פרופ’ (אמריטוס) בן-עמי סלע, מכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולרית וביוכימיה (בדימוס), הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב.
הבוקר נזכרתי משום מה ב-Jimm Fixx המכונה "האבא של ה-jogging". האיש, לא חכם מנעוריו, עישן 2 חפיסות סיגריות מדי יום מגיל 17, ואף צרך כמויות מזון שהביאו אותו למשקל של 97 ק"ג בגובה של 1.71 מ', כלומר שמן ומעשן.
אך בגיל 36 זכה Fixx להארה: נטש לחלוטין את העישון, הפחית 20 ק"ג ממשקלו, וחשוב משני אלה-כתב שלושה ספרים שהפכו לרבי-מכר על חיים בריאים, ועל היתרון של jogging יומיומי בשמירה על הלב.
אך על חטאי שנותיו המוקדמות לבו לא סלח לו: בשנת 1984, בגיל 52 שנה ובמהלך jogging קרס Fixx אל מותו מהתקף-לב חריף, ממש כאותו שחקן תיאטרון שנפטר ממש באמירת הרפליקה של המלט: "To be or not to be".
בניתוח שלאחר המוות נמצאו שלושת העורקים הכליליים של Fixx סתומים בשיעורים של 95%, 85% ו-70%. סתימות כאלה אפילו jogging לא יפרוץ!
בשנות ה-90 של המאה הקודמת שיגעון ה-jogging שאחז באמריקנים במיליוניהם החל לשכוך.
פחות רצים נראו בסנטרל פארק בניו-יורק, כמו גם על האספלנדה של נהר Charles בבוסטון. הציבור עבר מ- jogging ל-walking, מריצה קלה לצעידה.
בהחלט משובב את הלב לראות אלפי צועדים, ואף קשישים בתוכם, עוסקים בפעילות גופנית זו הנחשבת בטיחותית וטובה לבריאות. כעת נשאלת השאלה האם קצב ההליכה (נמרץ, מתון או אטי) יכול להשפיע על התרחשות של סוכרת type 2 (להלן T2D), שאלה מעט מפתיעה אך מרתקת.
בעידן הנוכחי, סוג זה של סוכרת הפך לנושא בריאותי הקשור לתחלואה קרדיו-וסקולרית, למחלת כליות כרונית ולתמותה טרם-עת. בשנת 2017, לא פחות מ-6.2% מאוכלוסיית העולם נמצאה לוקה בסוכרת זו (Khan וחב' ב-Journal of Epidemiology & Global Health משנת 2020).
יתרה מכך, אלה עם T2Dחיים 4-10 שנים פחות מאנשים ללא מחלה זו (Chan וחב' ב-Lancet משנת 2021). מצטברות הראיות שלאורח החיים יש תפקיד במניעת T2D והסיבוכים הנגרמים בגינו.
פעילות גופנית סדירה היא שחקן מרכזי באורח חיים, ומחקרים רבים מצביעים על תועלת בפעילות זו במניעת T2D (Smith וחב' ב-Diabetologica משנת 2014).
אך מעטים הנתונים באשר לקצב ההליכה והשפעתו על T2D (Hamasaki ב-World Journal of Diabetes משנת 2016, Hall וחב' ב- International Journal of Behavioral Nutrition & Physical Avtivity משנת 2020, ו-Iwasaki וחב' ב-Science Report משנת 2021).
מחקרים הראו שהליכה איטית מנבאה באופן חזק על תוצאי בריאות גרועים יותר, כולל מחלה קרדיו-וסקולרית, מחלות של מערכת הנשימה, סרטן, ומוות מסיבה כלשהי (Celis-Morales וחב' ב-Medical Science Sports Excercise משנת 2019, ו-Welsh וחב' ב-Mayo Clinic Proceedings משנת 2020).
אך מאמרים רבים בעבר לא התייחסו לשאלה האם קצב הצעידה משמעותי להופעת סוכרת type 2, והאם הוא אינו מושפע מפעילות גופנית מגוונת אחרת כמו חדרי כושר, שחייה ועוד (Hu וחב' ב-JAMA משנת 1999, Krishnah וחב' ב-American Journal of Epidemiology משנת 2009, ו-Caspersen ו-Fulton ב-Medical Science & Sports Excercise משנת 2008).
לפיכך, החליטו Boonpor וחב' מאוניברסיטת גלזגו לבצע מחקר מקיף שכלל 162,155 משתתפים (מתוכם 73,084 גברים), שהיו במעקב במשך 7.4 שנים, במהלכם סוכרת type 2 אובחנה ב-4,442 משתתפים (מתוכם 2,645 גברים).
מסתבר שאלה ההולכים הליכה מהירה ונמרצת הם צעירים יותר, עשירים יותר ובעלי השכלה גבוהה יותר, בהשוואה לאלה המדווחים על הליכה אטית.
במושגים של אורח חיים, אלה ההולכים מהר רזים יותר, צורכים פחות אלכוהול, ופחות בשר מעובד, אוכלים יותר פירות וירקות, מבזבזים פחות זמן בפעילות רבצנית, והם פעילים יותר בעיסוקיהם היומיומיים, ולחיצת או תאחיזה כף היד חזקה יותר.
אחוז גבוה יותר מבין הצועדים מהר, מדווח על היותם לא מעשנים מעולם, מאשר הצועדים לאיטם, אלה הצועדים מהר ישנים 7 שעות ביממה לעומת 9 שעות בממוצע, עליהן מדווחים הצועדים לאט. מבין אלה הצועדים לאט, 47.7% הם שמנים עם BMI מעל 30 ק"ג/מ2 ,לעומת 12.1% מבין אלה ההולכים מהר.
