תהיות על תוחלת חיינו המתארכים

תהיות על תוחלת חיינו המתארכים

פרופ` בן-עמי סלע

מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר;
החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.

בצרפת, באמצע המאה ה -18 תוחלת החיים הממוצעת הייתה 27 שנים בלבד, ורק 21% מכלל הגברים חגגו את יום הולדתם ה -60. מאתיים שנים לאחר מכן, בשנת 1950, זכו כבר 70% מהגברים הצרפתים לחצות את גיל 60, ואף יכלו לצפות לעוד 8 ימי הולדת, בממוצע. ואכן שנת 1950 סימנה מעין תפנית לגבי תוחלת החיים הממוצעת באירופה, כאשר החיים הלכו והתארכו בלא הרף, עד כי היום, מחצית המאה מאוחר יותר, הגבר הצרפתי יכול לצפות בהגיעו לגיל 60 לחיות בממוצע עוד 20 שנה. הערכות אפידמיולוגיות צופות שבשנת 2050, תוחלת החיים הממוצעת של הגבר הצרפתי תהיה 85 שנים, ואילו אשתו תתמיד לחיות אחריו עוד שש שנים בממוצע, עד הגיעה לגיל המרשים של 91 שנה. מומחי הדמוגרפיה יספרו לכם שאורך החיים תלוי כמובן במדדים גנטיים הקובעים בין היתר את גובהנו, ויפי תוארנו, וגם את חוכמתנו ובעיקר את מידת בריאותנו. לפחות בנקודת זמן זו לא ניתן לשנות את המטען הגנטי שירשנו מן ההורים, אם כי בהשתכלל נפלאות שיטות הטיפול בהנדסה גנטית, גם המגבלה האחרונה לא תיוותר לנצח. אך מדדים אחרים המשפיעים על תוחלת החיים כמו גורמים סביבתיים או התנהגותיים, בהחלט נמצאים בשליטה שלנו.

אכן, ארגון הבריאות העולמי בדו"ח האחרון על מדדי בריאות בעולם בשנת 2002, ממליץ על מספר הקפדות אישיות וציבוריות בנושאי בריאות, שאם יינקטו או יוקפדו, הן יכולות להוסיף 5 עד 10 שנות חיים. והרי דוגמאות אחדות מהמלצות הסקר: רמת כולסטרול מוגברת שקולה כנגד 1.9% של "שנות חולי משוקללות" בחיינו; עישון תורם 2% לסאת המחלות; לחץ דם מוגבר שווה-ערך ל -2.5% מסבלנו; חוסר-ברזל כרוני מקצץ 3.1% בשנותינו הבריאות; חוסר אבץ אחראי ל- 3.2% ממחלותינו; אויר ספוג עשן תעשייתי יתבע 3.7% מחוסננו; תנאים סניטריים והיגיינה ירודים יתבעו בממוצע 5.5% מבריאותנו; וקיום יחסי מין בלתי מוגנים, רחמנא לצלן, עלולים לגבות בממוצע 10.2% בחשבון השנים, בעיקר בגין קטלניותה של מחלת ה-AIDS, שהיא עדיין חשוכת מרפא. מפתיע עד כמה ניתן להעריך על קוצו של אחוז את מידת הפורענות שאנו מביאים על עצמנו באי הקפדה על כללי התנהגות, ועקרונות בסיסיים של שמירה על בריאות.

האם באמת ראוי להתפעל כל כך מהארכה כה דרמטית של החיים, כאשר אירופה שלפני מאתיים שנה הוכתה מדי כמה שנים במגיפות קטלניות שהפילו מיליוני חללים, בעיקר ילדים. מי לא שמע על מגיפת האבעבועות השחורות שרבצה על היבשת הזו בין השנים 1775-1782, וגבתה את חייהם של כ -18 מיליוני אירופאים? בתקופות טרם לידת מדע הבקטריולוגיה, ואף האנטיביוטיקה לא הייתה בנמצא, הכו חיידקים אלימים באוכלוסייה, ללא רחם. אילו פרנץ שוברט חי בימינו, האם היה ניגף בפני העגבת בגיל 31 שנה, או האם שופן היה מפסיק להנעים בפסנתר בגין מחלת השחפת בגיל 39?

