פרופ' בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
בארה"ב של שנת 1900 תוחלת חיי הגבר האמריקאי הייתה 47.4 שנים בלבד, ומאה שנים לאחר מכן, בשנת 2000, כבר חי הגבר האמריקאי 77.2 שנה. מרשים ביותר!
ראו מה עוללה המאה ה-20 לגבר האמריקאי הממוצע, בהוסיפה 30 שנים לתוחלת חייו.
אך האם אלה מאיתנו שיזכו לחיות עד שנת 2100, עתידים לחיות עד גיל 107, על פי עקרונות הטור הגיאומטרי העקבי במסלולו?
איני בטוח שאוכל להתחייב לכך שתוחלת החיים תתארך עד כדי כך, ויותר סביר שבשנת 2100 הגבר המערבי יאריך חיים בממוצע עד גיל 90-95 שנה, כשלעצמו גיל מופלג.
הזינוק הנחשוני בתוחלת חיינו בעיקר במדינות מערביות-מתועשות במהלך המאה החולפת, התאפשר בעיקר בשל ההישגים המופלאים של הרפואה, בעיקר בתחום האנטיביוטיקה בשנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה, שהדבירו חיידקים פתוגניים ומנעו מגיפות שהפילו בנו חללים רבים. לאלה יש להוסיף את התרופות הרבות שעלו על המדפים, ואמצעי האבחון הקליני, ושיטות הטיפול, והתפתחות המדהימה בטכניקות כירורגיות, ושיפור אורחות החיים, והבנה שבתחום המזון לא כל המרבה משובח.
אך יש גבול מסוים שבו הפיסיולוגיה של גוף האדם "תסרב לשתף פעולה" בהארכת חיינו עוד ועוד.
כשמנסים לנתח את סודם של מאריכי החיים, מוזכרים מספר מועמדים טבעיים התורמים לשנים הארוכות, ואלה הם הגורמים הגנטיים וכמובן הגורמים סביבתיים-התנהגותיים. ואין טבעי יותר מאשר לבחון ולבדוק את בני המאה ומעלה החיים עדיין (centenarians), ולתהות על הסיבה להתארכות חייהם.
ראשית נרחיק דווקא למחוזות רחוקים, עד איי Ryukyu בים-סין מול שנחאי. הגדול באיים אלה השייך דווקא ליפאן, הריהו האי Okinawa הידוע בזקניו המופלגים, כך שלא היה קשה במיוחד לבעלי המחקר לגייס מתוכם 600 בני 100 ומעלה.
זקני Okinawa לא רק מאריכים ימים, אלא גם ידועים בשנות איכות ארוכות באופן שמאפשר להם להגיע לגילם המופלג בבריאות טובה, ואין להתפלא על כך, שכן מחלות לב כליליות, שבץ מוחי וסרטן, מתרחשות באי זה בשכיחות הנמוכה ביותר בעולם!
החוקרים היפאנים עדיין לא פענחו את סוד אריכות החיים באי זה, מעבר לעובדה הבולטת כל כך ששלושת הסיבות העיקריות לתמותה בעולמנו כה צנועות ב-Okinawa. בהשוואה לקשישים במערב, קשישי Okinawa סובלים ב-80% פחות ממחלות לב, ב-25% פחות מסרטן השד או הערמונית, וב-50% פחות מסרטן המעי הגס, ומשמעותית הם סובלים פחות משיטיון (dementia).
בממוצע, זקני Okinawa מבלים 97% מכל חייהם חופשיים מכל מוגבלויות גופניות.
אם תשאל את זקני המקום, מה לדעתם סוד אריכות ימיהם, יצביעו רובם על העובדה שבגלל בידודם מאות בשנים מיפאן וריחוקם מיבשת אסיה בהיותם אי מרוחק, נאלצו הם לפתח במרוצת השנים את התרופות המסורתיות שלהם, המבוססות על הרפואה העממית הסינית והיפאנית, ועל כך גאוותם.
במרוצת השנים הועלו גורמים ביוכימיים מגוונים כסיבה לאריכות ימים, שרובם הופרכו או שכל קשר מנגנוני בינם לבין אריכות חיים לא הוכח.
רק לשם דוגמה, חוקרים איטלקים טענו שנים רבות שבני 100 שנה ומעלה שהם בבריאות טוב יחסית, נהנים מרמות גבוהות של ויטמינים A ו-E, ואילו חוקרים פולנים טענו שנשים פולניות מאזור צפון סילֶסיָה בנות 100 פלוס שהן בריאות והן בעלות כדוריות-דם אדומות עם רמה גבוהה במיוחד של האנזימיםglutathione reductase ו-catalase, ואילו חוקרים בדנמרק מחזיקים אף הם בדעה שרמה מוגברת של האנזים glutathione reductase מביאים קשישי מדינה זו אל מעבר לגיל 100.
