על הסיכונים בצריכת קנביס ותוצריו – חשיש ומריחואנה
חלק ב` – לחץ כאן לחלק א`
פרופ` בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לביוכימיה קלינית, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
כשנער או נערה בגיל 15 צורכים חשיש או מריחואנה בפעם הראשונה, סביר להניח שהדבר נעשה באקראי, מתוך הִתפתות של רגע, באווירת צחקוקים בחברותא, בזחיחות דעת ואי-התעמקות של ממש במשמעות ההִתנסות הזאת. ויש אף להניח שבגלל תחושת המְתקתקות והעשן הקסום המתפשט בחלל החדר, וההשפעה הפסיכואקטיבית המיידית, חוויה זו לא תהא חד פעמית. אך אף לא אחד מנערים אלה, מודָע בהיכנסו להרפתקה של צריכת קנביס, למשמעותה ארוכת הטווח. יש אף להניח שמרבית בני-העשרֶה הנקלעים ברגע של חולשת דעת לעישון אצבע חשיש, לא מייחסים לדבר המתוק הזה השפעות בריאותיות והתנהגותיות בשלב הרחוק יותר.
הרוב המכריע בין אלפי הצעירים, שהחלו לצרוך קנביס בגיל 15-16 שנה, לא סבלו מתחושות מובהקות של דיכאון או דאגנות, בתחילת דרכם עם הסם. אך כל אלה ודאי יתעניינו בדיעבד במִמצא ששימוש בקנביס, הוא גורם סיכון מובהק להשריית תסמינים של דיכאון בטווח של 15 שנים מתחילת ההתנסות בסם. סקר של המרכז לטיפולי גמילה של אוניברסיטת פנסילבניה שהתפרסם בשנת 2000 בביטאון האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, מדווח על ממצאיו ב- 849 צעירים המטופלים בגין בעיות דיכאון. בקרב אלה חלק החלו לצרוך קנביס בשנות העשרה ללא כל תופעות דיכאון, ואלה הופיעו אצלם במרוצת השנים. חלק אחר מבין הצעירים המטופלים עם בעיות דיכאון לא השתמשו מעודם בקנביס. כאשר הִשוו את הנתונים הסטטיסטיים, הסתבר שבין משתתפי הסקר שהחלו לצרוך קנביס בשנות העֶשרה לחייהם כאשר לא סבלו מכל תופעה דיכאונית, הסיכון ללקות בסוגי דיכאון שונים היה פי 4.5 גדול יותר מאלה בהם התפתח דיכאון מבלי שהתמכרו בצעירותם לקנביס. בין מגוון התופעות הדיכאוניות נמצא שבין אלה בהם התפתחה מחשבה אובדנית (suicidal ideation) היו פי 4.6 יותר צורכי קנביס בצעירותם.
בין אלה הסובלים בגיל 25 שנה מדכדוך (dysphoria), או דיכאוניות (anhedonia) יש פי 4.5 יותר צרכני קנביס שהחלו בגיל 15 מתוך שמחת נעורים וללא כל עדות לדיכאון מוקדם.
ומה שנמצא לגבי התפתחות דיכאוניות בצעירים אמריקנים צורכי קנביס בנערותם, נכון גם לגבי נערות באוסטרליה הרחוקה. בדצמבר 2002 התפרסמו ב-British Medical Journal ממצאי המחקר בו עקבו משך 7 שנים אחר ביצועיהן של 1601 צעירים אוסטרליים החל מגיל 14-15 שנה. מתוכן, 60% הצהירו על כך שצרכו קנביס מגיל 15 שנה, אם כי רובם התנסו בכך פעם אחת או מספר בודד של פעמים, ולא התמידו. לעומת זאת, הגרעין הקשה, היו צורכי קנביס על בסיס יומיומי בהגיעם לגיל 20 שנה. ואכן, בקרב הנערות במדגם, הצורכות קנביס בהתמדה יום-יום, הסיכון לפתח תופעות דיכאון ודאגנות גדלו פי 5.6 בהשוואה לצעירות בנות גילן שמעולם לא התנחמו בקנביס. בין הבנים האוסטרלים עם רקע דומה של צריכת קנביס, לא ניכרה כל עליה בתופעות דיכאון או דאגנות על רקע שימוש בקנביס. אגב, מחקר של Reilly שהתפרסם בכתב העת Addiction בשנת 1998 בחן צורכי קנביס באוסטרליה , שצרכו סם זה משך 10 שנים לפחות, וממשיכים לעשות זאת על בסיס יומיומי. חמישית מתוכם (21%), סובלים מדאגנות, או דיכאוניות, או מתחושות פאראנויות, או מעייפות ומוטיבציה נמוכה. אכן, יבול לא רע של תחושות שאולי מוטב בלעדיהן. ומה בדבר צרכני הקנביס בסביבה הקרובה, בניו-זילנד?
