חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

על אויב כבד-משקל המתנכל לבריאותנו: שׂמֶן (obesity) חלק א`.

אהבתם? שתפו עם חבריכם

פרופ’ בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה , אוניברסיטת תל-אביב.


 


אלה מאיתנו שבריאות הציבור לנגד עיניהם, כבר השלימו מזמן עם העובדה שתחלואות שונות שהאדם המודרני לוקה בהם, הן לעתים קרובות מדי תולדה של התנהגות לא בריאה.


ידע רפואי שנרכש משך דורות, לימד אותנו שעל מחלות מידבקות לא תמיד יש לנו שליטה, ויש אף מחלות “תורשתיות” שמכות בנו כתוצאה מפגם בגן זה או אחר, שירשנו מההורים. אך יותר מדי מפגעים קליניים קשים שמציקים לנו, ומכאיבים, ומגבילים את צעדינו ובדיעבד מקצרים את חיינו, הם תוצאה ישירה של דרך חיים לא בריאה: למעשה, שניים מהאויבים העיקריים של האדם המודרני, מחלות לב וכלי-דם ומחלות סרטן למיניהן, מכים בנו טרם-עת, כי אכלנו באופן מוגזם אוכל רווי בחומצות שומן רוויות, ולא עשינו די פעילות גופנית החיונית לנו, ונחשפנו באופן מופקר לקרני-שמש, והפרחנו עשן סיגריות עשרות שנים, כל אלה ללא כל חשש.


אך נראה שמאז אמצע שנות ה-90, השמנת-יתר עד כדי שׂמֶן (obesity) מסכנת את הבכורה של העישון, ששלט בכיפה שנים רבות כגורם הסיכון המוביל בנזק שהוא גורם לבריאות, שהוא תוצאה ישירה של צרות שאנו מביאים על עצמנו ביודעין (self-inflicted).   


 


נקדיש אם כן את הדברים הפעם למגיפה הכלל-עולמית של שׂמֶן שכבר אינה רק נושא לסטטיסטיקות עלוּמוֹת או לדו”חות רפואיים מלומדים: היא בולטת לעין-כל ברחובה של עיר, ביותר אנשים כבדי תנועה ומשקל, שכרסם הולכת לפניהם, ועכוזם רוטט.


מבוגרים וגם צעירים ואף ילדים! היום כבר ידוע שמשמני הגוף אינם רק צורמים את העין, אלא אף תורמים חלק ניכר לגורם התמותה הראשון במעלה: מחלות כלי-דם ולב. לכן, ניתן רק להתפעל ממאמרו של Lester Breslow, הכהן הגדול של בריאות הציבור בארה”ב, שהתפרסם כבר בשנת 1952 ב-American Journal of Public Health תחת הכותרת Public health aspects of weight control, בו הגה את הקשר הישיר בין התפתחות ההשמנה באוכלוסיה האמריקנית לעליה שנצפתה אז במחלות קרדיו-וסקולאריות .


 


אכן, רופא דגול זה הקדים את דורו בכמה עשרות שנים, וכבר לפני למעלה מיובל שנים הביע את החשש מתופעת ההשמנה שהשפעתה על בריאות הציבור תהיה חמורה מכפי שמישהו העלה על דעתו במחצית המאה הקודמת. אך גם Breslow לא יכול היה לשער בשנות ה-50 עד כמה תחמיר מגיפת ההשמנה: מאמרם של Hedley וחבריו ב-JAMA בשנת 2004, קבע את מה שכבר לא התקבל בהפתעה, ש-65% מהאוכלוסייה הבוגרת בארה”ב הוגדרו כבעלי משקל עודף (BMI מעל 25.0), ואילו 30% מהבוגרים בארה”ב הם שמנים של ממש (BMI מעל 30.0).


 


את תופעת ההשמנה, או אכילת היתר, יש לבחון בהיבט ההיסטורי-סוציולוגי של התופעה.


מאות בשנים נלחם הגזע האנושי כדי להתגבר על חסר במזון, בצורת ורעב, כפי שהוא נאבק במחלות מגפתיות ובסביבת חיים עוינת. במחצית המאה ה-19, עם התחוללות המהפכה התעשייתית בעולם, הופנמה גם התחושה שהעלאת משקל הגוף היא גורם חברתי חשוב, כאשר יש חשיבות לממדי הגוף ולעוצמה הפיזית של הדור הצעיר, ממנו מגיעים הפועלים בתעשיות, כמו גם החיילים.


