חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

על אויב כבד-משקל המתנכל לבריאותנו: שׂמֶן (obesity). חלק ג`.

אהבתם? שתפו עם חבריכם

חלק ג’     לחץ כאן לקריאת חלק ב’      לחץ כאן לקריאת חלק א’


 


פרופ’ בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה , אוניברסיטת תל-אביב.


 


תופעת השׂמֶן (obesity) בעולם היא מהתופעות הבולטות תרתי-משמע במציאוּת החדשה, ומשמעותה הקלינית חמורה בהרבה מאשר המשמעות האסתטית שדבקה בה. בחלק ב’ של סדרה זו הוקדשו הדברים בעיקר לניתוח התופעה של התגברות השמנת-יתר במדינות מתפתחות דווקא, אך כמדינה הרואה עצמה חלק מגוש המדינות המערביות והמפותחות, ראוי לחזור לנתונים הרבים והמאלפים של נושא העלייה הבלתי פוסקת במשקל של האוכלוסייה המערבית. לצורך זה, אין מהימנים יותר מהנתונים המתועדים בארה”ב, מדינה המקרינה ומשפיעה מהתנהלותה ותרבותה (כולל תרבות האכילה) על מדינות רבות, כולל ישראל.


בעזרת מנגנון סקרי בחינת התזונה והבריאות בארה”ב (NHANES) מראים הנתונים שנאגרו בין השנים 1999-2004, בקרב גברים ונשים בני 20 ומעלה שבדיוק שני שלישים מהם (66.3%) סובלים מעודף משקלBMI)  מעל 25.0), כאשר כשליש מהאוכלוסייה (32.42%) היו “שמנים ממש” (BMI מעל 30.0), ואילו 4.8% מהאוכלוסייה הבוגרת בארה”ב נחשבים “שמנים מאוד” (BMI מעל 40.0). יותר גברים מאשר נשים היו בעלי משקל עודף או שמנים (68.8% לעומת 61.6%).


 


מגמת ההשמנה בארה”ב מדאיגה: בשנים 1976-1980 אחוז השמנים בקרב הלבנים בארה”ב עמד על 15.1%, ואילו בשנים 1999-2000 הוא הכפיל את עצמו עד כדי 30.9%. מבין הקבוצות האתניות, מובילים האפרו-אמריקנים את הרשימה הכבדה הזו, ורק לשם הדגמה, בשנת 1999-2000 נמצאו 13.5% של נשים שחורות “שמנות מאוד” לעומת 5.5% של נשים אמריקניות לבנות או היספאניות “שמנות מאוד”. לצורך המחשה, אישה המוגדרת כשמנה מאוד או שה-BMI שלה מעל 40.0, ואשר גובהה לדוגמה 1.65 מ’, משקלה יהיה 109 ק”ג, כאשר זהו כאמור נתון הסף התחתון להגדרה של “שמנה מאוד”! ברשימה זו “מתבלטים” לטובה האמריקנים ממוצא אסייתי עם 21% “שמנים” בלבד בין הגברים ורק 9% של “שמנות” בין הנשים, בהשוואה ל-32.42% שמנים בכלל האוכלוסייה הבוגרת שם.


 


באשר ל”השמנה הבטנית” (מה שידוע כ-central obesity), דהינו חגורת השומן באזור הבטן שהיא אף מסוכנת יותר לבריאות, הנתונים העדכניים מצביעים על כך 38.3% מבין הגברים ו-59.9% מבין הנשים בארה”ב, יכולים להיחשב ככרסתנים, כאשר בראש רשימה זו ניצבות דווקא הנשים השחורות מתוכן 70.4% תיחשבנה כ”עבות מותניים”. הכרס התופחת נמצאת במגמה של עלייה מתמדת בין השנים 1960 ו-2000, כאשר המותניים הממוצע בין גברים בארה”ב בשנת 1960 היה89.1 ס”מ והוא עלה ב-10 ס”מ ל-99.0 ס”מ בשנת 2000. בין הנשים, המצב אף חמור יותר: מהיקף מותניים ממוצע של 77.1 ס”מ בשנת 1960 הוא עלה ב-17.2 ס”מ ל-94.3 ס”מ בשנת 2000. ואם בוחנים עלייה זו באחוזים, מצבם היחסי של הנשים האמריקניות עוד יותר מדאיג, שכן אם היקף כרסם של הגברים שם עלה גדל תוך 40 שנה ב-11.0%, הרי שהיקף מותני הנשים האמריקניות צמח ב-22.3%, פי-2 יותר מאשר הגברים. ואלה נקראות נשים אמריקניות “דקות גזרה”! 


