פרופ' בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
כל אחד מאיתנו סובל מדי פעם מבעיות שמיעה מזדמנות וחולפות מסיבות שונות. לעתים יש הצטברות מרובה של שעווה (wax) באוזן, לעתים מדובר בדלקת אוזניים, ולא אחת אנו חשים ב"אוזניים סתומות" בעת המראת מטוסים.
אך ישנה כמובן בעיית השמיעה ההולכת ודועכת עם הגיל, והיא בעיקר מנת חלקם של אלה מעל גיל 65 שנה.
עובדה נוספת שכדאי להשמיע דווקא באוזניהם של גברים, שהם בסבירות גדולה פי-5.5 ללקות בשמיעתם מאשר נשים.
הרפואה המודרנית עושה רבות לסייע בתחום זה של הֵחלשות השמיעה, ועל כך נדון הפעם.
הבה נחדור לנבכי האוזן, וננסה להבין את מנגנון השמיעה. האוזן מחולקת לשלושה חלקים אנטומיים מובהקים: החלק החיצוני מורכב מהאוזן החיצונית (האפרכסת) ומתעלת האוזן המעבירה את הקולות.
האפרכסת מורכבת מסחוס אלסטי הממשיך לגדול באטיות במשך החיים ולכן בגיל מבוגר האפרכסת גדולה יחסית.
תעלת האוזן היא מעין צינור שנמשך מהאפרכסת ועד לעור התוף, וממלאת תפקיד חשוב בשמיעה: כאשר התעלה אינה פתוחה, השמיעה תתעמעם. העור החיצוני בתעלת האוזן מפיק חומר דמוי שעווה (cerumen).
החלק האמצעי (או האוזן התיכונה) מורכב מעור התוף (המכונה גם הקרום התופי או תוּפּית) וחלל קטן מלא באוויר בתוכו מצויות שלוש עצמות שמע זעירות, ששמותיהן ניתנו להם על פי צורתן: עצם הפטיש (malleus), עצם הסדן (incus) ועצם הארכובה (stapes). האוזן התיכונה מחוברת לחלקו האחורי של האף על ידי צינור קטן הידוע כחצוצרת השמע (וכן תעלת אוסטכיוּס) דרכה נכנס אוויר לאוזן התיכונה, כאשר לחץ אוויר שווה משני צדי עור התוף, חיוני לשמיעה תקינה.
האוזן הפנימית (המבוך- labyrinth)–הוא החלק המורכב ביותר. הוא כולל את שבלול האוזן (colchea) שהוא חלל בתוך עצם, הדומה לשבלול, ובתוכו מערכת קרומים, הנקראת מבוך קרומי, אשר בתוכו נוזל סמיך.
בין הקרומים נמצא איבר השמיעה, איבר קוֹרְטי, ומערכת של שלוש תעלות מקושתות למחצה, שהן למעשה שלושה צינורות מלאים בנוזל, האחראים לשיווי המשקל.
באיבר קורטי קיימים בין 10,000 ל-15,000 תאי שיער המתחברים ויוצרים את עצב השמיעה, וגירוי של תאים אלה מביא להפעלה של העצב המתחבר למוח.
האפרכסת קולטת את גלי הקול המגיעים לאוזן, ועוברים דרך תעלת האוזן ומרעידים את עור התוף, הנכנס לוויברציה. רעידות אלה מועברות דרך עצמות השמע שבאוזן התיכונה, (עצם הפטיש מרעידה את הסדן שמרעיד את הארכובה הקשורה לאוזן הפנימית).
באוזן הפנימית, נוצר גל בתוך הנוזל, בשל רעידות הארכובה בקצהו הקרומי של המבוך. התנועה בנוזל מרעידה את איבר קורטי (איבר השמיעה) כך שנוצרת תנועה הגורמת לשינוי בתאי השיער, המשחררים נוירוטרנסמיטורים כימיים המפעילים את עצב השמיעה. עצב זה משגר מנות זעירות של זרם חשמלי למוח, שם איתותים אלה מתורגמים לקולות.
כל מהנדס העוסק במכשור אקוסטי יעיד ודאי שהאוזן היא פאר יצירה מתוחכם ומורכב ביותר, אך בתור שכזו פעולת האוזן גם חשופה למספר ניכר של סיכונים ותקלות.
