חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

על פערי הבריאות בעולם לא שוויוני.

אהבתם? שתפו עם חבריכם


פרופ’ בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר;
החוג לגנטיקה מולקולארית ביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.

עולם אידיאלי שכנראה לא נזכה לעולם לחוות אותו מוגדר כאוטופיה. אך
ניגודה המוחלט של אוטופיה היא דיסטופיה, שזו מציאות בה שולטים בעולם עקרונות
חברתיים שליליים, בה מתקיימת עריצות שלטונית ואי שוויון מובהק בין חלשים וחזקים.
ביצירות הספרותיות המתארות דיסטופיה, שלטון טירָני רודה בתושבים עד כדי יצירת
איכות חיים גרועה כתוצאה מטרור ודיכוי חברתי, מה שנראה למראית עין כמדע בדיוני, אפּוקליפטי
וכמעט לא מציאותי. אך האם באמת עד כדי כך “לא מציאותי”?

היצירה הדיסטופית המוכרת יותר מכל יצירה ספרותית אחרת היא זו שפרסם
בשנת 1932 הסופר-פילוסוף האנגלי
Aldos Huxley בשם Brave New World או “עולם חדש נועז”.

בעולם דיסטופי זה שרקח Huxley קיימים חמישה מעמדות או קׇסְטוֹת (מונח המוכר היטב באוכלוסייה
ההירארכית בהודו).

מעמדות אלו מסומנות כאלפא, בתא, גאמא, דלתא ואפסילון. שני המעמדות
העליונים אלפא ובתא בחברה הבּידיונית של
Huxley, הורשו להתפתח בצורה נורמאלית, אך המעמדות גאמא,
דלתא ואפסילון טופלו בעזרת חומרים כימיים על מנת למנוע את התפתחותם האינטלקטואלית
והגופנית, באופן שהלך והחמיר ממעמד גמא למעמד אפסילון שהוא המקופח והנחות ביותר.

וכך מעמד אלפא מאוכלס על ידי    האינטליגנציה הגבוהה, וזו הולכת ופוחתת במעמדות
הבאים, כאשר במעמד אפסילון הנחות ביותר מוצאים בני אדם הלוקים מנטאלית באופן חמור,
שתפקידם לבצע את העבודות הירודות מבחינה טכנית, שאנו נוטים לכנות כחוטבי עצים
ושואבי מים.

זהו חלום הבלהות של Huxley על חברה מרוּבּדת מבחינה אינטלקטואלית, כלכלית והשפעתית, ובמושגים
שלנו דהיום חברה המורכבת ממאיוֹן ואולי אף אלפּיון עליון, לעומת אלה שבתחתית
הסולם המעמדי.

אך האם הסאטירה המפורסמת של Huxley היא מעין תרגיל ציני-פילוסופי על מוראותיה
של חברה מרובדת שאין לה כל סיכוי להתקיים בעולמנו? כמה מאׅתנוּ היו נזעקים אם היו שומעים
על כך שבאר המים בשכונת צריפונים מטים לנפול בפרבר “הארלמי” בעיר
מגוריהם, מזוהמים בחומר כימי המחלחל למי באר זו מאתר אשפה הממוקם בסמוך, והידיעה
המוצנעת בעמוד פנימי של העיתון אף מציינת שחומר כימי זה פוגע בילדי שכונה זו, מאט
את צמיחתם ואף פוגע במוחותיהם?

ובהקשר של הדברים שלמעלה, הבה נתייחס לספרו של האפידמיולוג הבריטי Michael Marmot, איש המכון הלונדוני
לשוויון רפואי (
health Equity) שיצא לאור בשנת 2015, אותו מקדיש המחבר למשמעות הרפואית של
אי-שוויון זה. 