 


על סמך נתוני NHANES משנת 1999-2000, באופן כללי נמצא שאמריקנים בעלי רמת חינוך נמוכה יותר (השכלה יסודית בלבד), הם בדרגת השמנה גבוהה יותר בהשוואה לבני מינם, גילם, ומוצאם האתני, בעלי ההשכלה הגבוהה יותר. מאמר שהופיע ב-JAMA בשנת 2003, מצא מִתאם טוב בין שׂמֶן והשכלה נמוכה או חסרה, באופן הבא: באלה עם השכלה יסודית נמצאו 27.4% שמנים, ואילו בקרב אלה עם השכלה תיכונית היו 23.2% שמנים, כאשר באלה עם השכלה חלקית בקולג’ נמצאו 21.0% שמנים, ומספרם של האחרונים פחת ל-15.7% בקרב בוגרי קולג’, אוניברסיטה ודומיהם. נראה אם כן, שככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר, קל יותר להפנים ולציית לחוקים הבסיסיים של משטר אכילה ודיאטה נכונים, בדומה לעובדה המוכרת שאחוז המעשנים קטן יותר ככל שההשכלה גבוהה יותר.


 


ההשמנה בקרב ילדים ובני-נוער בארה”ב: בשנים 2003-4, יותר משליש (35.8%) מהילדים/נערים בגלים 6 עד 19 שנה, משני המינים, היו במשקל-יתר, ואילו 18.1% מקבוצת הגיל הזאת, היו שמנים של ממש. אחוזי השמנת-יתר או שׂמֶן של ממש, דומים מאוד בין שני המינים.


ראוי לציין שדווקא בילדים וילדות בקבוצת הגיל הצעירה יחסית של 6 עד 11 שנה, מגמת העלייה במשקל תלולה יותר: בסקר הראשון של NHANES בשנים 1976-80, נמצאו ביניהם רק 6.5% ילדים שמנים, ואחוז זה כמעט שילש עצמו עד כדי 15.8% ילדים שמנים בני 6-11 שנה בשנים 1999-2004. בקרב נערים ונערות מעט מבוגרים יותר, בקבוצת הגיל של 12-19 שנה, אחוז השמנים יותר מאשר שילש את עצמו בין 1976-1980 לבין 1999-2004, מ-5.0% ל-16.1%, במשקל-יתר. חשוב לציין, למרות שממצא זה אולי צפוי מראש, שבערך שליש מהילדים השמנים בגיל שלפני בית הספר, ובערך מחצית מהילדים השמנים בגיל בית הספר, בדיעבד יהפכו למבוגרים שמנים.


מעקב שנערך בארה”ב בקרב 2,392 ילדות וילדים (בגיל של 5-14) עד להיותם בוגרים הראה ששׂמֶן דבק לאורך זמן, יותר בשחורים מאשר בלבנים: בין הבנות, 65% מבין הילדות הלבנות השמנות ו-84% מבין הילדות השחורות השמנות, הפכו לבוגרות שמנות; בין הבנים, 71% מבין הילדים הלבנים השמנים ו-82% מבין הילדים השחורים השמנים, יתמידו בשְמֵנוּתָם.


 


בדו”ח שנתי של ה-Surgeon General האמריקני משנת 2001 שהתפרסם באתר www.surgeongeneral.gov/topics/obesity, הוא עדיין התייחס לשׂמֶן כאל הגורם הניתן למניעה (preventable) השני במעלה למחלות ומוות בארה”ב לאחר עישון. אך ב-6 השנים שחלפו מאז פורסם דו”ח אחרון זה, קצב העלייה במשקל היה כה יציב, עד כי רבים מצביעים על שׂמֶן כסיבה המובילה מבין אלה הניתנות למניעה, כגורם לתחלואה קשה ומוות.