נראה שהממסד במדינות המערב ממעיט בהערכה עתידנית של תוחלת חיי האוכלוסייה. ממש בימים אלה מתבוננים אנשי כלכלה בדאגה על העלייה המתמשכת של רף תוחלת החיים המכבידה מאוד על מערכות הבריאות והרווחה, ומעמידה בספק את התחייבויותיהן ארוכות הטווח של קרנות הפנסיה השונות. כאשר אבות הסתדרות העובדים של שנות המדינה הראשונות העריכו את משך החיים מיום הפרישה לגמלאות בגיל 65, קבעו באופטימיות מתונה "4 שנים", דהיינו העריכו שהישראלי יסתפק ב -69 שנות חיים. אך מאז עשינו כברת דרך, והגבר הישראלי חי 76.4 שנים בממוצע, והאישה הישראלית מתמידה עד 80.3 שנה.

נראה שמדינות המערב אף הן "מופתעות" מהעלייה המזדחלת בתוחלת החיים. בבריטניה של שנת 1900 חיו גברים בממוצע 48 שנה, ואילו בשנת 2000 שותה הגבר בריטי תה מהביל עד גיל 75.2 שנה. האישה הבריטית, דבקה בחיים עוד יותר: במאה השנים האחרונות תוחלת חייה עלתה מ -49 ל- 80 שנה. אמנם רווחה הדעה שתוספת כה רבה לתוחלת החיים נובעת בעיקר מהכנסת השימוש באנטיביוטיקה בשנות ה- 30 של המאה, שקצרה משמעותית את חיי החיידקים ובהתאם האריכה את ממוצע החיים באוכלוסייה. לכן, העריכו דמוגרפים שמנקודת זמן מסוימת בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, כנראה העלייה בתוחלת החיים לא צפויה להימשך. ונראה שטעו. הערכות זהירות (על אף שהן נראות דמיוניות) מנבאות שבשנת 2070 תחיה האישה האמריקאית בממוצע 101 שנה. ממש מדכא.

הדמוגרף הגרמני רב המוניטין Waphel מעריך שתינוקת הנולדת בימים אלה ביפאן ובצרפת, שתי מדינות עם תוחלת חיים מהגבוהות בעולם, יש לה 50% סיכוי להגיע לגיל 100. כיון שבשתי מדינות אלה גיל הפרישה הרשמי לנשים הוא 60 שנה, יהיה צורך להבטיח את זקנתן בכבוד של 50% מהנשים משך 40 שנה! מהפכת גיל הזהב הזאת, השלכותיה מרחיקות לכת על מערכת התגמול במדינות האמונות על רווחה סוציאלית, אך היא תכביד עוד יותר על מערכת הבריאות. שהרי אין כל בטחון ש"תוחלת הבריאות"- פרק הזמן בו האדם אינו סובל ממחלות כרוניות של ה"זקנה"- תעלה באותה מידה כפי שעולה תוחלת החיים. ואמנם מחקר מאוניברסיטת קמברידג` מצא שתוחלת החיים של הגבר הבריטי עלתה מ -70.9 בשנת 1981 ל- 74.6 בשנת 1997, או עלייה של 3.7 שנים. לעומת זאת, "תוחלת הבריאות" של הגבר הבריטי עלתה בין השנים האלה מ -64.4 ל -66.9 שנים, רק שנתיים ומחצה. דהיינו, הבריטי הרוויח לכאורה מעל שלוש וחצי שנות חיים, אך מתוכָן נוספה לו שנה ורבע של תקופת מחלה כרונית-נִיוונִית, בדרך כלל עם דעיכה מנטלית, בה-על פי המשורר- כבר "סר טעם החיים".

יש להניח שהברכה המסורתית "שתחיה עד 120 שנה" נטבעה לפני מאות שנים. על פי הנתונים הדמוגרפים, כאשר איחלו לראשונה למאן-דהו להתמיד עד 120, החיים נמשכו 30 ואולי 40 שנה, ו"מאה ועשרים" נראה כנצח. האם צריך להתחיל לחשוב על עדכון קל של הברכה הזו?

בברכת אריכות ימים, פרופי בן עמי סלע