 


Fogel במאמרו משנת 1997 בכתב העת Demography  מדבר על “האבולוציה הטכנו-פיזיולוגית” ועל התחושה שהתפתחה במאה ה-19 ש”אדם גדל ממדים הוא בדרך כלל אדם בריא, חזק, בעל ביטחון עצמי, עשיר, ומלא שמחת חיים”.


אמנם היה זה תהליך מרשים שהחל במאה ה-19 במדינות המפותחות, שהיה חלק מהאבולוציה המהירה שחלה במראהו החיצוני של האדם, ממבנה גוף צנום ונמוך יחסית, למבנה גוף מלא וגבוה יותר, עם עליה הדרגתית בערכי ה-BMI של האוכלוסייה. אכן, בשנת 2000, הגזע האנושי השיג נקודת ציון היסטורית כאשר בפעם הראשונה בתולדות האבולוציה האנושית, מספר המבוגרים בעולם המוגדרים כבעלי עודף-משקל, עלה על זה של המוגדרים כבעלי חוסר-משקל. אך נקודת ציון זו, שלכאורה הייתה לסמל שיפור במצב הכלכלי האישי של אוכלוסיית העולם, כרוכה באופן ישיר בסיכונים הבריאותיים המרכזיים הגורמים לתחלואה קשה הפוגעת בכל תושבי כדור הארץ אשר שלושת קודקודיה הם סוכרת type 2, מחלות קרדיו-וסקולאריות ויתר-לחץ דם.


 


 כינוס של ארגון המזון והחקלאות העולמי שהתכנס ברומא בשנת 2002 הגיע למסקנה שבאותה שנה צרך כל אדם מבוגר בעולמנו 2,600 קילו-קלוריות ליום, ואילו כמות האנרגיה היומית הממוצעת שתִצרֵך בעולם בשנת 2030 תגיע ל-3,000 קילו-קלוריות, כאשר רוב האנרגיה הזו מגיעה בעיקר מפחמימות ומשומנים צמחיים.


מסתבר שלמרות ששׂמֶן, כבעיה רפואית פוטנציאלית, לא הגיע למוּדעוּת הציבור אלא בשני העשורים האחרונים, כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 השתמשו חברות לביטוח חיים במערב במשקל הגוף כחלק מהנתונים שנועדו לקבוע את דמי הביטוח, כיוון שכבר אז החל מתבלט הקשר בין עודף משקל ומוות טרם-עת.


 


בשנות ה-80 הוכנס מושג “מדד מסת הגוף” (body mass index או BMI) המבוטא בנוסחא כמשקל הגוף (בק”ג) מחולק בריבוע של הגובה (במ’), כאשר ערכים של 25.0 עד 30.0 נחשבים לתחום של עודף משקל, בעוד ערכי BMI שמעל 30.0 כבר מוגדרים כשׂמֶן של ממש. יצוין, שכיוון שערכי הסף של נוסחת  ה-BMI נקבעו מטבע הדברים מנתוני אוכלוסיה מערבית בעיקרה, החליטו מדינות אסייתיות אחדות שערך הסף של משקל-יתר יהיה 23.0, שכן הדבר יתאים יותר למבנה הגוף הנמוך והצנום יותר של היפאני, התאילנדי או הסיני הממוצע. אך נראה שגם לנושא “כבד” זה יש דינאמיקה זריזה: 20 שנה מהפיכת מושג ה-BMI לערך מוכר ומרכזי בהערכת עודף-המשקל, הוא עומד לפנות כנראה את מקומו בהדרגה למדד המסתמן היום כרלבנטי יותר. מדובר ביחס בין היקף המותניים להיקף הירכיים, כאשר לא רצוי שיחס זה יעלה על ערך של 0.7 בנשים או 0.9 בגברים. החשיבות המרובה שמייחסים דווקא לעודף שומן ביטני (abdominal fat) בתחלואות השונות, הביאה לכך ששמים כיום דגש רב יותר לכרס או להיקף חגורת הבטן, כאשר גבר שהיקף זה אצלו עולה על 102 ס”מ, מוגדר כ”אדם שמן”, בלי קשר לערך ה- BMI  שלו.