Beautrais, אחד הפסיכיאטרים המובילים בתחום חקר התאבדויות, פרסם ב- 1999 ב-Addiction מחקר מקיף בקרב 302 פרטים שבצעו מספר ניסיונות התאבדות שלא עלו יפה. בקרב אלה אחוז צרכני קנביס בעבר או בסמיכות-זמן לניסיון ההתאבדות עמד על 16.2%, כאשר אחוז המנסים לשים קץ לחייהם מקרב קבוצת בקרה שמעולם לא צרכו קנביס היה רק 1.9%. כאשר חישבו את הסיכון המתואם לניסיון ההתאבדות בניפוי גורמי סיכון אחרים כגון מעמד סוציו-דמוגרפי, חריגות התנהגותיות ונפשיות בילדות, עדיין היה הסיכון היחסי להתנהגות אובדנית גדול פי 2 בקרב צרכני קנביס.
אם יש מדינה מערבית המזוהה עם ליברליזם מוחלט בנושאֵי חופש הפרט, כגון מיסוד הזנות והפתיחות בנושא צריכת סמים לעתים אף בראש חוצות, הולנד ודאי מזדקרת כמועמדת הטבעית להגדרה זו. לכן יש עניין מיוחד בתוצאות מחקר שהקיף 4,448 בוגרים בטווח הגילים 18-64 שנה ברחבי מדינה זו, שהיו במעקב משך 3 שנים
(1997-9), במטרה לבחון את ההשפעה של צריכת קנביס בצעירותם על הופעת תופעות פסיכוטיות למיניהן וחומרתן. Van Os הפסיכיאטר ואנשיו, הראו שצריכה מוקדמת של קנביס הגדילה במדגם זה פי 2.8 את ההסתברות להתפתחות תופעות פסיכוטיות, אך חמור מכך, צריכת קנביס הגדילה פי 24 (!!) את חומרתם הממוצעת של התסמינים הפסיכוטיים. ברור שמידת ההשפעה של קנביס על הופעה מאוחרת של תסמינים פסיכוטיים עמדה ביחס ישר למידת הצריכה, כאשר אלה שצרכו קנביס על בסיס יום-יומי היו בדרגת מובהקות גבוהה ביותר. אלה מהנסקרים ההולנדים שאובחנו כבר בנערותם עם הפרעות פסיכוטיות, וניסו לשאוב נחמה ומזור מהקנביס, בעיותיהם הפסיכוטיות בהמשך היו באופן מובהק ביותר שכיחות יותר וחמורות יותר. מחקר של Thomas שהתפרסם ב- 1996, התייחס לאלף צעירים בגיל 18-25 שנה שנבחנו לגבי הקשר בין צריכת קנביס ובעיות פסיכולוגיות. מתוך אלה, 38% הודו שצרכו קנביס בדרגות שונות, ומתוך הצורכים כחמישית (22%) דווחו על התקפי חרדה או דאגנות, כאשר נשים היו בדרגת סיכון הגבוהה פי 2 מהגברים.
