על גורמים גנטיים וחברתיים המשפיעים על תופעת ההשמנה.
פרופ' בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
הבה נניח את הדברים על השולחן: בשנתיים האחרונות הגיע הממסד הרפואי להכרה שאכילה מופרזת ותופעת ההשמנה עד כדי שׂמֶן (obesity), השתוותה ואף חלפה על פני עישון בסולם ה"התנהגויות האנושיות שניתנות למניעה האחראיות לתחלואה קשה ומוות טרם-עת". כבוד מאוד מפוקפק!
ארגון הבריאות העולמי ((WHO מעריך בדו"ח מדצמבר 2006, ש-2.0 מיליארד בוגרים מעל גיל 15 שנה בעולם כולו סובלים מעודף-משקל, כאשר 400 מיליון מבוגרים בעולם הם ממש שמנים (מדד מסת הגוף-BMI מעל 30.0).
בארה"ב, 66.3% מהאמריקנים, ילדים ומבוגרים, הם בעלי משקל עודף, ו-32% מהם שמנים ממש: שניים מכל שלושה אמריקנים סובל מעודף משקל…..ורובם אף אינם רואים בכך בהכרח סבל של ממש. על הקשר המובהק בין השמנת-יתר לבין תחלואה קשה, כסוכרת type 2, מחלות לב וכלי דם, התסמונת המטבולית, יתר-לחץ דם ושבץ מוחי, כבר עמדנו בפרוטרוט במספר מאמרים במסגרת זו, ואין צורך להכביר עוד נתונים מדוע מרבה משקל אינו מרבה בריאות.
מחקר רב עוסק בשנים האחרונות במצוד אחר אותם גֶנים בחומר הגנטי שלנו הקובעים מי מאיתנו נידון להשמנה ומי יִוותר דק-גזרה. אנו יודעים יותר על זהותם של הורמונים או פפטידים המשפיעים על תחושות הרעב והשובע, כגון לֶפּטין וגרהלין. חוקרים בעולם מנסים להבין מי מהשניים, הרקע הגנטי או השפעת הסביבה הקרובה, השפעתם חזקה יותר על ילד, או על נער, או על בוגר שנכנסים ל"מסלול" של עליה במשקל. שניים מהחשובים בכתבי העת במדע וברפואה, הקדישו לנושא זה מאמרים לאחרונה, ומעניין להביאם כאן, ולדון במשמעותם.
Andrew Hattersley ועוד 41 חוקרים בפרוייקט רב-מוסדי בארה"ב, אנגליה וסקוטלנד, למדו על האפשרות שגן מסוים בגופנו, כרוך בתופעת ההשמנה בילדים ובמבוגרים.
במאמר המתפרסם ב- Scienceבאפריל 2007, מתארים החוקרים את גילויו של וואריאנט שכיח בגן המזוהה כ-FTO הממוקם על כרומוזום מס' 16 באדם, הכרוך עם תופעת השמנת-יתר.
בתחילה החליטו החוקרים דווקא לנסות ולאתר גן הכרוך בהופעת סוכרת type 2, שהיא כידוע סוג סוכרת שהעלייה הדרמטית בשכיחותו בעולם בעשרים השנים האחרונות מיוחסת בין השאר לתופעת השמנת היתר בעולם.
במסגרת מחקר זה נלמד הגֶנוֹם של 1,924 בריטים עם סוכרת type-2, וכן זה של 2,938 בריטים בריאים לחלוטין. לאחר סריקה של הגנים השונים, נמצא שוואריאנט של הגן FTO נמצא בתאחיזה חזקה לסוכרת type 2, וליתר דיוק אלה שנשאו שינוי בנוקלאוטיד בודד בגן זה היו בעלי סיכון הגבוה ב-27% ללקות בסוכרת זו. חוקרים אלה השתמשו בטכנולוגיה המתוחכמת והעכשווית הידועה כ"gene chip", לסרוק את הגנום האנושי לכל אורכו, ובהשוואת חולים בסוכרת type 2 לאנשים בריאים, עלו על עקבותיו של השינוי הזעיר בגן FTO, הממוקם כאמור בכרומוזום מס' 16.
אגב, השם FTOמקורו בממצא בלתי תלוי לחלוטין, שעלה במחקר עם זן עכברים שהם הומוזיגוטיים לגבי חסר של מקטע גדול יותר בגן האמור, שתוצאותיו הפתולוגיות מתבטאות באיחוי אצבעותיהם של עכברים מוטנטים אלה ( FTO או fused toes).