איבוד שמיעה יכול לנבוע מסיבות מספר: הפרעה בהולכת הקול (conductive hearing loss) שמקורה בהפחתת עוצמת הקול או הצליל המגיע לאוזן הפנימית, הפרעה סנסורית-עצבית, שמקורה בעיקר בבעיות באוזן הפנימית כולל השבלול ועצב השמיעה, או הפרעה משולבת של שתי הקודמות.
נרחיב כאן על שני סוגי איבוד השמיעה הללו:
חסימה בתעלת האוזן יכולה למנוע בעד גלי הקול מלהגיע לעור התוף, התופית. לדוגמה, כמות ניכרת של שעווה המצטברת באוזן, היא גורם שכיח למצב זה, וגם הקל ביותר לטיפול.
אין דרך למנוע מהאוזניים להפריש חומר שעוותי זה, הידוע כ-cerumen. הפרשת השעווה כשלעצמה אינה תהליך פתולוגי, והיא נועדה לסיכה עצמית, אך כאשר היא מצטברת היא עלולה לגרום לתחושת גרד, או אף לטינטון (אותם צלצולים באוזניים או tinnitus) אליו נגיע בהמשך.
לא מומלץ לפטור את בעיית השעווה המצטברת באמצעים עצמיים, על ידי תחיבת גופים קהים וחדים לאוזן, בניסיון "לקרצף" את הבעיה. אינספור פציעות מדממות, וזיהומים חמורים ואף פגיעה של ממש בעור התוף נגרמו ביוזמות לא מומלצות אלו.
פניה לרופא או לאחיות במרפאה יעילה שבעתיים ואלה ישתמשו בטיפות להמסת השעווה כמו המותג Debrox, ואף בטיפות שמן, או טיפות צרומול הנרכשות ללא מרשם שעלולות לעתים נדירים לגרום אף לתגובה אלרגית, לכן עדיף להשתמש בתכשירים עם מרשם רופא.
יש המשתמשים גם בטיפות מי חמצן הממיסות פקקי שעווה, ויש להקפיד לנקז ולייבש את המים הנותרים בתעלת השמע, שמא תביא בהמשך להתפתחות חיידקים או פטריות.
אקסוסטוזות – גופיפי עצם המופיעים בתעלת האוזן החיצונית, בדרך כלל בשתי האוזניים, ויש קשר בין הופעתם לחשיפה חוזרת ונשנית של האוזן למים קרים. גופיפים אלה עלולים לחסום את תעלת האוזן החיצונית ואת מעבר גלי הקול.
לעתים מצטברת סביבם שעווה ונוצר זיהום מקומי, התורם לחסימת התעלה.
גידולי גלומוס – מדובר בגידולים נדירים, שפירים ועשירים בכלי דם באוזן התיכונה, החוסמים את מעבר גלי הקול וגורמים לאובדן שמיעה הולכתית. תסמינים נוספים של הגידול הנדיר הזה כוללים דימום ספונטני מתעלת האוזן החיצונה, שיתוק חלק מעצבי הפנים, והופעת טינטון.
למרות שמטרד "הצלצולים" באוזניים יכול להופיע באופן זמני או כרוני גם באלה עם שמיעה תקינה, הוא שכיח בהרבה באלה עם אובדן שמיעה. הגדרת טינטון היא רחבה, ומתייחסת באופן שווה לקולות המוגדרים כ"צלצול", או "זמזום", או "שריקה" או "נקישה" או "רשרוש", שיכולים להיות גבוהים או נמוכים, וכן להציק באוזן אחת או בשתיהן.
הטיפול ברוב המקרים לא משיג את מטרתו, ורוב האנשים נאלצים להשלים עם המפגע, וללמוד לחיות עם הטינטון.
אך גם אם גלי הקול מפלסים דרכם דרך האוזן החיצונית, עלולה להתעורר בעיה עם עור תוף מנוקב או מצולק, שעלול לא לספק את הרעד המתאים, ולהיכשל בהעברת גלי הקול הלאה אל תוך מבוכי האוזן.
הצטברות נוזל באוזן התיכונה, עלולה גם כן לחסום העברה תקינה של גלי קול. כמו כן לעתים יש צמיחת יתר של עצם הארכובה מה שידוע כ-otosclerosis, שיכולה למנוע מעצם הארכובה לשמש כבוכנה המתרגמת ויברציות באוזן התיכונה לגלים נוזליים בשבלול.
