך, רמותיו בדם ותופעת יתר לחץ-דם.


     


 בברכה, פרופ' בן-עמי סלע

 
אהבתם? שתפו עם חבריכם

ראיתם משהו בכתבה שמעניין אתכם, רוציםמידע נוסף? מבקשים ייעוץ מקצועי? שלחו לנו את פרטיכם ויחזרו אליכם בקרוב.

    בעצם שימושכם בכלי כלשהו באתר טבעלייף כולל מחשבון הקלוריות וכולל פנייתכם ו/או הרשמתכם אלינו, אתם מאשרים בזאת כי אתם מסכימים למדיניות הפרטיות שלנו כולל קבלת דוא"ל ו/או הודעות סמס ו/או כל צורת פנייה אחרת אשר יכללו בין השאר מידע כללי, מסרים שיווקיים ופרסומיים. תמיד תוכלו להסיר את עצמכם מרשימת הדיוור ע"י פנייה אלינו בדוא"ל חוזר, או ע"י לחיצה על הקישור הסרה אשר נמצא בתחתית כל דוא"ל, או פנייה בטלפון 054-896-4838 או השבה בהודעת סמס חוזרת עם המילה הסר באם קיבלתם הודעת סמס (מסרון). 
    למדיניות הפרטיות המלאה לחץ כאן. אם אינך מסכים אליה אל תירשם אלינו, תודה.

    INULIN

    בריאים לחיים המפתח
    ,ימים ולאריכות יותר
    ,לכולם ממליץ FDA
    ויצמן במכון חוקרים
    ...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

    לפרטים נוספים

    דילוג לתוכן