פרופ'
בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה
מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה,
אוניברסיטת תל-אביב.
ההתנהלות
העכשווית עם קשרירים של התירואיד מכוונת בעיקר למיון ראשוני דיכוטומי של קשרירים
אלה:
אלה מהקשרירים שצריכים או חייבים לעבור ניתוח להרחקתם, או קשרירים שניתן להסתפק
איתם במעקב צמוד.
קשרירי תירואיד הנחשדים לתהליך ממאיר ברוב המקרים מורחקים באופן ניתוחי כדרך לשפר
את תוחלת החיים. יחד עם זאת, קשרירים שפירים שאינם מסכנים את החיים, עלולים לגרום
לתסמינים של דחיסה בבלוטה, מה שעלול לגרום לפגיעה קוסמטית מעצם הגרון התפוח. לעומת
זאת, ניתוח עלול לגרום נזק לעצב הגרון, לצרידות (dysphonia), להיפותירואידיזם או לצלקת כתוצאה מהניתוח.
אי לכך
הולכת וכובשת לה מקום טכנולוגיה חדשה ופחות חודרנית לצורך טיפול בקשרירי תירואיד. במחקר
של Iñiguez-Ariza וחב' שהתפרסם ב-Mayo Clinic Proceedings משנת 2018, מתוארת הזרקה של אתנול ישירות
לתוך קשרירים ציסטיים של 20 מטופלים עם קשרירים ציסטיים או עם קשרירים ציסטיים
בעיקרם.
הזרקה זו הביאה להצטמקות הקשריר בערך ב-75% עם שיעור סיבוכים נמוך. הפעולה של
הזרקת אתנול הייתה מלווה על ידי הרדמה מקומית.
מחקר שני של Hamidi וחב' שמתפרסם באותה חוברת של Mayo Clinic
Proceedings,
מתאר שימוש בשיטה של RFA או radiofrequency ablation בטיפול בקשרירי-תירואיד
סולידיים ושפירים מבחינה ציטולוגית. בשיטת RFA נמצאה על ידי Hamidi וחב' ירידה ממוצעת של 44%.בנפח הקשריר.
מגבלה של השיטה האחרונה שהיא מתבצעת על ידי הרדמה כללית, על מנת להבטיח אי-תזוזה
של המטופל במהלך הטיפול.
שני המחקרים שנתאר להלן הם רטרוספקטיביים ועוסקים במספר מצומצם של מטופלים, אך
יתרונם שהם מציגים למטופלים האמריקאים חלופה שהייתה זמינה עד כה באירופה.
הזרקת
אתנול דורשת ציוד בסיסי ביותר. הפיזור של אתנול בקשריר, ובהתאם ריכוזו בקשריר
וסביב לו, אינם ניתנים להערכה מדויקת, לכן ייתכן הצורך במספר הזרקות אתנול כדי
להשיג ריכוז הנדרש במקרים של קשרירים סולידיים, זאת בהשוואה לטיפול ב-RFA, בו
מסתפקים בטיפול בודד אמנם ארוך יותר מבחינת משך הטיפול.
במקרה של קשרירים ציסטיים, הכמות של הרקמה הדורשת טיפול קטנה בהרבה כיוון שהיא
כורכת את הדופן הדקה של הציסטה וכמויות משתנות של רקמה סולידית לאחר הרחקת נוזל
הציסטה. לכן, בקשרירים ציסטיים, הזרקת אתנול בודדת היא ברוב המקרים יעילה, עם יוצא
הדופן האפשרי של קשרירים גדולים רב-אונתיים. ניסוי קליני אקראי עדכני לא הראה כל
עדיפות של RFA
על הזרקת אתנול, בטיפול בקשרירים שהיו בעיקרם ציסטיים, הן מבחינת יעילות הטיפול
(87% לעומת 82%, בהתאמה) בכיווץ הקשרירים, או מבחינת בטיחות הטיפול (Baek וחב'
ב-Korean Journal of Radiology משנת 2015).
הזרקת
אתנול ו-RFA
מתבצעות באירופה ובאסיה זה עשרות שנים (Monzani וחב' ב-Lancet משנת 1991, ו-Kim וחב' ב-Thyroid משנת 2006). ההפחתה הממוצעת בנפח הקשרירים
נעה בין 40-70%.
משום מה במרכזים רפואיים בארה"ב לא נוסו שיטות אלה, ולפיכך הן אינן זמניות
למטופלים אמריקאים. יש לציין שבשיטת RFA יש נזק תרמי לרקמת התירואיד כתוצאה מהעברת
האנרגיה המרוכזת דרך התירואיד. לעומת זאת, בהזרקת אתנול גורמת לדה-נטורציה של
חלבונים ולנמק קל לתאי התירואיד, לסטרומה ולכלי הדם הזעירים בבלוטה.