אוטוסקלרוזיס–היא אם כן מחלה גרמית הגורמת לקיבוע של עצמות השמע הזעירות באוזן התיכונה. קיבוע עצמות השמע פוגע בהולכת גלי הקול וכתוצאה מכך נפגעת השמיעה ההולכתית. בדרך כלל מדובר במחלה תורשתית, והיא מופיעה לראשונה בעשור שני או השלישי לחיים.
הפרעה בהולכת קול פוגעות בעיקר בקולות ורעשים בתדירות נמוכה. טיפול רופאי ואף ניתוחי יכולים לעתים קרובות לעזור, כמו לדוגמה על ידי הרחקת שעווה מהאוזן החיצונית, או הרחקת נוזלים שהצטברו באוזן התיכונה, תיקון עור תוף שנפגע, או שחזור ניתוחי של עצם ארכובה.
מה באשר לאובדן שמיעה מפגיעה סנסורית-עצבית? אובדן שמיעה עצבי נובע מליקוי בתפקוד של איבר השמיעה באוזן הפנימית או בעצב השמיעה.
ירידה בשמיעה העצבית מתבטאת בעיקר בקושי ביכולת ההבדלה בין מילים וצלילים. לכן, הסובלים מפגיעה זו אמנם שומעים את הקרובים אליהם מדברים, אבל לא מצליחים להבין מה הם אומרים.
הבעיה השכיחה ביותר ידועה כפרסביקוזיס- והיא שכיחה ביותר בגיל המבוגר. השינויים שגורמים להפרעה זו נעוצים בתהליכים ניווניים של עצב השמיעה ואובדן תאי שיער באיבר השמיעה באוזן הפנימית, האחראים על תרגום גלי הקול לאותות עצביים. אובדן שמיעה מסוג זה מופיע בדרך כלל בשתי האוזניים ובחלוף הזמן, גדלה
במקביל עוצמת הפגיעה. אובדן השמיעה בדרך כלל חמור יותר בהתחלה בצלילים עם תדירות גבוהה, וכך יכול לאדם הלוקה בתופעה זו להתקשות לשמוע צלצול טלפון, או בדלת וכן אותות אזעקה שונים. בהמשך גם צלילים עם תדרים בינוניים ונמוכים מתווספים לירידת השמיעה, והפיתרון בדיעבד הוא מכשיר שמיעה.
הדרך היחידה להימנע מפרסביקוזיס היא להימנע מלהזדקן. אך ניתן להפחית סיכונים שכיחים אחרים לאובדן סנסורי-עצבי של שמיעה, כדוגמת מה שנהוג לכנות טראומה אקוסטית, והיא מציינת רעש חזק ובודד, כמו יריית אקדח, שגורמת לאובדן שמיעה מיידי שאינו בר תיקון.
ויש גם אובדן שמיעה הנגרם מחשיפה ממושכת לרעש בעוצמה גבוהה, מה שמזיק לתאי השערה בשבלול האוזן הפנימית, ואם הנזק ניכר עלול להיות נזק בלתי הפיך. מדובר בחשיפה מתמשכת לקולות בעוצמה שהיא מעל 85 עד 90 דציבלים. אובדן השמיעה מתחיל בתדרים גבוהים, בדרך כלל בסביבות 4,000 הרץ. כיוון שתדרי דיבור נעים בטווח של 500 עד 4,000 הרץ, לעתים אדם ששמיעתו מתחילה להיפגע אינו מודע לבעיה, אלא בהמשך, כאשר שמיעת תדרים נמוכים יותר נפגעת אף היא, ואז הוא יתחיל לשים לב לתופעה.
ישנן עוד סיבות אחדות לאובדן שמיעה סנסורי-עצבי: עישון, סוכרת הן סיבות מוסכמות שאינן זוכות להכרה ציבורית רחבה. ויש גם נזק לשמיעה מחשיפה למספר תרופות כגון אנטיביוטיקה ממשפחת האמינוגליקוזידים (לדוגמה גנטמיצין). כאשר סימן ראשון לירידת שמיעה מתרופה זו הוא הפרעה בשיווי משקל. על מנת להימנע מפגיעה בשמיעה מומלץ לנטר את רמת התרופה בדם.
תרופות נוספות הפוגעות בשמיעה כוללות אספירין במינון גבוה, תרופות מְשַתנוֹת כגון פוסיד וכן מְשַתן הלולאה חומצה ethacrynic המוכרת כ-Edecrin, הידועה כמי שעלולה לגרום לאובדן שמיעה זמני או אף קבוע (ototoxicity), ותרופות כימותרפיות כגון ציספלטין. אספירין גורם לירידת שמיעה המלווה בטינטון, אך בהפסקת התרופה חוזר כושר השמיעה, כפי שהיה קודם לנטילתה. התרופהquinidine לטיפול בהפרעות קצב הלב עלולה לגרום לטינטון.
