ערמונית מוגדלת

ערמונית מוגדלת

מאת: ד"ר טוני סמית.

כמעט כל גבר שמלאו לו 50 שנה ערמוניתו מוגדלת במידה זו או אחרת, כפי שמראים מבדקים שגרתיים, ומכאן המסקנה כי הופעת גידולים בלתי מזיקים ברקמת הערמונית היא תוצאה טבעית של עצם תהליך ההזדקנות.

במרוצת השנים מתפתחים בערמונית גושים קטנים, נוקשים וככל שמספרם הולך וגדל, כך הולכת הערמונית וגדלה. גודלה של הערמונית, כל עוד המדובר בגידול שפיר, אין לו משמעות רבה.
חשוב הרבה יותר הוא הרכבן של הרקמות החדשות. בעוד ערמונית בריאה נרפית בשעת הצורך כדי לאפשר לשתן לזרום באופן חופשי משלפוחית השתן דרך השופכה, הרי במקרים מסוימים היא נעשית קשיחה ומאבדת מגמישותה. אולם גם ערמונית שהתקשחה אינה משבשת בהכרח את זרימת השתן, משום שכמשקל נגד להתקשחות, המכווצת גם את השופכה שמסביבה, מתחזקים בד"כ השרירים של שלפוחית השתן והם המבטיחים, כי לא ייסגר המוצא מן השופכה.

הסימפטומים
הסימפטומים של ערמונית מוגדלת שונים מאוד ממקרה למקרה, אולם בכל המקרים מופחתת מאוד הפרשת השתן. החולה חש צורך עז להטיל שתן – לפעמים אפילו פעמים אחדות בשעת השינה שלו – אלא שהוא מצליח להפריש זרזיף דק בלבד.
זאת עוד, במקרים רבים מתקשה החולה להתחיל בהשתנה והוא חש כאילו דרכי השתן שלו חסומים בפקק. תופעה זו שכיחה בעיקר בבוקר, לאחר היקיצה.
עם זאת, אין החולה חש כמעט כאבים וכן אין הערמונית המוגדלת ניכרת על פני השטח בצורת תפיחות או גוש, מהיותה טמונה עמוק בבטן התחתונה.
לפעמים מלווה ההשתנה בהפרשת דם.

שכיחות התופעה
ערמונית מוגדלת, עם היותה תופעה נפוצה ביותר בקרב גברים בני 50 ויותר, אינה מטרידה בד"כ עד גיל 55 בקירוב. אולם כעשרה אחוזים מן הגברים הקשישים סובלים מהפרעות קשות בהשתנה בשל ערמונית מוגדלת.

 

הסיכונים
ערמונית מוגדלת אינה מסוכנת כשלעצמה. אולם בעקבותיה יש סיכוי לשלוש תופעות לוואי מסוכנות.
הראשונה שבהן היא היוצרות זיהום בגלל הצטברות השתן בשלפוחית, שאינה מתרוקנת כליל לעולם.
הסכנה השניה היא התעבות דופן השלפוחית במטרה לדחוס בכוח את השתן דרך השופכה המוצרת, עד כדי לחץ על שופכנים (הצינורות שבהם עובר השתן מן הכליות אל שלפוחית השתן) והיוצרות דלקת חדה של אגן הכליות.
ולבסוף, אם אין מטפלים בערמונית מוגדלת, יתכן ששרירי שלפוחית השתן לא יצליחו להתגבר עוד על ההתנגדות לזרימת השתן וסופם שיפסיקו לתפקד, אם בבת אחת ואם בהדרגה.

ההפסקה פתאומית של תפקוד השרירים של שלפוחית השתן פירושה, כי השלפוחית איבדה בבת אחת את יכולתה להתרוקן. מצב זה קרוי עצירה חדה. התופעה נדירה, אך מכאיבה ביותר, ומצריכה טיפול מידי.
שכיחה יותר היא הפחתה הדרגתית של כמות השתן המופרשת. אי טיפול במצב זה עלול לגרום לכך, שהבטן תתפח כמו אצל אישה בהריון, בשל שאריות השתן המצטברות בשלפוחית. ברוב המקרים מופרש חלק מן השתן שהצטבר בצורת קילוח דק, בהשפעת שיעול, עיטוש או מתיחת שרירי הבטן. אם אין מטפלים במצב זה, תתפתח בסוף עצירה חדה ואולי אף אי ספיקת כליות.