סוף-סוף “גבר” השׂמֶן על העישון. מה שמדאיג בעיקר הוא הנתון שהשכיחות של השמנת-יתר ושׂמֶן-של-ממש עולים בקצב שנתי ממוצע של 0.3-0.8% בקבוצות האתניות השונות בארה”ב במשך 30 השנים האחרונות, ואם קצב השמנה זה יישמר, הרי שבשנת 2015, רוב המבוגרים שם (75.0%) יהיו בעלי עודף-משקל (25.0<BMI), בעוד שכרבע (24%) מבין הילדים ובני העשרה בארה”ב ייחשבו שמנים. בעיקר תכה השמנת היתר בשחורים בארה”ב: בשנת 2015 כ-86.5% מהנשים השחורות הלא-היספּניות שם תהיינה בעודף-משקל, בעוד 62.5% מתוכן שמנות של ממש (30.0<BMI). 


 


כשמנתחים את שפע הנתונים שלמעלה על ממדי ההשמנה בחברה האמריקנית, עולות שתי מסקנות עיקריות:


א. מדובר בתופעה גופנית שיש לה השלכות חברתיות-בריאותיות מרחיקות לכת, והיא תלווה אותנו מכאן ואילך ואף תלך ותתגבר במימדיה.


ב. נתוני השׂמֶן בחברה האמריקאית, מעט חמורים וקיצוניים יותר מאשר בחברות מערביות אחרות כולל ישראל, בעיקר בשל החומרה יוצאת הדופן של התופעה בנשים שחורות שם; אך אין כלל ספק שמגמת ההשמנה אצלנו, ובעיקר בבני נוער, נמצאת בעלייה בלתי פוסקת.


 


המשמעות הפתולוגית של עודף-משקל במובן של התגברות דרמטית בשכיחות סוכרת type 2 בעולם, מחלות כלי דם ולב, ובאופן מעט פחות מובהק התגברות מחלות סרטן מסוימות, גורמת להרהורים נוגים בעיקר לגבי הסיכוי הלא גדול להפחית את ממדי התופעה. כי זאת יש לזכור: אם הניסיונות  ב-40 השנים האחרונות להטיף נגד עישון הוכתרו בהצלחה חלקית בלבד, נראה שהשכנוע להורדה במשקל הגוף עלול להיתקל בחומת התנגדות גבוהה עוד יותר. שהרי המחלות והמוות טרם-עת שעישון גורם, נובעים ממה שניתן להגדיר כ”התמכרות לא מושכלת לסם הניקוטין שבטבק”, שהיא מחדל “חד-ערכי”; השמנת-יתר עד לממדים הקיצוניים של שׂמֶן, מהווה מחדל “דו-ערכי”: למעלה מ-90% מכלל האנשים הנחשבים שמנים, הם אלה שאוכלים לעתים תכופות מדי אוכל “רווי-קלוריות” במנות גדושות מדי, אך הם גם אלה המנהלים אורח חיים רבצני (sedentary), ונטול פעילות גופנית סדירה.


לכן פחותים יותר סיכויי ההצלחה במאבק להפחתה במשקל, ולהביא לשינוי גלובאלי במגמה של התעגלות והתעבות בצלליתו של האדם המודרני, עד כדי הגעה לממדים “בלתי אסתטיים בעליל”: כאן צריך להצליח הן בשכנוע לחזרה להרגלי ותרבות אכילה נכונה ובמידה, ובמקביל צריך לשכנע את האדם המודרני להפעיל יותר את גופו, שהרי השמנה היא פרי מאזן של תוספת מיותרת של קלוריות באכילה, ואי הוצאה של קלוריות, פועל יוצא של אנרגיה קינטית הנדרשת במאמץ גופני.


הנה כי כן, מאפייני החיים בעידן המודרני, “פני יאנוס” להם: החיים נוחים יותר ודורשים מאמץ גופני מופחת, לצד שפע של מוצרי מזון טעימים, מפתים, שאין צורך לטרוח בהכנתם. אך “הטוב” שבמאפייני החיים האחרונים, טומן גם “רע” שכן לא כל המרבה במשקלו הריהו משובח….לבריאותו.