אחת המסקנות הנובעת ממחקרים רבים בתחום הפסיכוזות, היא ששימוש מגיל צעיר של קנביס מנבא גידול משמעותי בסיכון לפתח שסעת (סקיזופרניה)
בשלב מאוחר יותר. המחקר המקורי ואולי אף המצוטט ביותר בנושא זה, פורסם ב- 1987 ע"י Andreasson, בו נבחנו יותר מ- 50 אלף גברים צעירים בשוודיה להתרחשות של שסעת, והמעקב אחרי הפרטים במדגם ענק זה נמשך עד 15 שנה. מחקר זה הראה ששימוש בקנביס בשנות העֶשְרֶה, הגדיל את הסיכון ללקות בשסעת בגיל של 20 שנה ומעלה, באופן יחסי לתדירות השימוש במוצרי קנביס. למרות התוצאות של מחקר שוֶודי זה, התייחסו אליו שנים אחדות בהסתייגות, שכן תכנון הסקר השוודי לא שלל שתי אפשרויות:
א) האפשרות שסמים אחרים, שרבים מהמשתמשים בקנביס לא נמנעים משימוש בהם בו-זמנית כגון אַמְפֶטָמִינִים, עלולים להיות גורם משמעותי אף יותר בהתפתחות שסעת בגיל המאוחר יותר;
ב) לא נשללה במחקר זה האפשרות שצעירים שמקוננים בהם תסמינים מוקדמים וסמויים, המבשרים התפתחות מאוחרת יותר של שסעת, יש להם נטייה מוגברת ליטול קנביס, ולכן קשה לייחס לאחרון את הופעת מחלת הנפש הקשה מאוחר יותר.
בקורת זו הביאה את בעלי המחקר הזה בשוודיה להרחיב בדיעבד את משך המעקב אחר משתתפיו המקוריים עד ל- 27 שנים, שהופך אותו לאחד המחקרים האפידמיולוגיים היותר ארוכים מבחינת הטווח הכרונולוגי שלהם. ואכן, הרחבת משך מחקר והתייחסות מושכלת למספר מדדים התנהגותיים וקליניים, הולידו מסקנות יותר משמעותיות וחד-ערכיות. והסתבר שאמנם שימוש בקנביס בגיל הנעורים מהווה כשלעצמו גורם סיכון נכבד להתפתחות של שסעת בגיל מאוחר יותר, וזאת על אף שברוב המקרים קיים פער של שנים אחדות בין מועד הפסקת השימוש בקנביס והופעת התסמינים של מחלת הנפש. המסקנה הגורפת של מחקר זה בשוודיה, היא שנטילת קנביס לפחות ב- 50 הזדמנויות שונות, מגבירה פי 6.7 את הסיכון להופעת שסעת בהמשך.
נתון זה מחושב בהתאמה סטטיסטית זהירה לאחר התחשבות בגורמים שונים כגון רמת ה-I.Q., השתלבות חברתית, הפרעות התנהגותיות, עישון סיגריות, ונתונים של הסביבה הקרובה של הנבדק, כגון מבנה ומצבה הכלכלי של משפחתו וכו`. אמנם כן, נערים ונערות שטעמו את ה-joint באופן מזדמן ביותר פעמים בודדות, אין סיכונם ללקות בשסעת שונה ממי שלא נטל קנביס מימיו. אך נטילה של 50 פעם ומעלה משך שנה או שנתיים, אינה נחשבת כלל למשימה בלתי אפשרית, שכן מחקרים מצביעים על כך שצרכני קנביס "כבדים", מעשנים בשבוע אחד בממוצע 16.5joints, ואילו "צרכנים-מן-השורה" עושים זאת בממוצע 5.9 פעמים בשבוע. לכן נטילת קנביס "לפחות 50 פעמים" בתקופת ההתנסות בסם זה, על מנת להיכלל בתחום הסכנה המוגברת של לְקות בשסעת, היא מטלה כלל לא נכבדה, תרתי משמע, בין אלה שאינם חוששים מן החשיש.