אובדן שמיעה סנסורי-עצבי יכול לנבוע משלל של סיבות קליניות העלולות לעתים בשלבים שונים לפגוע בשמיעה. חולים עם טרשת נפוצה מתלוננים לעתים על אובדן חלקי או מלא של שמיעה. מחלת מֶנְיֶיר (Ménière) מתאפיינת בהתקפים חוזרים של סחרחורת קשה, אובדן שמיעה בתדרים נמוכים, וטינטון. ברוב הנפגעים התופעה מופיעה רק באוזן אחת, אם כי ב-10 עד 15% מהמקרים- שתי האוזניים מעורבות. ההתקפים הנמשכים בין 3 ל-24 שעות ומאופיינים על ידי תחושת מְלֵאוּת או לחץ באוזן, והם שכיחים יותר במבוגרים בגיל המתקדם יותר. רופאים מאמינים שהסיבה היא עודף נוזלים בתעלות האוזן הפנימית, ויש סבורים שדיאטה דלת-מלח ותרופות מְשַתנוֹת עשויות לסייע.
סיבות נוספות לאובדן שמיעה: גידול שפיר של עצב השמיעה (נוירוֹמָה) המתאפיין בירידת שמיעה באוזן אחת, שלעתים מתלווה לירידה בשמיעה גם תחושת חוסר שיווי משקל. נוירומה מתאפיינת בירידה ביכולת להבין מילים ללא כל יחס לירידה בשמיעה. לעתים פגיעה טראומטית בגולגולת, דלקת קרום המוח וכן מחלת החזרת (mumps), עלולות לגרום טראומה לעצב השמיעה או לאוזן הפנימית. טראומה כזאת תתבטא בירידה בשמיעה העצבית באוזן אחת.
יש כמובן סיבות תורשתיות בהן אובדן שמיעה מתבטא בדרך כלל בשתי אוזניים. קיימים כ- 100 גנים הגורמים לחרשוּת, ומחקר נרחב מתנהל על-מנת לזהות אותם ולהבנת תפקידם במערכת השמיעה. עד עתה מופו 60 גנים, אך המוטציה המדויקת נמצאה רק ב- 16 גנים. באוכלוסייה הישראלית ידועים היום שלושה גנים, ואחד מהם, קוֹנֶקסין 26, מופיע בשכיחות גבוהה מאוד. קונקסין 26 הוא חלבון שנמצא באוזן ויש לו תפקיד במערכת השמיעה. מוטציה בגן שאחראי ליצירת חלבון זה מונעת את היווצרותו.
הנשאים של הגן המוטנטי אינם חרשים, אך אם שני בני הזוג נושאים את הגן, לכל ילד שלהם יש סיכוי של 25% להיות חרש )כמו בכל הורשה רצסיבית). הסיכוי להיות נשא של קונקסין 26 הוא 1:30. פרופ' קרן אברהם מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, תרמה רבות להבנת המוטציה בקונקסין 26.
כאשר מתרחש באופן פתאומי איבוד שמיעה סנסורי-עצבי, חייבים לתת על כל את הדעת הדחיפות שכן הדבר יכול לייצג מצב חירום של ממש. כאשר יש איבוד פתאומי של שמיעה בדרך כלל באוזן אחת, ללא סיבות ידועות או ברורות, יש הסבורים שמדובר ברוב המקרים בהדבקה נגיפית. טיפול בקורטיקו-סטרואידים עשוי לסייע להחזיר את השמיעה לתקנה, וזאת כאשר הטיפול ניתן מיד.
בחינת מצב או בעיית השמיעה כוללת בשלב הראשון ראיון ובחינת האוזניים, האף והגרון. בהמשך מגיע שלב האודיוגראם, בו הנבדק יושב בתא אטום לקולות ומרכיב אוזניות דרכן משודרים לאוזניו סדרה של טונים בתחומי תדירויות שונות. אלה עם שמיעה מושלמת יכולים בדרך כלל לשמוע טונים בעוצמה של 20 דציבלים ואף פחות מכך. אם אינכם יכולים להבחין בטונים הנמוכים מ-45 עד 60 דציבלים נראה שיש לכם אובדן שמיעה מתון, ואם אינכם שומעים טונים בדרגה שבין 75 ל-90 דציבלים, שמיעתכם לוקה מאוד.