 


בשנת 1999 פרסמו Putnam ו-Allshouse דו”ח סטטיסטי מטעם משרד החקלאות האמריקני, בו הצביעו על כך שבארה”ב עלתה צריכת המזון בין השנים 1977-8 לשנים 1994-6 בממוצע ב-200 קילו-קלוריות ליום, אלא שצריכת המזון מתחילת שנות ה-70 עד שנת 2005 עלתה בארה”ב ב-320 קילו-קלוריות ליום, המהווה עלייה של כ-15% בצריכת הקלוריות היומית.


שני חוקרים אלה, מתחקים על הסיבות לעלייה זו בצריכת המזון בארה”ב, ומביעים על הנתונים המשכנעים הבאים: ב-1970 “אכילה מחוץ לבית” היוותה 34% מכלל האכילה, ואילו בשנות ה-90 היא הגיעה כדי 47%. באותם 30 שנה הייתה פריחה עצומה של בתי-אוכל מהיר, שהפכו לדעת סוציולוגים רבים למרכיבים עיקריים ב”אמריקנה”-דרך החיים והפולקלור שם.


מה שמאפיין במרוצת השנים את רשתות מזון טעים ומהיר, היא ההגדלה הבלתי פוסקת  בגודל מנות האוכל מתברר שפרט ל”לחם לבן פרוס” שלא השתנה בממדיו ב-30 השנים האחרונות, הרי שפריטים פופולאריים אחרים בתרבות האכילה מחוץ לבית בארה”ב תפחו במימדיהם ובמשקלם באופן דרמטי.


 


העוגיות עם פתיתי השוקולד (chocolate chip cookie) האהובות כל כך על הילדים שם, גדלו במימדיהם ב-700% (!!); אטריות הפסטה המבושלות מוגשות היום במנות הגדולות ב-480% לעומת גודל המנה בראשית שנות ה-80; עוגת המאפִין האישית (muffin) המעוטרת בצימוקים, גדולה היום ב-333% לעומת הפּרוֹטוֹטיפ שלה מלפני 30 שנה; אומצת הבשר האגדתית (steak) גדולה היום בממוצע ב-224% בהשוואה לאומצה שהוגשה לפני 30 שנה; הכעך המפורסם כ-bagel גדול היום ב-195% לעומת גרסת הבייגל משנות ה-70; מנת טוגני תפוחי-אדמה המוכרת כצ’יפס או French Fries מוגשת היום במנה הגדולה בממוצע ב-168% לעומת הצ’יפס של פעם; ההמבורגרים היחידים במינם מוגשים היום במארז הגדול ב-112% לעומת ההמבורגרים של שנות ה-70; משקאות קלים וממותקים (beverages) מוגשים היום בנפח הגדול ב-103% לעומת שנות ה-70 ואף בירה קרה ומבעבעת מגיעה היום בבקבוקים או בגביע-מן-החבית בנפח כמעט כפול (תוספת 93%) מן הבירה של פעם.


 


המחשבה שמעודדת את תעשיות המזון ובתי האוכל להגדיל באופן הדרגתי את “גודל האריזה”, מתבססת על מומחי פסיכולוגיה שיווקית, המצביעים על כך שפריטי מזון גדולים יותר אך לא בהכרח יקרים יותר, מושכים יותר תשומת-לב ומעודדים את צרכנות האכילה “בחוץ” בארה”ב. אריזות גדולות מצטיירות בעיניו של השובע האמריקני כמשתלמות יותר מבחינת מחירן (real bargains): משקה הסודה Gulp הפופולארי נמכר ברשת  7-Elevenבבקבוקים של 16 אונקיות במחיר של 7 סנטים לאונקיה, אך בגרסת הבקבוק הגדול שתהילתו יצאה כ-Big Gulp , בנפח כפול של 32 אונקיות, מחיר המשקה הוא 2.7 סנטים לאונקיה! האם יש ספק מה יעדיף האמריקני הצמא, בעלת תודעת הצרכנות המפותחת! אך כיוון שהגודל, במקרה זה, כן קובע, הכניסה רשת 7-Eleven את גרסת ה-Double Gulp, בנפח כפול ומכופל של 64 אונקיות, שתכולתה כ-800 קילו-קלוריות, או כמות קלוריות הגדולה פי-10 (!!) מכמות הקלוריות שהייתה כלולה בבקבוק קוקה-קולה מקורי דק-הגזרה משנות ה-40.   


