על היבטים בלתי רצויים של השימוש בסטרואידים אנבּוליים

על היבטים בלתי רצויים של השימוש בסטרואידים אנבּוליים

חלק ב` – לחץ כאן לחלק א`

פרופ` בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לביוכימיה קלינית, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.

קראטין (Creatine): חומר זה הוא למעשה תוצר טבעי של הגוף המשחק תפקיד בשחרור האנרגיה ברקמת השריר. ניתן לצרוך קראטין על ידי אכילת מזון חלבוני כבשר או דגים, או שניתן לרכשו כתוסף מזון ללא מִרשם רופא. בניגוד ל-Andro, מחקרים מצביעים על כך שלצריכת קראטין יש יתרונות קלים במצבים של פעילות מאומצת לפרקי זמן קצרים, כגון רכיבת אופניים תחרותית למרחקים קצרים, וכן יש ראיות לכך שצריכת קראטין מגדילה את מסת השריר, ואת יצירת ATP שהיא המוליקולה המספקת אנרגית פעולה. קראטין מפחית גם תוצרי הפסולת של תהליכי ניצול אנרגיה בשריר, כמו חומצת חלב (lactic acid), ובכך מונע את ההתעייפות המהירה של שריר לאחר מאמץ. יחד עם זאת אין ראיות לכך שקראטין אכן מעודד את ביצועי השריר במאמץ ספורטיבי אארובי, או כאשר נדרש מאמץ לאורך זמן. הכבד במבוגר יוצר 2 גרם קראטין מדי יום, והוא נאגר ברקמת השריר ורמתו שם נשמרת קבועה יחסית. כיוון שהכליות מפרישות את עודף הקראטין, אין תועלת בצריכת עודף קראטין באלה שרמת הקראטין בשריריהם נאותה. לעומת זאת ידוע על תופעות לוואי של נטילת קראטין במנה מרוכזת, באופן שיכול אף לפגוע בפעילות האתלטית. וכך ידוע שנטילה רבה של קראטין עלולה לגרום להתכווצויות שרירים וכן התכווצויות בקיבה, בחילה, שלשול והקאות. סכנה אחרת בצריכת קראטין במינון גבוה, היא בספיגה מוגברת של מים לרקמת השריר מחלקי גוף אחרים, מה שעלול לגרום להתייבשות ולנזק לכליות, לכבד וללב.

חומרים ממריצים (stimulants): תרופות המפחיתות עייפות, מדכאות תיאבון, ומגבירות עֵרנוּת ונחישות. חומרים אלה בדרך כלל פועלים בגירוי מערכת העצבים המרכזית, בהגברת קצב הלב, לחץ הדם וטמפרטורת הגוף ורמת המטבוליזם שלו. הממריצים השכיחים ביותר כוללים קפאין וחומרים ממשפחת האמפטמינים כמו Dexedrine ו-Benzedrine. חומרים ממריצים אחרים הם ephedrin, וכן pseudoephedrin המוכר כ-Sudafed, כמו גם phenylpropanolamine הידוע כ-Acutrim.
למעשה, סמי רחוב בלתי חוקיים כמו קוקאין ו-methamphetamine שייכים לקבוצת ממריצים זו. למרות שחומרים ממריצים יכולים לעודד ביצועים גופניים ולסייע לאגרסיביות על המסלול התחרותי, יש להם תופעות לוואי לא רצויות. לעתים עצבנות-יתר ונטייה לרגזנות פוגעים בריכוז הנדרש מספורטאי בשעת מבחן, ונדודי השינה הנלווים לעתים מונעים ממנו את המנוחה הנדרשת ערב התחרות. חמור מכך הוא שאתלטים עלולים להפוך למכורים פסיכולוגית לחומרים ממריצים, או לפתח עמידות להם במינונים נמוכים, מה שמאלץ אותם להגדיל את המינון באופן מסוכן. בין התופעות הנלוות שעלולות להופיע נציין דפיקות-לב מוגברות, הפרעות בקצב הלב, איבוד משקל, לחץ-דם מוגבר קלות, הזיות, פרכוסים, שטף-דם מוחי וכן בעיות במחזור הדם עד כדי התקף-לב. בייחוד בולטים המקרים בהם מינון יתר או שימוש ממושך ב-ephedrine היה קשור בהשפעות קרדיו-וסקולאריות בלתי רצויות.