בהתחשב
בנוחיות הגדולה יותר ובהוצאה הכספית הקטנה בהרבה, הזרקת אתנול נראית השיטה המועדפת
לקשרירים ציסטיים, השוואה ראש-בראש של שתי השיטות הללו לגבי קשרירים סולידיים אינה
בנמצא, אך מספר מחקרים מצביעים יעילות נמוכה יותר וסיכון גבוה יותר של הישנוּת
התופעה, בהזרקת אתנול לקשריר סולידי. ההנחיות העכשוויות של איגוד התירואיד
האמריקני (ATA)
נוקב רק בטיפול בהזרקת אתנול במקרים של קשרירים ציסטיים, ומציע ניתוח רק במקרים של
קשרירים סולידיים שפירים בהם יש לחץ דחיסה או אי-נוחות קוסמטית (Haugen וחב'
ב-Thyroid
משנת 2016).
הפרופילים
הבטיחותיים של שתי השיטות האמורות הם מצוינים, ללא כל תופעות לוואי משמעותיות. יחד
עם זאת, יש לנקוט בזהירות המתבקשת.
מחקר רב-מוסדי שבחן את שיטת ה-RFA מצע
שיעור סיבוכים של 1.4% בלבד עם שינויים ברי-חלוף בקול שנמצאו ב-15 מתוך 1,459
מטופלים אך ללא מקרים של הישנות קבועה של נזק לעצב הגרון, שהוא פרופיל בטיחותי
בהחלט מרשים (Baek וחב' ב-Radiology משנת 2012).
שיטות אלה עשויות להוות חלופות נאותות במקרים מטופלים המסרבים לעבור ניתוח, אך בשל
חדשנותן יש להקפיד על מספר הנחיות בביצוע הפרוצדורות הללו. בין השאר יש להקפיד
שביצוע הליכים אלה ייעשה רק על ידי רופא עם ניסיון מוכח בהדמיית צוואר, ובהתנהלות
עם קשרירי תירואיד, בייחוד אם שיטת RFA בשימוש. שלילה של ממאירות בשיטת fine-needle
aspiration
חיונית מאוד טרם ביצוע השיטות האמורות.
הזרקת
אתנול לקשריר לאחר הרחקה של כמות רבה ככל האפשר של נוזל הציסטה הקשרירית, מתבצע
תחת ניתוב אולטרה-סאונד. החדרת אתנול אבסולוטי בריכוז 99% היא בנפח השווה למחצית
נוזל הציסטה שהורחק קודם לכן.
במספר ניסויים הושאר האתנול בציסטה למשך 5 דקות, ובניסויים אחרים האתנול הושאר
לתקופה בלתי מוגבלת בציסטה. בניסויים אקראיים הזרקת אתנול הקטינה את נפח הציסטה השפירה
בקשריר (Del Prete וחב' ב-Thyroid משנת 2002).
בניסוי של Valcari ו-Frasoldati ב-Endocrinology Practice
משנת 2004, השתתפו 281 מטופלים והושגה בהם הפחתת נפח הקשריר ב-85.6% על ידי טיפול
באתנול, לעומת הפחתת הנפח ב-7.3% בשיטת RFA, כפי שהדבר נבדק לאחר שנה. לחץ של דחיסה
ובעיות קוסמטיות השתפרו אף הם משמעותית במוזרקים עם אתנול.
ניסוי אקראי אחר השווה הסמקה בין מטופלי אתנול לבין אלה שהוזרקו עם תמיסת saline בהם
נמצאה הישנות של הופעת הקשריר בנפח שמעל 2 מ"ל Bennedbaek) ו-Hegedus ב-J clinical
Endocrinology & Metabolism
משנת 2003). לאחר 6 חודשים, הפחתת נפח הציסטה לפחות מ-1 מ"ל הושגה ב-82%
מהמטופלים באתנול לעומת 48% מהמטופלים ב-saline. ששה מהמטופלים נזקקו ליותר מהזרקת אתנול
אחת.
התוצאות
של ניסוים תצפיתיים היו דומות (Yasuda וחב' ב-World Journal of Surgery משנת 1992, ו-Cho וחב' ב-American
Journal of Roentgenology בשנת 2000). יחד עם זאת, על פי Suh וחב' ב-מצאו הישנות הציסטה
ב-24-28% מהמוזרקים באתנול. הזרקת אתנול הייתה בעלת שיעור הצלחה של 78% במקרים של ציסטה
תירוגלוסאלית שהיא כיס או תעלה מוּלדת, הנוצרת בעת התפתחות העובר ורקמת בלוטת
התריס. כיס זה מתמלא לעתים בהפרשות ונוצר גוש שהולך וגדל, לוחץ על קנה הנשימה
והושט באופן שגורם לעתים אי נוחות והפרעה בבליעה או בדיבור (Lee וחב' ב-Laryngology משנת 2015).