 


האנרגיה או הקלוריות המגיעות מהמזון: בהתאם לחוקי הטרמודינאמיקה, הדרך היחידה להתחיל להשמין היא על ידי מאזן אנרגיה חיובי, דהינו כאשר כמות הקלוריות שהגוף מקבל במזון, גדולה יותר באופן קבוע מכמות הקלוריות שהגוף מוציא במאמץ גופני המצריך השקעת אנרגיה.


מחקר של Popkin  וחבריו שהתפרסם בשנת 2002 ואשר בחן את מגמות צריכת האנרגיה בארה”ב בין השנים 1977-1996, הגיע למסקנה שבמרוצת 20 שנים אלה עלתה צריכת האנרגיה היומית הממוצעת ב-200 קילו-קלוריות, בעיקר בגלל העלייה בצריכת של משקאות ממותקים, המהווים היום “כמעט 25% מכלל הצריכה הקלורית של נערים ונערות בארה”ב”, כפי שמסכם מאמר משנת 2006 ב-Journal of Pediatrics.


זהו נתון דרמטי של ממש בפרט שדו”ח של משרד החקלאות האמריקני משנת 2005 מצביע על כך שבני-נוער אלה מקבלים עודף של קלוריות “ריקות” בצריכת משקאות קלים ממותקים ועתירי אנרגיה, וזאת על חשבון ירידה תלולה של אכילת מוצרי מזון “בריאים” כפירות וירקות. עוד גורמים המוזכרים תדירות כאחראים לעליה בצריכת האנרגיה מהמזון, כוללים את המחיר הזול יחסית של מאכלים “עתירי אנרגיה” (energy dense foods), צריכה הולכת וגדלה של מזון מהיר ומוכן, והזדמנויות ההולכות וגדלות “לחטוף” מזון טעים ומגרה באינספור מזנונים, ובתי-אוכל למזון מהיר המשרתים את הקהל לעתים 24 שעות ביממה.


 


כדאי להקדיש משפטים אחדים לביטוי של מאכלים “עתירי אנרגיה” שהוזכר למעלה: כשמבקשים להעריך את הערך האנרגטי של סוג מזון מסוים, מתייחסים או משווים את הערך של קילו-קלוריות ( (Kcalsל-100 גרם משקל פריט המזון, או יש המעריכים זאת בקילו-ג’אול (Kj) ל-100 גרם משקל. כשרוצים לעבור מיחידות Kcal ל-Kj יש להכפיל ב-4.2. 


מזון שהוא דל אנרגיה (low energy-dense) הוא זה ש-100 גרם שלו מכילים פחות מ-750 Kj או פחות מ-180 Kcal; מזון בעל מטען אנרגיה בינונית מכיל ב-100 גרם שלו 750-1,200 Kj או 180-290 Kcal; מזון עתיר אנרגיה (high energy-dense) מכיל ב-100 גרם יותר מ-1,200 Kj או  Kcal 290.


 


פירות, ירקות, אורז מבושל, פסטה ועגבניות הם דוגמאות אקראיות של סוגי מזון דלי-אנרגיה, אך רבים מצורות המזון המעוּבד (processed food) שתעשיות המזון מכינות מחמשת מוצרי המזון האחרונים, הם בעלי תכולת אנרגיה גבוהה, בעיקר כיוון שתכולת המים במזון המעובד נמוכה. אם בוחנים את רמת האנרגיה ולאו דווקא את תכולת השוּמָן, נופתע להיווכח שרבים ממוצרי המזון ה”דיאטתיים” הם דווקא עשירים מאוד באנרגיה (קרי בתכולת הקלוריות שלהם), למרות שתכולת השומן בהם נמוכה. שתי דוגמאות טובות לפריטי מזון מעובד מן הסוג האחרון הם פיצוחי אורז (rice crackers) או חטיפי דגנים (cereal snacks), וכך ניתן גם להסביר העובדה שלמרות שרבים מקפידים על פריטי מזון דלי שומן אלה, אין הם מצליחים תמיד במשימה של הורדת משקל הגוף.