כיצד לנהוג
אם נתגלו בך סימפטומים של ערמונית מוגדלת, פנה לרופא. הוא יבדוק את הערמונית דרך החלחולת ויתכן כי יפנה אותך לאורולוג, לשם עריכת מבדקים שונים. האורולוג יבדוק את כמות השתן שאתה מפריש ואולי ימדוד אותה במכשיר מיוחד. כך יתכן שיהיה עליך לעשות פיאלוגרפיה תוך ורידית (IVP) כדי לוודא, כי הסימפטומים שלך נובעים אמנם מערמונית מוגדלת, ולא ממחלה בדרכי השתן, וכדי לבדוק אם לא פגעה הגדלת הערמונית בשלפוחית, בשופכנים או בכליות.

אם הופיעו אצלך סימפטומים של עצירה חדה, עליך לפנות ללא דיחוי לרופא המשפחה או לבית חולים. תחילה ירוקנו את שלפוחית השתן שלך באמצעות צנתר (קתטר) ואחר כך יאבחנו את ההפרעה העיקרית ויטפלו בך כנדרש.

 

הטיפול
בד"כ אין צורך בהתערבות רפואית כלשהי, כל עוד הסימפטומים אינם חמורים. כשליש מן המקרים מסוג זה נרפאים מאליהם ולכן מוטב להמתין ולא למהר ולקבל טיפול. אולם אם נמצא שמצבך אינו משתפר, או אף מחמיר, או אם הראו המבדקים על הפרעה חמורה בהפרשת השתן, יהיה צורך לכרות את הערמונית.

ניתוח זה, הקרוי פרוסטקטומיה, נעשה או בשיטות כירורגיות מקובלות או בשיטה חדישה יותר, הקרויה כריתה טרנס שופכתית. בניתוח מן הסוג הראשון, שבו כורתים את הרקמה העודפת, נחוץ לעשות חתך בבטן התחתונה.

בניתוח מן הסוג השני מחדירים צינורית דקה דרך השופכה עד לשלפוחית. לקצה הצינורית מחוברת לולאת תיל, שאפשר לחממה בזרם חשמלי ולכוונה, בעזרת טלסקופ זעיר, לעבר רקמות הערמונית ולצרוב אותן. טיפול זה מצריך אשפוז קצר בבית חולים, כארבעה עד חמישה ימים, וכן פחותים הכאבים הנוצרים לאחר הטיפול. משתמשים לפעמים גם בקריוכירורגיה, כלומר כורתים את עודף הרקמה באמצעות הקפאתה וסילוקה – גם זאת דרך השופכה. שתי השיטות אינן ישימות בערמונית גדולה מאוד, והן אינן מאפשרות כריתה מלאה של הערמונית – ובזה טמון חסרונן.

הסיכונים לטווח ארוך
רוב הניתוחים בערמונית מוגדלת, בשיטה הראשונה או בשיטה השניה, עולים יפה. הם מבטלים את הקשיים בהטלת השתן, ובדרך כלל לתמיד. אולם שיטת הניתוח המקובלת עלולה לפגוע בעצב המעצבב את איבר המין. יוצא מכאן, כי חלק מן המנותחים מאבדים את האונות שלהם בעקבות הניתוח ואחרים שומרים אמנם על אונתם, אך נעשים עקרים, הואיל ומעתה יופנו תאי הזרע שלהם אחורה, כלפי שלפוחית השתן, במקום אל איבר המין.
למרבה המזל אין זה אסון גדול כל כך, היות שרוב הגברים העוברים ניתוח זה הם קשישים, וממילא אינם מעונינים עוד להעמיד צאצאים. אשר לנוזל הזרע הזורם לשלפוחית השתן, הרי אין בו כדי להזיק לאיבר זה. הוא מופרש ממילא עם השתן.

באדיבות: הוצאת עם עובד – משרד הביטחון