Marmot סבור שהתשובה לשאלה המוצגת כאן היא שאולי ללא רצון רע, אנו אכן
נוטים להתעלם מתסריט בלהות זה, ונמנעים ממחאה או אף מפעולה למנוע
אותו. אכן, לא תמיד אנו דואגים “לעניי עירנו”. למשל על המים המזוהמים
יש נמשל מוחשי ובכלל לא בלתי מוכר, ושמו “קיפוח חברתי”, והוא משפיע
על התפתחותם הגופנית ומוחית של ילדים בשולי החברה. 

אך בהדגשת התנאים החברתיים, אין אנו קובעים כמובן שכל ההבדלים
בהתפתחות הילד בגיל המאוד מוקדם, מקורם בסביבה החברתית בה הם צומחים.

גם אם כל הילדים בעולמנו היו נולדים וצומחים בסביבות חברתיות שוות
לחלוטין, עדיין היו שוררים הבדלים בין ילדים שונים בהבנת הדברים, ובהתפתחותם
הסוציאלית והאמוציונאלית. מחקרים על תאומים הראו מרכיב משמעותי ביותר של תורשתיוּת
ביכולות הקוגניטיביות שלהם. יחד עם זאת, יש עדויות ברורות לכך שהתנאים הסוציאליים (או
מה שמכונה ה”גרדיאנט הסוציאלי”) משפיעים באופן מובהק על הדרך בה הורים
מגדלים את ילדיהם, באופן המשפיע על יכולתם של האחרונים להישגיות בלימודים ובהשתלבות
המוצלחת בחברה בהמשך הדרך (
Kelly וחב’ ב-Archives of Diseases in Childhood).

לגרדיאנט הסוציאלי השפעה ניכרת לא רק על ביצועי הילד בבית הספר, ועל
בריאותו בשנות הילדות וההתבגרות: צעיר בן 20 שנה יושפע מהגרדיאנט האמור בסיכוי
להיות מועסק בתפקיד הולם ומספק, להיות בעל רמת השכלה ראויה, ולהגיע לסיפוקו בשלבים
המוקדמים של השתלבותו בחברה.

כישלון בתחומים אלה גובה מחיר בבריאות הפיזית והמנטאלית. חוט בלתי
נראה אם כי בהחלט סיבּתי, מקשר בין חוויות שלבי החיים המוקדמים בילדוּת, נערוּת ובּחרוּת
לבין חוסר שיוויוניות בתחום הבריאות לאורך כל החיים.

כך אנו מוצאים את הקשר הגורדי בין תנאי חיים ירודים בשנות החיים
הראשונות, ובאלה שלאחר מכן, לרמת בריאות פחותה, בכל שלב של החיים. כך אנו עוברים
מגרדיאנט סוציאלי לגרדיאנט בריאותי או רפואי, והתברר שהקשר בין השניים דרמטי.

אם מתייחסים למצב בבריטניה ניתן לאתר בה ערים שונות ואף שכונות שונות
באותה עיר עצמה, עם הפרשים משמעותיים בתוחלת החיים של תושביהן. לדוגמה, ברובע
ווסטמינסטר של לונדון, קיים הפרש מדהים של 18 שנה בתוחלת חייהם של אלה המתגוררים בחלק
היוקרתי והעשיר של הרובע, לבין אלה המתגוררים בחלק המוזנח ביותר של הרובע.

באופן דומה, בעיר בולטימור בארה”ב קיים פער בל-ייאמן של 20 שנה
בתוחלת החיים בשני קצוות הגרדיאנט החברתי של אוכלוסיית העיר.

עשרים שנים של הפרש בתוחלת החיים מבדיל גם את הנשים בהודו לנשים
בארה”ב.

אי שוויוניות רפואית היא אולי כתב האישום החמור ביותר שניתן לייחס
לאי-שיוויוניות חברתית וכלכלית.

עולמנו כאמור אינו שוויוני, ובכל החברות יש קיים אי-שוויון בריאותי,
אם כי עוצמת אי-השוויון הבריאותי אינה אחידה, כצפוי.

מכון University College London הלונדוני לחקר
השוויון הבריאותי, בחן את תוחלת החיים בארצות האיחוד האירופי, על בסיס רמת החינוך
בארצות אלו. המסקנה הראשונה הידועה והצפויה, היא שככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר תוחלת
החיים ארוכה יותר.

