חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

תרגום מוחי תלת מימדי. כיצד אנו רואים תלת מימד

אהבתם? שתפו עם חבריכם

תרגום מוחי תלת מימדי. כיצד אנו רואים תלת מימד

סרט מצוייר שראיתי ושמו עידן הקרח, מצחיק בצורה לא רגילה. ילדים זה מצחיק בהיבט אחד, מבוגרים בהיבט אחר. ראיתי את הגרסה האנגלית, אולם שמעתי שהדיבוב לא פחות טוב.
רציתי לנצל את הסרט הזה כדי להאיר נקודה מעניינת. הסרט הזה ועוד רבים מהסרטים שנעשים עתה, נראה מאד תלת מימדי. הרבה יותר מסרטים מצויירים קודמים. לא אכנס לטכניקה של עשיית הסרט, אלא להיבט הפיזיולוגי מוחי שבעטיו אנו רואים את הסרט כתלת מימדי.

נתחיל עם העובדה הפשוטה: המוח שלנו אוהב סדר. לכן הוא מנסה לעשות סדר בכל מה שהוא קולט. סדר משמעותו לתת פרוש לדבר. למשל, אם אני רואה את הצורה הבאה: א` – אני יכול לתאר קו אלכסוני היורד משמאל לימין בזוית של 45 מעלות וקו קצר הניצב לו העולה וכו`… ואני יכול במקום התיאור לקרוא לצורה בשם: אלף. כך שפרוש עושה סדר ומקצר תהליכים. הדבר נכון הן לאינפורמציה המגיעה למוח בשמיעה והן בראיה. אתייחס כאן בהרחבה לתהליך הראיה. בסוף אתייחס בקצרה גם לשמיעה.

ובכן כשמגיעה למוח האינפורמציה אודות חפץ שבתוך שבריר שניה נעלם ומופיע במקום אחר ושוב נעלם ומופיע במקום אחר, המוח מפרש זאת כתנועה. זו נקראת תופעת פי. בשלטי חנויות כשאנו רואים אור שרץ מסביב למסגרת, זה כמובן מנורות קבועות במקומן הנדלקות ברצף זו אחר זו כשאחת נדלקת השניה נכבית. סרט עושה בדיוק אותו דבר. מקרין המון תמונות דוממות ברצף השונות במעט זו מזו. המוח מפרשן כתנועה, כי כך יותר חסכוני לו לעבוד. בעצם אנו “עובדים” על המוח.

בתפיסת תלת מימד אנו גם “עובדים” על המוח. למשל, אנו יודעים שמה שקרוב יותר מסתיר את מה שרחוק יותר. אם רואים מבנה אבן הולך ונהיה קטן ואבניו גם הם קטנים והולכים (פרספקטיבה) אנו מפרשים זאת כעומק. אנו יודעים שמה שרחוק יותר נראה קטן יותר אך למעשה הוא גדול יותר ממה שהוא נראה ולכן המוח מגדיל אותו. לדוגמה הירח. כשהוא באופק אנו רואים שהוא מאחורי העצים והבתים הרחוקים, לכן המוח מיד מגדיל את ההשתקפות על הרשתית של העין. כשהוא במרכז השמים אין שום נקודת התייחסות ולכן המוח רואה אותו כפי שהשתקפותו נופלת על רשתית העין וכך נוצרת התופעה שבאופק הירח נראה גדול ובמרכז השמים נראה קטן יותר.

ויש עוד כל מיני רמזים בשטח שעוזרים לנו לדעת מה קרוב ומה רחוק. אלו רמזים שכשרואים אותם בעין אחת גם מבינים אותם כעומק. הסרטים המצויירים עד כה השתמשו רק ברמזים אלו. אולם ישנם רמזים מסוג אחר המעצימים את תחושת העומק. רמזים אלו קשורים לעובדה שיש לנו שתי עיניים (זה נקרא ראיה סטראוסקופית).
להדגמה: אם נציב עיפרון במרחק שלושים סנטימטר מאפנו ונעצום עין אחת, ואח”כ נפקח אותה ונעצום את השניה, נראה שאנו רואים תמונות קצת שונות אחת מהשניה. כלומר המוח מקבל מכל עין תמונה שונה ולכן הוא מפרש זאת שהחפץ הוא תלת ממדי וכל עין רואה צד אחר שלו. ניסו לחקות את התופעה בסרטים. למשל צילמו סרטים בשתי מצלמות הרחוקות רק מעט זו מזו. והקרינו אחד בגוונים של אדום בלבד והשני בגווני כחול. נתנו לאנשים משקפים שבעין אחת צלופן אדום ובשניה כחול. בעין בה היה צלופן אדום לא ראו כלל את הגוונים האדומים אלא את הכחולים ולהפך בעין השניה. כך שהמוח קיבל מכל עין אינפורמציה מעט שונה ופירש זאת כתלת ממדיות.
אלא שרעיון זה היה מסורבל ודרש הכנות הן בצילום והן בציוד לאנשים (משקפיים) ובלעדי המשקפיים לא ניתן היה לצפות בסרט כי אנשים שראו בלי משקפיים מיוחדות, ראו זאת כפול ומטושטש.

רעיון אחר שיישמו אותו (בצניעות אגיד שחשבתי על הרעיון הזה לפני כמה שנים ומאחר וזה לא ממש התחום שלי לא המשכתי לנסות מעבר לניסיון כושל אחד) זה להתייחס לתנועת הראש. כאשר אנו מניעים את הראש מצד לצד, החפצים שאנו רואים אותם לפנינו גם הם זזים. אולם לא כולם זזים באותה מידה. הקרובים יותר זזים יותר. והרחוקים – פחות. כך שבתנועת הראש אנו מגלים מי קרוב יותר ומי רחוק יותר.

למשל, אם תביטו בקו מתח גבוה על רקע בניין יהיה קשה להבדילו מהרקע (נראה דו ממדי) אבל אם תתמקדו בקו ותניעו את הראש מעלה מטה מיד תראו איך הקו נראה נפרד לגמרי מהבניין. בסרטים החדשים מנצלים עובדה זו. בעזרת חישובי מחשב הם מציירים את הדמויות כאילו מזוויות שונות. כאילו שהמצלמה (העיניים) נעה מסביב לדמויות. בכך די למוחנו כדי שהוא יפרש את מראה הדמויות כתלת ממדיות ולא מרוחות אחת על רעותה.
בנוסף לזה מתייחסים לכל הרמזים האפשריים (כמו ברק, החזר אור השמש, מה מסתיר מה, מה גבוה ממה, מה גדול ממה, מרקם הולך וגדל כמו מרצפות, פרספקטיבה וכו`) והמוח מקבל אינפורמציה שאינו יכול לפרשה אלא בתלת ממדיות.

עם השמיעה נעשה תהליך דומה. בקולנוע במערכות דולבי, וכן במערכות קולנוע ביתיות מנצלים את העובדה שאנו שומעים בשתי האוזניים צלילים מעט שונים בעוצמתם כשאנו במציאות. ואז בכל רמקול משמיעים חלק אחר מהצלילים ומדמים בכך את המציאות.

בברכה, יעקב ברמץ

אהבתם? שתפו עם חבריכם

INULIN

בריאים לחיים המפתח
,ימים ולאריכות יותר
,לכולם ממליץ FDA
ויצמן במכון חוקרים
...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

לפרטים נוספים