 


כיוון שאומצות ההמבורגר הפכו כבר לסמל של פריט מזון מהיר-טעים-עתיר קלוריות ולדעת רבים “האויב מספר 1” של הדיאטנים בעולם, נעקוב אחר מגמות תפיחתו מאמצע שנות ה-50 עד לימינו אלה. באותם ימים הכרנו רק את הגרסה של הרקיק או הצפיחית (patty) הבודדת, הצנומה. אך בשנות ה-70 החלו רשתות מקדונלד’ס, בורגר-קינג וכן וונדי’ס לשווק את גרסת האומצה הכפולה בכינוייה “Double decker” או Big Mac, ובאמצע שנות ה-80 שברה רשת מסעדות “Wendy’s” את השגרה בגרסת ה-“triple” המשולשת.


כמובן שבין שלושת אומצות הבשר בטריפל, לא נפקד מקומן של פרוסות גבינה צהובה, ואף לא קופחו 2-3 רצועות בשר חזיר, ה-bacon המפורסם. לא עבר זמן רב לפני שרשת מסעדות Hardee’s” זכתה לפרסום רב כשיצאה לשוק המזללות בארה”ב עם המותג Monster Chickburger, שכללה שתי אומצות בשר, שלוש פרוסות גבינה צהובה ו-שש רצועות  bacon, כל אלה טבולות במיונז, כאשר מטען הקלוריות של ארמדה זו 1,420 קלוריות, ו-107 גרם שומן מן החי.


 


נתקנאו באחרונים אנשי רשת המזון המהיר In-N-Out והם משווקים בהצלחה את גרסת הג’אמבו המכילה 4 אומצות בשר, ו-4 פרוסות גבינה, וכדי לקרוץ למגזר היוקרתי והנהנתן בציבור האמריקני מכנים אלה את רב הקומות האחרון, 4 X 4, ממש כמו רכבי השטח הפופולאריים. ואם שִמעה של רשת המסעדות Carl’s Jr. לא הגיעה עדיין לאוזניכם, ודאי לא שמעתם על הצעתם שקשה לסרב לה-““Six Dollar Burger בגרסת ה-Quarter pounder  עם אומצה של 113.5 גרם, או ה-half pounder (227 גרם בשר).


 


אם ניקח בחשבון שאמריקני ממוצע מצרף לעסקת החבילה של ה-Monster Chickburger  עוד מנת French fries גדולה ששווה 610 קילו-קלוריות, וגביע קוקה קולה בן 12 אונקיות נפח, או 336 מיליליטר המכיל 132 קילו-קלוריות. סה”כ כ-2,160 קילו-קלוריות בארוחה מהירה של צהרים על אם הדרך, לשכך את הרעב המיידי. אותו אמריקני שובע, החל ודאי את יומו בארוחת בוקר, ויסיים את יומו ב-Dinner בשרי טעים בביתו, ועוד לא הזכרנו את החטיפים, והעוגות ופיסות השוקולד המלוות את יומו בשעות הבין-לבין.


איש זה עלול לספוג אל תוכו כ-4,000 קילו-קלוריות ליום, למעלה מ-50% מעל מנת הקלוריות היומית המומלצת. אם נניח בביטחון שכמות הקלוריות ה”מבוזבזת” על ידי האמריקני הממוצע בפעילות ספורטיבית סדירה נמוכה מעודף הקלוריות שהוא קולט לתוכו בעודף המזון, נבין מה מקורה של מגפת ההשמנה שם ובעולם כולו.

 

בברכה, פרופ’ בן-עמי סלע
אהבתם? שתפו עם חבריכם

INULIN

בריאים לחיים המפתח
,ימים ולאריכות יותר
,לכולם ממליץ FDA
ויצמן במכון חוקרים
...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

לפרטים נוספים