בהשוואת הנתונים הללו הזדקרו שלושה ממצאים מרשימים.

תוחלת החיים נמוכה יותר במרכז ובמזרח אירופה נמוכה יותר מאשר בשוודיה,
באיטליה, ובנורווגיה. במלים אחרות, יש הבדלים בתוחלת חיים בין מדינות ולא רק בין
אזורי מגורים באותה מדינה עצמה.

אך אם הייתה נערכת השוואה בין תוחלת החיים מעבר לתחום הצר של אירופה
היו מתגלים הבדלים עצומים של 40 שנה ויותר.

ההפרשים בתוחלת החיים תלולים יותר בין מדינות מזרח אירופה למדינות
שבמערב יבשת זו.

בתוך אותן מדינות, ההפרשים בתוחלת החיים, נמצאים במתאם עם רמת החינוך,
כאשר סיכוני הבריאות של המחונכים פחות, גדולים יותר.

נתוני המחקר הבריטי, מצביעים על מדינות כרומניה, אסטוניה והונגריה,
בהן נעשה מאמץ ניכר לשפר את נתוני הבריאות גם של המקופחים חברתית.

מאמצים אלה לסגור את פערי הבריאות בעולם לא שוויוני, באים לביטוי
בדו”ח של ארגון הבריאות העולמי (
WHO ) תחת הכותרת: “Closing the gap in a generation” שמשמעותו לסגור את הפער הבריאותי
במהלך דור אחד או 20 שנה.

אתגר יומרני שוודאי לא יושג! יש בעולם יותר מדי מדינות שהאתגר של
תושביהן מדי יום הוא להשיג אוכל כדי להזין את תינוקותיהם הנולדים בקצב מהיר מדי,
שאין להם מי שתיה נקיים ואמצעי גהות מינימאליים, והם נתונים ללא הרף לאסונות טבע
של בצורת ומנגד גם שיטפונות.

ילדים במדינות מצוקה אלה מתים לא רק מתזונה לקויה וחשיפה לתנאי מגורים
לא הולמים, אלא בעיקר מהיעדר שירותים רפואיים בסיסיים ומטיפולים תרופתיים ואחרים.

אך על כל תינוק או ילד בגיל הרך שמת במדינות מקופחות אלה טרם השלים 10
שנות חיים, ישנם כ-25 ילדים שאמנם חוצים מחסום גיל זה, אך אינם מקיימים את
פוטנציאל ההתפתחות הטמון בהם, בגלל תזונה ירודה, הדבקות סדרתיות בפּתוגנים, וכיוון
שהסביבה החברתית בה הם שוהים, מתאפיינת בחוסר גירוי הפסיכולוגי והחינוכי הראוי.
אכן, רמת החינוך הירודה, היא אחד המניעים העיקריים של רמת האומללוּת בעולם השלישי,
והדבר פוגע יותר בנשים מאשר בגברים. נשים עם רמת חינוך בסיסית, אינן יוצאות לשוק
התעסוקה, ומאבדות בשל כך הרבה מהאוטונומיה השמורה לגברים במחוזות אלה. נשים עם
חינוך ירוד אינן שולטות על מיניותן, ועל מספר הילדים הרב בדרך כלל שהן תבאנה
לעולם, כדי להמשיך ולהזין את גלגלי העוני.

אך אם קל להבין את אי השוויון הבריאותי בין מדינות עשירות ומתועשות
לבין מדינות נחשלות באפריקה ובאסיה, קשה יותר לעכל פער של תוחלת שנים של 28 שנים
בין עניים ועשירים בגלזגו, ושל 20 שנה בווסמינסטר.

נראה שתוחלת חיים היא אולי המדד האובייקטיבי ביותר לרמת הבריאות והטיפול
הרפואי אף במדינות “מערביות”.