אך אנו נוהגים מתוך מסורת רבת שנים כשלעצמה להסתמך דווקא על מחקרים הנערכים בארה"ב, לכן נפנה למחקר המפורסם שנודע כ-New England Centenarian Study שהונהג על ידי Tom Perls, שהחל בשנת 1994, וחקר בני-מאה ומעלה מאזור בוסטון.
במקור תוכנן מחקר זה ללמוד דווקא התרחשות של מחלת אלצהיימר בקרב זקנים מופלגים אלה, אלא שבמהלכו התברר דווקא שישישים אלה כמעט ואינם לוקים באלצהיימר אלא בסוגי שיטיון אחרים, ולכן שינו בעלי המחקר את יעדיו לפתרון השאלה מדוע מסוגלים חלק מהזקנים להרחיק לכת מעבר לגבול 100 השנה.
נתונים אחדים שהעלה מחקר זה מעניינים. התברר לדוגמה שבני מאה ומעלה מכילים טסיות דם (תרומבוציטים) שהם גדולים בנפחם מזה של טסיות דם בבני תמותה רגילים.
נמצא ש-90% מבין בני המאה שהשתתפו במחקר ניו-אינגלנד, תפקדו באופן עצמאי עד הגיעם לגיל 92 שנה, ואילו 75% מתוכם תפקדו באופן עצמאי עד גיל 95 שנה!
מחקר ניו-אינגלנד מצא שמצב כלי הדם והלב בבני המאה היה אף טוב יותר מזה של אנשים צעירים בהרבה שלא זכו להגיע לגבול המאה.
אגב, המחקר בבוסטון הראה שלא הייתה כל השפעה לתרופות כלשהן על תוחלת החיים המופלגת של משתתפי המחקר, ודווקא בני ה-100 צרכו בחייהם הארוכים פחות תרופות מסוגים כלשהם, בשל סגנון חייהם ובריאותם המשובחת.
אך באופן טבעי פנו חוקרי בוסטון לנסות ולאתר גן או גנים שעשויים לתרום לאריכות ימים.
מחקר זה העלה, אולי כצפוי, רקע גנטי לאריכות שנים, באופן שהגביר את סיכויינו להגיע לגיל 100 אם מישהו מאחינו או אחיותינו הגיע גם כן לגיל זה. למעשה, נמצא שאם האח או האחות של ידידנו הבוסטוני הגיעו לגיל 100, סיכוייו לחלוף על פני גיל 90 גדלים פי-4, בהשוואה למי שאין לו אח או אחות בני- 100.
בהמשך, החלו החוקרים להתרכז בואריאציה FOXO3A של הגן FOXO3, שנראית לכאורה קשור להגדלת תוחלת החיים בבני-אדם, ונמצא שואריאציה זו נמצאת בשכיחות גבוהה יותר בבני ה-100 מבוסטון, אך גם במאריכי חיים בעולם הגדול.
ממש על קצה המזלג, הגן FOXO3 מקודד לחלבון הרלוונטי השייך למשפחת של גורמי שִעתוּק (transcription factors), החודרים לגרעין התא ועוברים שם תהליך של זִרחוּן (פוספורילציה). בתור שכאלה, גורמי שעתוק אלה דווקא מעודדים תהליך מות תאים מתוּכנת, הידוע כאפופטוזיס. מסתבר שהואריאנט FOXO3A, הוא דווקא בעל תפקיד הפוך לכאורה בכך שהוא תומך דווקא בחלבוני נוגדי-אפופטוזיס כגון .FLIP
מחקר אחר שהחל בבוסטון באמצע שנות ה-90 בראשות Tom Perls ו-Louis Kunkel, בחן 308 ישישים מופלגים בגיל שבין 91 ו-109 שנה.
כל הנבדקים היו כאלה עם אחים או אחיות שגם הם חצו את גיל 90 שנה, ובכל אלה נסרקו מאות קטעים ב-DNA שלהם, תוך השוואה וניסיון לזהות אצלם רצפי DNA ייחודיים.
תוצאות מחקר זה שהתפרסמו באוגוסט 2002 בביטאון החשוב של האקדמיה האמריקנית למדעים (PNAS) הראו שלכאורה כל מאריכי החיים הללו מכילים בכרומוזום מס' 4 שלהם מקטע חומצת גרעין דומה, והניחוש של בעלי המחקר הוא שאזור זה מכיל גן אחד או קבוצת גנים המכתיבים "חיים ארוכים במיוחד".