אך אם שמיעת קולות היא בסיס העניין, הבנת מילים חיונית לא פחות בהערכת בעיות שמיעה. במהלך הבדיקה משמיע רשם-קול מלים בעוצמה שונה, כדי למקם את סף קליטת הדיבור, דהינו רמת הדציבלים הנמוכה ביותר בה אתם עדיין יכולים לשמוע ולחזור על מחצית המלים המושמעות. בהמשך אתם נבחנים בהשמעה סדרה של מלים דומות, כדי להעריך את רמת כושר ההבחנה (discrimination) בין מלים דומות. תוצאות מבחן שמיעה בסיסי זה יקבעו האם יש צורך בבדיקות נוספות כגון CT או MRI לבחון מפגעים מבניים באוזניים ובמערכת העצבים.
ברוב המבדקים האמורים, יתברר באופן לגמרי צפוי שאלה בגיל המבוגר-מתקדם, אכן לוקים בשמיעתם בדרגה זו-או-אחרת. אז מתחיל השלב שאף הוא לגמרי צפוי, של הדחקה והיסוס אצל רובם של אלה שהומלץ להם להשתמש במכשירי שמיעה, מלעשות כן. מכשירי עזר אלה הקבועים באוזן, בולטים לעין, ויש החוששים מהסטיגמה של "איש קשיש" בהיותו נעזר בעזר שמיעה זה.
רוב מכשירי השמיעה פועלים על בסיס עיקרון דומה. מיקרופון קולות את הקולות, מתרגם אותם לאותות חשמליים, ומשגר אותם למגבר (amplifier), המגביר את הקולות , ואלה משוגרים לקולט (receiver) זעיר, המתרגם אותם בחזרה לגלי קול המכוונים אל תוך האוזן.
עזרי השמיעה הדיגיטאליים המודרניים מגיעים כיום בשלל סגנונות, והחשוב מכל שהאלקטרוניקה המתוחכמת של ימינו אלה, הביאה להפחתת בעיות של פידבק, הפרעות, וקולות צורמים שהיו טורדים את כבדי השמיעה של פעם.
אך רפואת האוזן כמובן לא קפאה על שמריה בדור האחרון. מעבר לעזרי השמיעה האלקטרוניים- חיצוניים, הדוגמה המובהקת ביותר לפריצת דרך בתחום השמיעה היא זו של שתל השבלול (שתל קוכלארי) שהינו מכשיר שמיעה משוכלל המושתל באוזן הפנימית. שתל השבלול הקולט צליל מהסביבה ממיר אותו לגירוי חשמלי לסיבי עצב השמיעה. גירוי זה מספק מידע שמיעתי הנחוץ לזיהוי קולות סביבתיים וקולות דיבור.
ניתן להתייחס לשתל השבלול כאל מתקן העוקף את מנגנון האוזן הפנימית המשובש, בהעבירו קולות מהעולם החיצוני ישירות לעצב השמיעה ללא מעורבות של עור התוף, עצמות השמע של האוזן התיכונה, או תאי השערה בשבלול. למרות ששתל שבלולי זה בעיקר מיועד לתינוקות בחודשי חייהם הראשונים עם חירשות ניכרת, הם עשויים אף להתאים לאנשים קשישים שבעיית אובדן השמיעה שלהם עשויה למצוא פתרון חלקי בשתל זה.
הנה כי כן, בעיית ההתחרשות ההדרגתית של חלק מאלה בגיל המתקדם, היא רבת סיבות, ולחלקן יש אף פתרונות, שיכולים להיות פשוטים ומיידיים,וחלקם מתוחכמים יותר. אין צורך להסתיר או להדחיק בעיות של שמיעה ההולכת ונחלשת, וכמו בתחומים אחרים של הרפואה, ככל שנקדים לטפל בבעיה זו, כן ייטב.
אגב, לא תמיד "זִקְנָה" היא הסיבה להתחרשות, ותמיד אנו נזכרים בבטהובן ששמיעתו החלה לדעוך בהיותו בן 30. אך בטהובן היה גאון, והוא "הקדים את דורו" גם במוסיקה.
בברכה, פרופ' בן-עמי סלע
ראיתם משהו בכתבה שמעניין אתכם, רוציםמידע נוסף? מבקשים ייעוץ מקצועי? שלחו לנו את פרטיכם ויחזרו אליכם בקרוב.