גבר צעיר בפרברי העוני של גלזגו יכול לצפות לתוחלת חיים של 54 שנה,
כשהוא חשוף לאלימות גופנית ונפשית אף מבני משפחתו שלו, עובר בממוצע אחת ל-18
חודשים ממקום מגורים אחד למשנהו, והולך לבית הספר עם בעיות התנהגותיות חמורות,
המביאות לסילוקו מספסל הלימודים לזרועות הפשע, אלימות כנופיות, ושהות בבתי כלא.
פסיכיאטרים יגדירו צעיר כזה כ”בעל מפגעים אישיותיים”, דאגנות-יתר,
דיכאון, ונטיות התנהגות אנטי חברתיות.

70% מחבריו לבתי הכלא מוגדרים ככאלה עם אחד או שני מפגעים מנטאליים,
אחוז הגבוה פי-14 מזה המקובל באוכלוסייה הכללית.

צעיר זה יעשן טבק, ישתה אלכוהול עד שוכרה, יצרוך סמים אסורים, יאכל
מזון לא-בריא, ויסתבך מעת לעת במצבי אלימות. כל אלה כמובן יגרעו מבריאותו. אך לפסוק
שאיש צעיר זה אחראי להתנהגותו, זו התעלמות לא הוגנת מהתנאים החברתיים וכלכליים
לתוכם נולד, ואשר גררו אותו למצבו הנוכחי.

מחקר של Walsh וחב’ שהתפרסם בשנת 2010 ב-Public Health, השווה את התמותה בגלזגו עם זו שבערים
ליברפול ומנצ’סטר. הסיבות העיקריות לתמותה בגיל הצעיר בגלזגו קשורה להרעלות מצריכת
סמים, תמותה הקשורה לאלכוהוליזם, התאבדויות, ועוד סיבות “חיצוניות”
שפגעו בגוף פגיעה אנושה.

כל אלה סיבות פסיכו-חברתיות במהותן. הנטייה שלנו להאשים את העניים על
התנהגות לא אחראית, או על התמסרות להתנהגות “מסוכנת” הגרועה לבריאותם,
מתעלמת מהנסיבות של לידת אנשים אלה שלא מרצונם למציאות שכפתה עליהם התנהגויות אלה
בהתבגרם.

ראוי לציין שהעניים בגלזגו עדיין נחשבים עשירים בהשוואה לממוצע בהודו,
לדוגמה. יחד עם זאת בריאותם אף ירודה מזו המקובלת בהודו. הבעיה נעוצה בכך שעניי
גלזגו מקופחים ביתר שאת בהשוואה לעשירי גלזגו, מה שמגביר אצלם את תחושת אי
השוויון, העוול וחוסר הצדק המעמדי, ומדרדר אותם עוד יותר מבחינת התנהגותם, אל
תחתית הסולם.

ונסיים אולי בחידה על סף האבסורד: מה מבדיל בין 48 המיליונים הגרים
בטנזניה, לבין 25 מעשירי ארה”ב או מה שמכנים הטייקונים?

בשנת 2013, ההכנסה המקובצת השנתית הממוצעת של כל מתושבי טנזניה הייתה
22 דולר, זאת לעומת 28 מיליארד דולר בקרב 25 המופלאים בצמרת האמריקנית.

באופן תיאורטי אם ניקח הכנסה של שנה אחת מ-25 המיליארדרים האמריקנים,
הדבר היה מכפיל את ההכנסה השנתית של טנזניה. רק תחשבו כמה בתי ספר ניתן היה לבנות
בטנזניה, כמה מתקנים לטיהור מים ניתן היה להקים במדינה זו, וכמה אחיות ניתן היה
להכשיר שם. ויש בשאלה זו יותר מסתם שעשוע אריתמטי

בברכה, פרופ’ בן-עמי סלע.

אהבתם? שתפו עם חבריכם

INULIN

בריאים לחיים המפתח
,ימים ולאריכות יותר
,לכולם ממליץ FDA
ויצמן במכון חוקרים
...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

לפרטים נוספים