כאשר התפרסם מאמר זה, נתקל בקיטונות של ביקורת מצידם של גרונטולוגים העוסקים במאריכי חיים ובזקנה בכלל, הסבורים שסביר יותר להניח שתכונות ביולוגית כה מורכבת כמו הנטייה להאריך ימים, קשורה ודאי בהרבה מערכות גופניות ובראשן מערכת החיסון וחילוף החומרים, וקשה להאמין שכל אלה נשלטות על ידי מספר מצומצם של גנים. יתרה מכך, מוסכמה שהיא מקובלת יותר בקרב החוקרים, היא שמדדים גנטיים תורמים רק כרבע בכל הגורמים בין כל הגורמים לאריכות ימים יוצאת דופן, כאשר שלושה רבעים נקבעים על ידי אורח החיים.
אך ללא כל קשר לסיבות העמוקות המכתיבות חיים ארוכים שעליהן אין עדיין הסכמה, יש עובדות נתונות עליהן אין כלל ויכוח: תושבי העולם הולכים ומזדקנים לאט יותר, באופן שחייהם מתארכים ללא הרף.
בשנת 2050 אוכלוסיית העולם המשוערת תגיע ל-9.1 מיליארד בני-אדם, מתוכם כרבע יהיו בני 60 שנה ומעלה, ובארצות המפותחות יחיו 3 מכל 4 בני 80 שנה ומעלה בעולם, מה שמדגיש שתנאי החיים, עדיין מהווים חלק עיקרי בהזדקנות המופלגת של אנשים.
אך מעבר להשתבחות בנתונים סטטיסטיים מחמיאים וכביכול מעודדים על חיינו ההולכים ומתארכים, יש עובדות מטרידות יותר מהבחינה הרפואית-טיפולית, שעולמנו יצטרך להתמודד איתן בעוד כמה עשרות שנים כאשר רחובות ערינו ימלאו קשישים חביבים, עם שיער מקליש ואפור.
בעולם של קשישים רבים יותר, שלא לומר ישישים, השכיחות של מחלות או מפגעים גופניים כרוניים תגיע לממדים בלתי צפויים.
מעריכים, שעד שנת 2050 יתרחשו מדי שנה בעולם 4.5 מיליון מקרים של שברי צוואר הירך, ויותר מ-36 מיליוני מטופלים חדשים כל שנה עם שיטיון (dementia).
במדדים ביולוגיים רבים התכונה שהיא אולי השולטת ביותר היא "אי האחידות" בין בני אדם שונים.
אמנם קיימת הטרוגניות רבה באוכלוסיה בין כאלה המגיעים לשנים מתקדמות בזקיפות קומה, לבין אלה העושים זאת מתוך רְפיסוּת, פיזית ונפשית.
אך אם בוחנים את האוכלוסייה האמריקנית בכללותה, הסיכוי הנוכחי להשלים 80 שנות חיים ומעלה ללא כל נכות או מוגבלות פיזית או נפשית קטן מ-25%, אפילו לגבי אלה שהם עצמאיים באופן מלא בגיל 65 שנה.
קשישים תשושים (frail) נוטים להיות אנורקסיים, חלשים, בלתי פעילים פיזית, עם יכולת מצומצמת לעמוד במצבי לחץ.
קלינית, תסמונת התשישות יכולה להיות מוגדרת כנוכחות של לפחות שניים מתוך המצבים הבאים: הליכה איטית ומהוססת, שיווי משקל לקוי, איבוד משקל, תת-תזונה, איבוד מסת השריר (sarcopenia) או איבוד מסת עצם (osteopenia).
חלק הארי של תכונות תשישוּת אלו, נהגו לייחס לתזונה לקויה, אי פעילות גופנית, דיכאון, בידוד חברתי, או נטילה מוגזמת של בנזודיאזפינים קצרי-טווח. התוצאות הבריאותיות של תשישות, כוללות נפילות חוזרות, אירועי טראומה שונים, צריכת יתר של תרופות, התאשפזות חוזרת בביתי חולים, וכתוצאה מאלה נטייה להידבקויות בפתוגנים שונים, מוגבלות הולכת וגוברת, המסתיימת לעתים במוות.
חשוב להבין שיש אפילו דרכים יעילות לטפל ולהמעיט בתסמיני התשישות.
לדוגמה, שיפור תזונה והתעמלות או פעילות גופנית מתונה כגון הליכה יומיומית למשך 30 דקות.
אחת התוצאות המיידיות של התקדמות בטיפול הרפואי התרופתי והניתוחי, היא שבמקרים רבים אותם שיפורים בטיפול הרפואי בקשישים שחוו אירועים משמעותיים כהתקפי-לב או שבץ-מוחי, הביאו להישרדותם של אותם קשישים, אך מטבע הדברים הגדילו את מספרם של אלה הסובלים ממוגבלויות גופניות קשות. כלומר, טיפול מיומן ומסור מצד אחד, מוסיף בהמשך לעומס הרב על המשפחות ועל מערכת הבריאות ככלל, שכן הטיפול בהמשך בקשישים עם מחלות כרוניות הולך ותופס נתח גדול יותר בעשייה הרפואית.