נתונים מוקדמים אלה, על הקשר האפשרי בין ליקוי בגן FTO לבין סוכרת type 2, הובילו את החוקרים לבחון האם ליקוי כזה קיים גם באנשים עם נטייה להשמנה. כאן הלכו למדגם גדול יותר שכלל 38,759 בריטים, איטלקים ופינים בני 7 עד 70 שנה. מצאי סקר זה הצביעו על כך ש-16% מבין אלה שהם הומוזיגוטיים לגבי השינוי הגנטי בגן ל-FTO, דהינו שבהם שני העותקים או האללים של גן זה נושאים את השינוי האמור, שוקלים בממוצע ב-
חשוב להדגיש, שהגן FTO אינו קשור לאותם גנים הקשורים לשׂמֶן יוצא דופן בחומרתו המתרחש ב-1 מתום 10,000 איש באוכלוסיה. מה שמרשים בנתונים על FTO הוא הנתון שאחד מתוך ששה של אלה ממוצא אירופי אמנם נמצאו הומוזיגוטיים לשינוי ב-FTO, שהופך תיאוריה זו לאטרקטיבית במציאות בה כל כך הרבה אנשים נכנסים להגדרה של בעלי משקל עודף. כצפוי, התקבלו הממצאים הללו בספקנות מסוימת על ידי הקהילייה המדעית, הטוענים שאחוזי ההשפעה של הפגם בגן FTO לגבי סוכרת והשמנת-יתר, משקפים אמנם גישה מחקרית חלוצית ומבטיחה, אך הכול עדיין מצפים לגילוי "הגן האמיתי" הקשור לתופעת השמנת היתר.
כאן אנו עוברים למאמר השני המרתק אף יותר, אשר מתפרסם בסוף יולי 2007 ב-New England Journal of Medicine.
מאמר זה פרי מחקר שנערך בסן-דייגו על ידי James Fowler ואנשיו, מכוון דווקא להיבט הסוציולוגי-סביבתי של השמנת-יתר, ומסקנתו היא שלכאורה יש משהו "מדבק" בנוכחותם של אנשים שמנים בסביבה הקרובה, שעלול לשכנע ולהשפיע על עוד אנשים להיכנס למסלול ההשמנה. לפני שנעבור לנתוני המחקר האמור, נתייחס להתרשמות הסובייקטיבית, היומיומית שלנו, מהתבוננות בסובבים אותנו. כאשר אנו נתקלים ברחובה של עיר במשפחה בת חמש נפשות, בה אב המשפחה, או האם, או שניהם, הם עבי-כרס, כמעט מתבקש הדבר שאחד מהילדים או אף כולם ייחשבו אף הם שמנמנים. אין בכך כל פליאה או הפתעה: שׂמֶן מופיע במשפחות לעתים קרובות כמכלול לפיו הורים שמנים דואגים לטפח ילדים שמנים. תרבות של אכילה עד כדי שביעה גרגרנית, תעבור מהורים לילדיהם כמסר של "כזאת ראו…ואִכלו"!Fowler בחן נתונים של 12,067 גברים ונשים, לא אקראיים: כולם היו כלולים בסקר Framingham המפורסם, עליהם נאספו נתונים משך 32 שנה, מ-1971 עד 2003.
החוקרים יצרו מעין מארג של פרטים (social network), שנכללו בו ידידים, ושכנים, ובני-אותה משפחה, באופן שפרטים אלה נפגשו אחד עם האחר במסגרת האינטימית של המשפחה, השכונה, ומקום העבודה. המסקנות העיקריות של מחקר Fowlerהם כדלקמן: אם לאדם יש ידיד או ידידה שהפכו שמנים בפרק זמן מסוים, יש סיכוי המוגבר ב-57% שגם האדם האמור יהפוך שמן לאחר תקופה מסוימת.
ככל שהחברות הדוקה יותר, כן גדלה ההשפעה בכיוון של השמנה: סיכוייהם של ידידי-נפש להשפיע איש על רעהו בכיוון זה עולים ב-171%(!!). בין זוגות של אחאים (siblings) במשפחה, אם אחד האחאים הופך לשמן, סיכוייו של האחאי שלו להפוך לשמן עולים ב-40%. אם האחאים הם בני אותו המין תגדל ההשפעה בכיוון של השמנה של אחד על האחר בממוצע ב-55%. אך כאן נמצא הבדל במידת ההשפעה של מין האחאים: היות אח שמן תגביר ב-44% את סיכויי אחיו להפוך שמן אף הוא; לעומת זאת, אחות שמנה תשפיע יותר על אחותה להפוך לכזו, כאשר מידת ההשפעה מגיעה ל-67%. אח שמן יגדיל את סיכויי אחותו להשמין רק ב-27%, בדומה להשפעתה של אחות שמנה על אחיה. אם אחד מבני הזוג (spouse) במשפחה הופך לשמן, סיכויי בן או בת זוגו להפוך שמנים כתוצאה מכך, גדלים ב-44% אם הבעל שמֵן, וב-37% אם הרעיה שמנה.