חומרים מְשַתנים (diuretics): מסתבר שספורטאים לא מעטים משתמשים מדי פעם בתרופות להגברת מתן שתן בעיקר משני טעמים:
א. ברצותם להפסיד ממשקל גופם באופן מהיר ערב תחרות, כאשר הדבר חיוני לדירוגם בקבוצת משקל נמוכה יותר (מתאגרפים, מרימי משקלות).
ב. באותם מקרים בהם ספורטאים שנטלו חומרים אסורים, המנסים ערב תחרות למהול את השתן על מנת להפחית בו את ריכוז אותם חומרים מחשש לבדיקת מעבדה לגילוי חומרים ממריצים. אך יש כמובן לזכור שחומרים מְשַתנים ששימושם בדרך כלל בטיפול בלחץ-דם גבוה, ובמצבי הצטברות נוזלים ברקמות (בצקת) כתוצאה מאי-ספיקת לב למשל, עלולים בנטילתם במינונים גבוהים ולא תחת פיקוח קפדני של רופא, להשפיע באופן קיצוני על מאזן הנוזלים והמלחים (אלקטרוליטים) בגוף ולהביא למצבי התייבשות (dehydration). במקרים מתועדים בהם נטלו ספורטאים חומרים משתנים במינון יתר להשיג "איבוד משקל מהיר", נרשמו בין השאר התכווצויות שרירים, תשישות, ירידה היכולת לווסת את טמפרטורת הגוף, חוסר באשלגן והפרעות בקצב הלב. נציין אחדים מהחומרים המְשַתנים היותר פופולאריים: forosemide המשווק כ-Lasix או Fumide,
spironolactone (שם מותג Aldactone),
benzthiazide מוכר כ-Aquastat,
Acetazolamide נמכר כ-Diamox
וכן dichlorphenamide (שם מותג Daranide).

כשהתחילו לראשונה עוד בשנות ה-50 להשתמש באמצעים הורמונאליים לטיפוח החוסן הגופני למטרות של הישגיות בתחום הספורט, היה זה בעיקר בברה"מ לשעבר, וכן בחלק ממדינות מזרח אירופה שמאחורי מסך הברזל רומניה, ובאופן בולט במיוחד גרמניה המזרחית. וזכורה ההשתאות משנות ה-60 וה-70, כיצד יתכן שמדינה קטנה כמזרח גרמניה, אז עם כ-10 מיליון תושבים, זוכה למספר כה גדול של מדליות זהב ושיאי עולם, באתלטיקה ובשחייה, כאשר אחותה הבכירה מעבר לחומה, גרמניה המערבית עם אוכלוסיה הגדולה פי שישה, אינה מצטיינת כלל בענפי ספורט אלה. והרבו לדון בסוגיה זו, שהרי שתי הגרמניות חד המה, ורק מלחמה אומללה הפרידה ותקעה טריז ביניהן, בהפרידה בין משפחות ולעתים אף בין אחים שאירע מזלם להימצא באזורי ארץ מרוחקים עם תום המלחמה וחלוקת גרמניה. ומזרח גרמניה על פי מיטב המסורת של התעמולה הסובייטית, השתבחה כל אותם שנים בשיטות האימון הגופני המתקדמות, ובמוטיבציה הקומוניסטית המפרה, וברוח הגאווה הלאומית המדרבנת את הספורטאים הצעירים להישגיות למען המדינה, והדגל. אך כשנפלה החומה בשנת 1989, ואוחדה גרמניה, יצאה האמת לאור: נערים ונערות גרמנים הוקרבו על מזבח הגאווה הלאומית, בהיותם מטופלים משך שנים בכל אותם חומרים הורמונאליים ואחרים שנועדו לחשלם ולהפכם לספורטאים "מתוגברים" שתומרנו להגיע לשיאם הגופני ממש לפני האולימפיאדה, או אליפות העולם, או כל אירוע יוקרתי אחר בו חלוקת המדליות מלווה בהנפת דגל המדינה המנצחת והשמעת הִמנונה.