מחקר אחר שנערך אף הוא בשוודיה על ידי קבוצתו של Allebeck הראה שבחולי סקיזופרניה עם רקע של קנביס בעברם, המחלה מתחילה באופן פתאומי, והיא מתאפיינת ב- 60% מהמקרים בהזיות ראיה וכן בהזיות שמיעה, ואילו ב- 84% יש תסמונות תוקפנות. זאת ועוד, מחקרים של Tandon וקבוצתו הדגימו שסכיזופרניה החלה מוקדם יותר אצל צורכי קנביס בצעירותם בגיל צעיר, בהשוואה לסקיזופרנים שלא השתמשו בקנביס. מהלך המחלה היה קשה יותר בקרב סקיזופרנים על רקע קנביס, שיתוף הפעולה שלהם (compliance) עם מטפליהם היה לקוי יותר, ונראה ששימוש מוקדם בקנביס היה קשור להופעת פסיכוזות במהלך ההפוגות של המחלה.
חשוב לציין שיש גם השפעות פסיכוטיות מיידיות של קנביס, המתרחשות לעתים בשימוש מוגזם בסם זה ברמה שמעל 0.2 מיליגרם לק"ג משקל גוף, וזה לכאורה מצב הרעלה זמני, שתסמיניו חולפים ללא טיפול. אך נזקיו האפשריים ארוכי הטווח של השימוש בקנביס המוגדרים בספרות הפסיכיאטרית כ-C.P. או Cannabis-psychosis, כוללים בין היתר אי-שקט פסיכומוטורי, דרגות מתונות של בולמוס (hypomania), תוקפנות גופנית, רצף מהיר של מחשבות תכופות, מחשבות גדלות, ולעתים מחשבות שווא של רדיפה.
המנגנון הפרמאקולוגי על פיו קנביס עלול להשרות שסעת, אינו ברור בשלב זה. אכן רק בשנת 1990 דווח Herkenham לראשונה על מציאות של קולטנים לחומרים דמויי-קנביס (cannabinoid) במוח. סוג אחד של קולטנים אלה CB1 בעיקר בהיפוקאמפוס, בקליפת המוח, במוחון וכן בגרעיני הבסיס. קולטנים אלה ממוקמים בצמידות לקולטנים של הנירוטרנסמיטור דופאמין- D1, והחדרת תרכיז של מיצוי קנביס למוח של חולדה מגדיל פעילות האנזים טירוזין הידרוקסילאזה המביא ליצירת דופאמין. מנגנון זה מרמז לאפשרות שתוצרי קנביס יכולים לגרום לפסיכוזה על ידי השפעתם על יצירת דופאמין ושחרורו ופעולתו הפרמאקולוגית הידועה. אגב, גילוי הקולטנים לתוצרי קנביס, הביא לתגלית המאוד מעניינת של מציאות קנבינואידים עצמיים (endogenous) כגון anandamide, שהוא חומר שומני הנוצר במוח בלי כל קשר לשימוש בקנביס, ופעולתו דומה בכך שהוא נקשר לקולטן CB1. השם anandamide אגב מקורו בהודו, ופרושו בשפת סַנסְקְריט "לעלוץ" או "להיות באקסטזה", ועישון קנביס אכן גורם לכאורה לעליצות.
אמנם מחקרים מוליקולריים הדגימו ש-THC, החומר הפעיל בקנביס, מגביר את שחרור הנירוטרנסמיטור דופאמין במסלול המֶזולימבי במוח, העלול להביא לתסמינים סקיזופרניים, ממחקריו של Davidson שפורסמו כבר ב- 1991. אם אכן שימוש בקנביס מגדיל ב- 30% בממוצע את היארעות השסעת, ניתן לומר שכ- 13% מכלל מקרי השסעת היו נמנעים באופן תיאורתי אם השימוש בקנביס היה פוסק לחלוטין, אם אמנם הקשר הסִבתִי (causal relation) שהודגם בין צריכת קנביס ושסעת, שריר וקיים.
בברכה, פרופ` בן עמי סלע