מבין הנשים, אלו מהן הצועדות לאט הן בסיכון מוגבר ב-94% ללקות בסוכרת type 2, כאשר אלו מתוכן בקצב הליכה ממוצע הן בסיכון מוגבר ב-29% ללקות בסוכרת זו, וזאת בהשוואה לצועדות מהר ובנחישות.
מבין הגברים, הצועדים לאט הם בשיעור מוגבר ב-80% ללקות בסוכרת type 2, ולאלה הצועדים במהירות ממוצעת סיכון מוגבר ב-29% ללקות בסוכרת זו, זאת בהשוואה לגברים הצועדים מהר.
הממצא העיקרי מהמחקר המצוטט כאן של Boopner וחב', הוא שגברים ונשים כאחת, הם בעלי סיכון מוגבר לחלות בסוכרת type 2 בהשוואה למקפידים על צעידה מהירה, באופן שאינו תלוי בגורמים סוציו-דמוגרפיים, בדיאטה, ברמת ההשמנה, וברמת הפעילות הגופנית באופן כללי.
בין אנשים עם מהירויות צעידה ממוצעות או נמוכות יותר, רמות גבוהות של פעילות גופנית כללית, לא הפחיתו את הסיכון המוגבר לחלות בסוכרת type 2, המיוחסת לצעידה איטית.
המחקר הראה שבממוצע, הצועדים לאיטם יאובחנו עם סוכרתtype 2 , 18שנים מוקדם יותר בנשים, ו-16 שנים מוקדם יותר בקרב גברים.
מספר מחקרים פרוספקטיביים קודמים מסכימים עם מסקנות מחקרם של Boopner וחב'. מחקר בריאות האחיות NHS)) בחן את הקשר בין סוכרת type 2 לבין מהירות הצעידה בקרב 70,102 נשים מתחום הסיעוד הבריאותי, בגיל של 40 עד 60 שנה, שהיו במעקב במשך 8 שנים. מחקר זה הראה שנשים הצועדות הליכה ממוצעת נמצאות בסיכון מופחת ב-28% ללקות בסוכרת type 2, כאשר אלו מתוכן הצועדות מהר מפחיתות את הסיכון לחלות בסוכרת זו ב-59%, כל זאת בהשוואה לנשים הצועדות לאט.
אך כאשר במחקר האחיות בוצעה התאמה למדד ה-BMI , הסיכון לסוכרת type 2 פחת רק ב-41%, ואילו בין הצועדות לאט, סיכון זה פחת רק ב-14%. נתון זה שונה מממצאי המחקר של Boopner וחב', בו נמצא שהקשר בין צעידה במהירות ממוצעת לבין אבחון סוכרת אינו תלוי ב-.BMI.
גם המחקר של Hu וחב', שבוצע בקרב 37,918 גברים בריאים בני 40 עד 75 שנה, מצא קשר חזק בין קצב הצעידה לבין התחלואה בסוכרת שהתפתחה במהלך המעקב אחריהם.
Hu וחב' מצאו שלאחר התאמה לגיל, עישון, סיפור משפחתי של סוכרת type 2, שתיית אלכוהול והרכב הדיאטה, הסיכון ללקות בסוכרת type 2 פחת ב-32% בצועדים במהירות ממוצעת, פחת ב-54% בקרב אלה הצועדים מהר, וכן פחת ב-61% בקרב אלה הצועדים מהר מאוד, זאת בהשוואה לצועדים לאיטם.
מחקר אחר בו השתתפו 197,825 יפנים ללא סוכרת, מצא שהסיכון של סוכרת type 2 פחת בשיעור צנוע של 7% בלבד באלה הצועדים מהר.
מחקרים קודמים, שבחנו את הקשר בין קצב הצעידה לתחלואות אחרות כגון מחלה קרדיו-וסקולרית, סרטן, מחלות מערכת הנשימה ותמותה טרם-עת, גם כן דיווחו שקצב הליכה איטי הוא גורם סיכון חזק להתרחשות האחרונים, באופן בלתי תלוי בגורמי סיכון משמעותיים כמו השמנת-יתר ואורח חיים "לא בריא" (Ganna ו-Ingelsson ב-Lancet משנת 2015).
מחקרים אלה הראו גם שהצועדים האיטיים יותר חלושים (Petermann-Rocha וחב' ב-Journal of Public Health משנת 2021, ובעלי כושר קרדיו-נשימתי נמוך יותר (Yates וחב' ב-European Heart Journal משנת 2015, ו-Zaccardi וחב' ב-Mayo Clinic Proceedings משנת 2019).
המושג של crdiorespiratory fitness מתייחס לכושר של מערכות הלב והנשימה לספק חמצן למיטוכונדריה של שרירי השלד לצורך יצירת אנרגיה הנדרשת בעת פעילות גופנית.
ייתכן שהיתרונות של פעילות גופנית סדירה המתבטאת בצעידות מהירות תכופות או אפילו יומיומיות, הן מבחינת הדרישה האנרגטית כאלה המגבירות את דרישת התאים לגלוקוזה, ובכך מפחיתים את רמת הגלוקוזה בדם (Gill ו-Cooper ב-Sports Medicine משנת 2008).
עדיין יש להתייחס לשאלות רבות בתחום שנידון כאן, שהרי כבר צוין שהצועדים המהירים משכילים יותר, אמידים יותר, ומקפידים יותר על אורח חיים בריא כולל משקל נאות. לפיכך קשה להעריך מה תורם יותר לסיכון המופחת לחלות בסוכרת type 2, אם כי התחושה שרירה וקיימת: הליכה נמרצת ומהירה טובה יותר לבריאות מאשר צעידה איטית ומדשדשת.
בברכה, פרופ' בן-עמי סלע.
23/10/2022
לקריאת כל הכתבות של פרופ' בן-עמי סלע לחץ כאן