אך שורות אלה לא היו נכתבות אם אמנם התופעה של צריכת חומרים מחשלים המוגדרים אף כחומרים אֶרגוֹגֶניים (המסייעים למאמץ-יתר), הייתה מוגבלת רק לתחום של ספורטאים ברמה של תחרויות עלית יוקרתיות. הנהירה הרבה של הציבור למכוני כושר ולמועדוני חברים השמים דגש על פעילות ספורטיבית, היא אחד מסממני החברה המודרנית. על פי מחקר של Hudson מהמחלקה הפסיכיאטרית של בית ספר לרפואה של Harvard שפורסם בשנת 2001, כ-16 מיליוני גברים ו-14 מיליון נשים בארה"ב, חברים פעילים במועדוני בריאות מסחריים שם, המהווים כ-12% מכלל האוכלוסייה. מספר מרשים לכל הדעות. ומסתבר שמתוך אלה לא כולם מסתפקים רק בפעילות גופנית ספורטיבית לחישול הגוף כשחייה, משחק טניס, התעמלות, התמודדות עם משקלות, קפיצים ומדרונות משופעים. נמצא ש-18% מהגברים האמריקנים החברים במועדוני ספורט הצהירו תוך מילוי שאלונים שהם השתמשו בהורמון הסטרואידי androstenedione הידוע בציבור כ-Andro, ו/או הורמונים אחרים של בלוטת האדרנל, 25% מתוכם הודו שהשתמשו בשלב זה-או-אחר ב-ephedrin ועוד כ-3% השתמשו בסטרואידים אנבוליים; מבין הנשים האמריקאיות העוסקות בספורט 3% הודו בשימוש ב-Andro, בעוד 13% נטלו אי-פעם Ephedrin וכצפוי לא נצרכו סטרואידים אנבוליים על ידי נשים. מדובר אם כך בערך ב-1.5 מיליון אמריקנים הצורכים הורמונים אדרנליים ועוד כ-2.8 מיליון הצורכים ephedrine כדי לפתח את גופם לממדים חסונים יותר ושריריים יותר. מחקרים נוספים שהתמקדו דווקא בסטודנטים זכרים במכללות ואוניברסיטאות בארה"ב בתחום הגילים 18-26 שנה, הבליטו את התופעה לפיה רבים מהנשאלים הודו שהם מוטרדים ומקדישים הרבה מחשבה לקידום "מראם הגברי, שרירי ומצודד" כאמצעי שיקדם את סיכוייהם בהתמודדות על ליבן של בנות זוג פוטנציאליות. אחוז קטן ביותר (1.8%) מבין הסטודנטים שהודו בצריכת הורמונים ותרופות אנדרוגניות או אנבוליות הצהירו על ידיעה כלשהי או חשש מתופעות לוואי המסוכנים לבריאותם. אך הנהירה של צעירים לתרופות "מחשלות גוף" אינה סימן היכר מובהק ומוגבל לנוער האמריקאי בלבד. מחקר שוודי משנת 2004 מראה שכ-11% מבין הבנים השוודיים ממין זכר בגיל 16-17 הודו כי התנסו בצריכת סטרואידים אנדרוגנים אנבוליים "לשפר את חזותם".

בשנת 1993 העריכו בקנדה ש-83 אלף ילדים ונערים קנדיים בגיל 11 עד 18 שנה המהווים 2.8% מפלח אוכלוסייה צעירה זו השתמשו במהלך 12 החודשים שקדמו לדו"ח בסטרואידים אנבוליים. עשר שנים לאחר מכן דו"ח עדכני בקנדה כבר הצביע על 156 אלף בני גילים אלה שהתנסו בחומרים אלה.דו"ח בריטי משנת 2000, מסיק שסטרואידים אלה הם כיום הסם השלישי בנפיצותו בין ילדים באנגליה אחרי חשיש ואמפטמינים, ומדובר ב-6.4% מהבנים ו-1.3% מהבנות בבריטניה שכבר חוו שימוש בסטרואידים אנבוליים. מחקרים בריטיים אחדים מדגישים דווקא את הנזקים הפסיכולוגיים משימוש בחומרים האמורים, מעבר למפגעים הקרדיו-ואסקולאריים, האנדוקריניים (בעיות פוריות) וההמטולוגיים (יצירת קרישים מוגברת). אולי יש אף סמליות דֶמוֹנית בעובדה ההיסטורית שבמהלך מלחמת העולם השניה, נטלו חיילים גרמנים רבים אנדרוגנים להגביר את האגרסיביות שלהם, משמע היה חשש שקלגסים אלה אינם מספיק אגרסיביים. אגב, ובמעבר חד, מחקרים התנהגותיים מצביעים על כך שנטילת סטרואידים אנדרוגניים מביאים להגברה בולטת ביצר המיני (ליבידו), בתוקפנות מינית עד כדי ביצוע מעשים מגונים בלתי נשלטים, ונטייה להתנהגות פוחזת (reckless).

אין מחקרים מוכרים וסטטיסטיקה עדכנית על היקף השימוש בסטרואידים אנבוליים וחומרים ממריצים אחרים בישראל, ובעיקר בקרב הצעירים. אך זה דינן של אופנות עולמיות בתחומים התרבותיים, והמוסיקליים ואחרים, שהן כובשות ומשתלטות על פני מדינות קרובות כרחוקות בכפר הגלובאלי. ויש להניח שגם בכל הקשור לנושא סקירה זו נאמץ את המקובל במערב, ויש לתת על כך את הדעת.

בברכה, פרופ` בן עמי סלע