 


כשמדובר במשקאות קלים שאנו לוגמים לעתים בכמויות גדולות בייחוד בצמא של ימי קיץ חמים,  ערכי הסף של תכולת האנרגיה של משקאות אלה, מעט שונים, ומבטאים אותם ביחידות של Kj או Kcal לנפח משקה של 100 מיליליטר.


משקה דל-אנרגיה הוא בעל תכולה הנמוכה מ-100Kj או מ-25 Kcal לנפח של 100 מ”ל; משקה בעל רמת אנרגיה בינונית מכיל 100-150 Kj או 25-35 Kcal ל-100 מ”ל; משקה עתיר אנרגיה מכיל מעל 150 Kjאו מעל 35 Kcal ל-100 מ”ל.


 


בהחלט חיוני שכל אחד מאיתנו שמבקש להרוות את צימאונו במשקל קל, יתבונן על הטבלה המופיעה באופן בולט על גבי בקבוק השתייה: על בקבוק “קוקה קולה” (באופן לגמרי אקראי) מצוין שהיא מכילה 42 קילו-קלוריות ל-100 מיליליטר, מה שהופך אותה על פי ההגדרה למעלה “משקה בדרגת אנרגיה בינונית”; אך אם היינו מעדיפים במקום זאת, ללגום מבקבוק של דיאט-קולה, היינו מוצאים על הבקבוק שהיא מכילה רק 0.3 קילו-קלוריות ל-100 מיליליטר, הבדל דרמטי ביותר! האם לא כדאי אפוא לשקול שמכאן ואילך נעדיף משקאות קלים תוססים בנוסח קוקה-קולה או Sprite או 7-Upבגרסא הדייאטתית שלהם שהרי המחיר זהה, וההבדל בטעם כמעט לא מורגש?


תחשבו על כך: בלגימה של בקבוק קטן (250 מ”ל) של קולה רגילה אתם קולטים 105 קילו-קלוריות שהם כ-4% מכלל הקלוריות שמבוגר אמור לקלוט מדי יום במזונו. מבוגר השותה בישראל  מדי יום כ-500 עד 750 מ”ל של משקה קל מוגז בשלושה עד ארבעה חודשים “חמים” בשנה, קולט בשתייה ממוצעת זו כ-10% מכלל הקלוריות שהוא אמור לקבל ביום ממזונו…כולל שתייה. ואלה מכם המעדיפים משקה פירות “טבעי” על פני משקה מוגז, גם כן עשויים מכאן ואילך להעדיף לדוגמה מיץ תפוזים “דייאט” המכיל רק 14 קילו-קלוריות ל-100 מיליליטר, על פני מיץ תפוזים רגיל של אותה חברה המכיל 46 קילו-קלוריות ל-100 מיליליטר, עם מחיר זהה, וטעם שקשה למצוא בו הבדל מאותו מיץ בגרסת ה”דייאט” שלו.


 


וכדי לסבר את העין בתחום זה של אנרגיה המתקבלת משתייה, נקנח בחלב: כשאנו שותים חלב המכיל 3% שומן מדובר במשקה שתכולת האנרגיה שלו גבוהה על פי ההגדרות למעלה: 57 קילו-קלוריות ל-100 מיליליטר. אלה מאיתנו המעדיפים חלב דל-שומן (1%), עדיין שותים משקה עתיר-אנרגיה עם תכולה של 47 קילו-קלוריות ל-100 מיליליטר. בהתחשב בעובדה שעיקר החלב הבא לפינו משמש בעיקר כתוספת קלה של כ-20 מיליליטר לספל הקפה, לא החלב יוסיף למשמני גופנו. וכאשר שיקולי עודף אנרגיה מטרידים אותנו, ההמלצה הטובה ביותר לרוויה הם כמובן מים צוננים, שאין בהם אף לא קלוריה אחת. לבריאות!   במאמר ההמשך נדון בהיבטים חשובים אחרים של השמנת היתר.


 


בברכה, פרופ’ בן-עמי סלע

אהבתם? שתפו עם חבריכם

INULIN

בריאים לחיים המפתח
,ימים ולאריכות יותר
,לכולם ממליץ FDA
ויצמן במכון חוקרים
...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

לפרטים נוספים