מחקרו שלFowler מצא שכאשר א' יעלה במשקלו ב-
אך מסתבר שקיים הבדל מאוד משמעותי בן שני המינים בתחום זה: היות אישה שמנה, תגביר את סיכוייה של חברתה להשמין ב-38%; לעומת זאת, היות גבר שמן תשפיע על חברו, באופן שהסיכוי של האחרון להשמין יגדלו ב-100% (!!). נראה אם כך שגברים חשופים להשפעה הרבה יותר גדולה על ידי חבריהם השמנים, מאשר נשים. האם לזאת ייקרא המין החזק?
נתון מעניין אחר: ההשפעה של ידידים שאינם בני אותו מין אחד על משנהו בכיוון של השמנה, אינה משמעותית כלל ועיקר. נתון מעניין נוסף הנובע ממחקרו של Fowler הוא ששכנים קרובים (immediate neighbours) מאותו בית דירות או שכונת מגורים, אינם משפיעים כלל אחד על שכנו, במובן של ההשפעה ההדדית להשמין.
בחינה סטטיסטית נוספת של Fowler הצביעה על כך שכצפוי ככל שהמרחק החברתי-משפחתי הולך וגדל, כך קטֵנה ההשפעה היחסית של האדם השמן על מושפעיו. כלומר אחאים ישפיעו הדדית אחד על השני יותר מאשר בני דודים מדרגה ראשונה, שנייה וכך הלאה; גם המרחק הגיאוגרפי משפיע כצפוי אם כי במידה פחותה במקצת: אחאים או חברים קרובים המתגוררים בקרבה מיידית, או במרחקים הולכים וגדלים (
ההקרנה של השפעה או שכנוע להיכנס למסלול של השמנה קשורים לקשר נפשי, אינטימי, פסיכולוגי כפי שאתה מוצא בין בני-משפחה וידידי נפש. לכן גם, לא נדרש גם קשר עין או מפגשים יומיומיים בחדר המדרגות כדי ללכת בעקבות ה"שכן השמן". אם אחיכם, או חברכם הטוב שאיתם אינכם מתרועעים בהכרח על בסיס יומיומי הפכו שמנים, השפעתם בכיוון זה תוקרן אליכם גם ממרחק.
לסיכום, מצטיירת התמונה לפיה בהשמנת-יתר כמו בעישון, אנו עדים לתופעות של שושלות או Dynasties, בהן רקע משפחתי, ידידים קרובים לצד אווירה מתירנית, כל אלה ישפיעו על התנהגותם ואורח חייהם של הצעיר או הצעירה, המתפתים להיכנס למסלול של מעשנים או של משמינים. ה
שפעה סביבתית או חברתית זו, מקשה לאין-ערוך על המאמצים לשכנע את בעל המשקל העודף להפחית במשקלו. קל יותר להניע אדם משיגרה בלתי-בריאה ברמה האישית, מאשר לשכנעו להפחית את מנות האוכל שלו, או להגביר את פעילותו הגופנית הסדירה. האוכל בעידן שלנו טעים יותר, נגיש יותר וזול יותר. המרכיבים העכשוויים של תרבות הפנאי, מכתיבים לצעיר ולמבוגר בימינו יותר שעות טלוויזיה, יותר שעות מחשב, יותר ישיבה מאשר הליכה, ריצה או מאמץ גופני לסוגיו. המשמין הצעיר ההופך לשמן הבוגר, אינו חש באיזושהי סלידה או ניד ראש של הסובבים אותו מממדיו התופחים. בחברה בה שני שליש הם בעלי משקל עודף, עלולים דווקא דקי הגזרה לחוש בשנים הבאות בהשתאות, ניכור ותמיהה מצד הסובבים אותם.
ואם מישהו מכם מתלבט בינו לבין עצמו: "אם אמנם ההשמנה שכמעט נכפית עלינו בעידן המודרני היא כה חמורה לבריאותנו, כיצד עולה בהתמדה תוחלת החיים של האדם בימינו? זאת כיוון שהרפואה המודרנית השתפרה כל כך, במובן של זיהוי מוקדם של מחלות, שיטות אבחון יעילות יותר, טיפול תרופתי וכירורגי משופר באופן בולט, וכמובן….תוֹבנוֹת והבנות של הציבור הרחב על מה טוב לבריאותנו ומה רע לה. אין כלל ספק שבחברה אוּטוֹפית, בה איש לא היה מעשן, והכול היו אוכלים במידה ומפעילים את גופם באופן סדיר, הייתה תוחלת החיים מטפסת תוך שנים מעטות עד גיל 90 שנה ומעלה, בבריאות סבירה יחסית. עד מאה ועשרים!
ראיתם משהו בכתבה שמעניין אתכם, רוצים מידע נוסף? רשמו את המייל שלכם כאן למטה או שלחו אלינו פנייה - לחצו כאן לפנייה