כאב
במהלך או מיד לאחר הפרוצדורה היא תופעת הלוואי העיקרית של הזרקת אתנול. באחד
הניסויים שצוטטו למעלה, ל-21% המטופלים היו כאבים מתונים עד חמורים.
Jeong
וחב' דווחו בשנת 2008 ב-European Radiology על מקרים בהם הזרקת אתנול גרמה לשיתוק זמני
של עצב הגרון. לכן יש לנקוט בהקפדה והזרקת אתנול חייבת להתבצע תוך בקרת
אולטרה-סאונד. הזרקת אתנול התקבלה באופן הרבה יותר נרחב באירופה וביפן מאשר
בארה"ב, בגלל החשש מהסתבכויות.
כאמור,
הגישה האלטרנטיבית של טיפול בציסטות המתפתחות בקשרירי התירואיד, היא זו של הרס
הרקמה ((ablation בעזרת גלי-רדיו (radio frequency).
במחקר של Sung
וחב' משנת 2011 ב-American Journal of Roengenology, טופלו 20 איש עם ציסטות בתירואיד שטופלו
קודם לכן על ידי הזרקות אתנול שלא הביאו לתוצאות המצופות. הטיפול בגלי-רדיו הפחית
את נפח הקשריר בממוצע מ-11.3 מ"ל ל-0.9 מ"ל (Jang וחב' ב-European
Journal of Radiology
משנת 2012).
שניים מהמטופלים נזקקו ליותר מאשר טיפול RFA יחיד. בניסוי אקראי בו נעשתה השוואה בין הזרקת
אתנול בודדת, לבין טיפול בגלי רדיו, לא נמצא הבדל בשיעור הסיבוכים (Sung וחב'
ב-Radiology
משנת 2013). תופעת הלוואי העיקרית בטיפול בלי רדיו היא תחושה קל של כאב ו/או של
צריבה בגרון, המקרינה לראש, לכתפיים, לשיניים, וכן לחזה.
יש גם דיווחים על הופעה ברת-חלוף של המאטומה בגרון, וכן של שינויי קול. בדומה
להזרקת אתנול, גם הטיפול של RFA אינו מבוצע באופן שגרתי בארה"ב. מעניין שדווקא הממסד הרפואי
האמריקני מתעלם שנים כה רבות מגישה טכנולוגית-טיפולית יעילה זו אחר האירופים
והיפנים, זאת למרות שבדרך כלל מקדימים האמריקאים את עמיתיהם ביבשות האחרות
באינספור טיפולים, אישורי תרופות חדשות וכיוצאים באלה.
במרכז
הרפואי שיבא, בתל השומר, מפנים שני האנדוקרינולוגים פרופ' אוהד כהן וד"ר יעקב
אילני רבים ממטופליהם עם קשרירים בתירואיד לטיפול של הזרקת אתנול ביחידה
לרדיולוגיה פולשנית, בה החל פרופ' אלכס גרניאק בפרוצדורה זו לפני שנים אחדות,
וכיום ממשיך דרכו הגישה זו ד"ר אורי רימון.
הדמיות
אולטרה-סאונד של ציסטות בקשריר תירואידי בתגובה להזרקה מלעורית של אתנול בשני
מטופלים:
גודל
הקשריר לפני הטיפול 2.7x1.4x1.4 ס"מ ונפח של 2.77 מ"ל; B – אותו קשריר לאחר51 חודשים
מהזרקת אתנול כאשר ממדיו היו 1.1x0.9x0.9 ס"מ ונפח של 0.47 מ"ל.
A – גודל הקשריר לפני הטיפול 3.2x2.1x1.9 ס"מ
ונפח של 6.68 מ"ל; B– אותו קשריר לאחר 11 חודשים מהזרקת אתנול כאשר ממדיו היו 1.5x1.0x0.6 ס"מ
ונפח של 0.47 מ"ל.
הדמיית אולטרה-סאונד של התירואיד
לאחר טיפול בגלי-רדיו. קשריר תירואידי (ברובו סולידי) היה בנפח של 7.3 מ"ל,
ובמעקב של 11 שנים הוא המשיך להתרחב עד הגיעו לנפח של 27.2 מ"ל, תוך שהוא החל
ליצור תסמיני דחיסה, ובּוֹלטוּת קוסמטית ((A. תפקודי התירואיד היו תקינים מבחינת רמת
ההורמון T4.
לאחר טיפול אבלציה עם גלי-רדיו פחת נפח הקשריר ל-12.4 מ"ל לאחר 19 חודשים של
מעקב לאחר הטיפול (B).
בברכה,
פרופ' בן-עמי סלע.