עוד על הסיבות לעליה המתמשכת בתוחלת החיים

לפני כשלוש שנים תהינו באתר זה על משמעות תוחלת חיינו המתארכת, והנושא ממשיך כמצופה לרתק עניין רב.

Leroy Hood, הביולוג האמריקני הידוע, התבטא בשנת 2005 שבעתיד הנראה לעין עוד בימינו, יתווספו 10 עד 20 שנה לתוחלת החיים הממוצעת של היום, וזאת על בסיס הידע שנוכל להפיק מהפרופיל הגנטי של כל אחד מאיתנו, שיאפשר לנבא מחלות ולמנוע אותם מלכתחילה.

Hood שהיה מוכר תמיד כמדען- אינטלקטואל המרבה להתבטא על עתיד המדע והחברה (visionary), מצטרף בדעה זו לאלה הסבורים שרבים מהתינוקות היוצאים בימים אלה לאוויר העולם, יחיו כבר 100 שנים, באופן שכלל לא ייראה יוצא דופן. אכן, אם אנו עוקבים אחר מחוג שנות החיים, הוא נע כלפי מעלה באופן עקבי: אם בצרפת באמצע המאה ה-18 חי גבר בממוצע  27 שנים, הרי בצרפת של אמצע המאה ה-20 כבר התארכו חיי הגבר עד 62 שנה, ובסוף המאה ה-20, חי הגבר הצרפתי הממוצע 76 שנה.

כאשר ננסה לנבא ממגמת גרף תוחלת החיים, אנו אכן על סף התקופה בה בני מאה שנה (centenarians) יתהלכו בינינו בהמוניהם, ואפילו בקומה זקופה….

כשאנו מנסים להתחקות אחר התארכות משמעותית זו בתוחלת החיים במאות השנים האחרונות, ניתן לשלול בראש ובראשונה את האפשרות שמדובר בתהליך אבולוציוני, שאינו חדל להשביח ללא הרף את גזע האדם. התהליך האבולוציוני הנשגב מבינתנו, אשר עיצב אותנו בדמות ה-Homo sapiens, שפרץ כנראה מיבשת אפריקה לפני 200 אלף שנה, תהליך זה נמשך מיליוני שנה. וכאשר האבולוציה לשה ועיצבה אותנו "בראשיתה" מחומרי היסוד מהם אנו עשויים, כבר אז נקבע כנראה כמה שנים יכול גוף האדם לפעול עד לדעיכתו. מה שקבע כמובן את תוחלת החיים הממוצעת לאורך הדורות, הם יותר גורמים "חיצוניים" מאשר "פנימיים": מגיפה אבעבועות שחורות אחת השמידה מיליוני אנשים באירופה של המאה ה-18. יתרה מכך, היו גם אלה כבר בתקופות קדומות שהאריכו חיים כמקובל בעצם הימים האלה, מה שמוכיח שמכונת הגוף שלנו אינה הולכת בהכרח ומשתבחת עם השנים: אבי הרופאים הקדמון, היפוקראטס, חי כמעט 90 שנה במאה ה-4 לפני הספירה, ושני אומני הרנסנס הגדולים טיציאן ומיכלאנג'לו, האריכו כדי למעלה מ-90 שנה ו-89 שנה, בהתאמה, ואף איננו מרחיקים לכת עד מתושלח.

נראה אם כן שניתן לתלות את קולר "החיים הקצרים" במחלות המגפתיות שנגרמו על ידי חיידקים ונגיפים, וכן בתופעות טבע כבירות כרעב ובצורת, שהביאו לתמותה רב-אוכלוסייתית. אמנם כן, המחקר הביולוגי והרפואה הגיעו לשיאם רק לקראת המאה ה-20 ובמהלכה: תורת החיסון, האימונולוגיה, החלה מבשילה רק לקראת סוף המאה ה-19, והאנטיביוטיקה-התשובה הגדולה והמשמעותית לחיידקים קטלניים באה לעולם רק בשנות ה-30 של המאה החולפת. הנה כי כן, אין ספק שמותם של שוברט בגיל 31 ושופן בגיל 39, הראשון ממחלת העגבת והשני משחפת, יכול היה להימנע אם האנטיביוטיקה הייתה כבר קיימת בתחילת המאה ה-19, וכמותם מיליונים נוספים. אך אם החיסון כנגד נגיפים בעיקר, והאנטיביוטיקה המתמודדת עם חיידקים, עשו את שלהם במניעת מחלות הנגרמות על ידי נגיפים או חיידקים, הביאה ההתקדמות המרשימה ברפואה, בהבנת תהליכים פתולוגיים ובטיפול הרפואי, להקלה ולשיפור בכל הקשור לשני הגורמים הקטלניים המשמעותיים ביותר בעידן המודרני: מחלות כלי-דם ולב, ומחלת הסרטן.