לדוגמה, יותר מ-60% מאלה השורדים אוטם שריר הלב מפתחים מחלת אי-ספיקת לב, כאשר רובם בני 70 ומעלה.
יתרה מכך, כתוצאה ישירה מהארכת תוחלת החיים, בעיות תלויות-גיל כמו פגיעות תחושתיות (כגון בעיות ראיה ושמיעה), הפרעות מוטוריות-תנועתיות הנובעות מארתרוֹזיס או ניוון המפרק (כולל הרס הסחוס), אוסטאופורוזיס או משברים אוסטאופורוטיים, או פגיעות קוגניטיביות כתוצאה משיטיון או מדיכאון, כל אלה הופכים להיות שכיחים יותר ויותר.
החברה המודרנית, ועוד יותר מכך ראשי ומתכנני המדיניות הרפואית, חייבים להירתם באופן מוגבר כדי לקדם את "פני הרעה", ההולכת ומתרחשת עלינו בדמותן של "מחלות זקנה" בעלות אופי כרוני.
היו רבים שתהו כיצד ומדוע אנו נפגשים כיום בהרבה יותר מקרי חולי אלצהיימר מאשר לפני כמה עשרות שנים? הסיבה נעוצה כמובן בהתארכות תוחלת החיים העשורים האחרונים כאשר רבים יותר דגנרטיבית זו.
אך למרות אופייה המאיים המשקף לכאורה גזירה מן השמיים שפוקדת אותנו בגיל המתקדם כחלק בלתי נמנע של זקנה, גם מחלת אלצהיימר אינה מתחילה כאשר מופיעים התסמינים הראשונים של שכחה, התנתקות ושקיעה את תוך העצמי.
ניצניה הראשונים של מחלת אלצהיימר עלולים להתחיל אף 20 שנה לפני אבחונה הוודאי, ואכן מעקב לאורך שנים זיהה גורמי סיכון של אלצהיימר כגון גורמי סיכון וסקולאריים בשנות אמצע החיים, הקשורים למסת גוף מוגברת (ערך BMI מעל 30), לחץ-דם סיסטולי שמעל 140 מ"מ כספית, ורמת סך-כולסטרול שמעל 250 מיליגרם לדציליטר.
כאשר אדם בשנות ה-50 לחייו שמתקיימים בו כל שלושת גורמי הסיכון הללו בלי שהם מטופלים כהלכה, סיכוייו ללקות באלצהיימר 20 שנה לאחר מכן, גדלים פי-6 מאשר מי שאינו סובל מאך לא אחד מגורמי הסיכון הללו. לכן, קריטית המודעות של הציבור ושל הרופאים המטפלים, לאפשרות שניתן על ידי הקפדה באיתור גורמי סיכון "שקטים" שאינם גורמים בהכרח למצוקות רפואיות בזמן אמת, אך נזקיהם המצטברים עלולים להתבטא עשרות שנים לאחר מכן בהופעת אלצהיימר, להפחית את התרחשות חלק מהמקרים האלה.
אך לא רק גורמי סיכון שניתן למדוד אותם באמצעים מעבדתיים שגרתיים ראוי שנטפל בהם ונמנע אותם כחלק מהשגרה שעשויה להפחית בעתיד רבים ממקרי האלצהיימר.
ישנם עוד גורמי סיכון פוטנציאליים שעלולים להגביר את התרחשות אלצהיימר בעתיד, והם בהחלט ניתנים לטיפול ולתיקון.
תעסוקה רצופה ואינטנסיבית במהלך שנות החיים הפעילות, בריאות נפשית במובן של מניעת דאגנוּת, מניעת דיכאון, או מניעת דעיכה קוגניטיבית על ידי שמירה על מוח פעיל, יצירתי וחושב. עוד צעדים שניתן לנקוט בהם בשנים "היותר צעירות" הם טיפול ומניעה עד כמה שאפשר של מחלת אלצהיימר, הם ניהול חיים חברתיים פעילים, הימנעות מבידוד חברתי ובדידות, וכמובן ממנהגים חברתיים פסולים כעישון שתיית אלכוהול כרונית.
יש הגורסים שנטילת אספירין אחד ליום שנים רבות ברצף, ובמינון הנכון יכולים להיות אף הם טובים למטרה זו. נראה אם כן שיש אפשרות לקדם את פניה של הזקנה, באופן שזו לא "תקפוץ עלינו" כמו האמרה הידועה. זקנה אינה גזירה, אלא שלב בלתי נמנע של מסכת חיים ארוכה, וברוב במקרים אם החיים מתנהלים נכון ובאופן בריא עד כמה שאפשר, ניתן יהיה ליהנות גם בשנות גיל הזהב מבריאות טובה באופן יחסי כמובן.
בברכה, פרופ' בן-עמי סלע