אך הפעם נתרכז דווקא בהתקדמות שחלה בדור האחרון בטיפול בגורם הראשון במעלה לתמותה בעידן המודרני, המחלות הקרדיו-וסקולאריות.

בכתב העת החשוב New England Journal of Medicine ב-7 ביוני 2007, מתפרסם מאמר מרתק פרי מחקרם של חוקרים במרכז לבקרת מחלות (CDC) באטלנטה, ומרכזים רפואיים במיניאפוליס וליברפול. במאמר זה תוהים האפידמיולוגים והקרדיולוגים מהן הסיבות לירידה המשמעותית בתמותה ממחלות לב כליליות שנרשמה בארה"ב בין השנים 1980 ו-2000. השאלה שהציגו לעצמם בעלי המחקר היא לנסות ולבדוק כמה מירידה זו בתמותה ממחלות לב, ניתן לייחס לטיפול רפואי תרופתי או לניתוחי הלב, לעומת הירידה בתמותה שניתן לייחס להפחתה בגורמי הסיכון למחלות קרדיו-וסקולאריות  על ידי שינוי והתאמה באורח החיים בארה"ב.

אוכלוסיית היעד של מחקר זה היו אמריקנים בגיל שבין 25 ו-84 שנים. תוצאות מחקר זה הצביעו על כך שבין השנים 1980 ו-2000, קצב התמותה ממחלת לב כלילית (CHD, או coronary heart disease) צנח באופן משמעותי ביותר בארה"ב: בין הגברים פחת מספר מקרי הפטירה ממחלת לב-כלילית מ-542.9  ל-266.8 לכל 100 אלף באוכלוסיה במהלך 20 השנים האמורות (ירידה של 58% !!), ואילו בין הנשים נרשמה בפלח אוכלוסיה דומה ירידה מ-263.3 עד 134.4 פטירות (ירידה של 49% !!).

המשמעות של ירידה זאת בערך כדי מחצית, התבטאה ב-341,745 פחות פטירות של גברים ונשים ממחלת לב כלילית בארה"ב בשנת 2000 בהשוואה לשנת 1980, נתון מפתיע ומעודד ביותר.

אך מאמר זה ממשיך ומנתח באופן פרטני, מה הביא לירידה כדי מחצית של התמותה ממחלת לב כלילית בארה"ב במהלך 20 שנים אלה: על פי נתונים של מאגר המידע הבלום של ה-CDC באטלנטה, ניתן לייחס כמעט מחצית מירידה זו בתמותה (47% ממנה) לטיפולים הרפואיים המשופרים, כולל מניעה שניונית לאחר התקף לב ראשון בעזרת צנתורים ושתילת תומכנים (stents) לה מייחסים 11% מכלל השיפור, לטיפולים דחופים מעודכנים במקרים של אוטם חד של שריר הלב או תעוקת חזה (angina pectoris) בלתי יציבה (10% מהשיפור), לטיפולים המתקדמים באי-ספיקת לב (9% מהשיפור), לפתיחת כלי-דם בתעוקת-חזה כרונית (5% מהשיפור), ולטיפולים תרופתיים מודרניים אחרים לכלל המפגעים הקרדיו-וסקולאריים (12% מהשיפור).

 ואם 47% מכלל הירידה בתמותה זוקפים לשיפור בטיפולים החודרניים או התרופתיים המשופרים במהלך 20 השנים האחרונות, נזקפים עוד 44% מירידה זו לזכותם של הפחתה בגורמי הסיכון למחלות כלי-דם ולב, כולל הפחתה ברמת הכולסטרול האחראית ל-24% מהשיפור, הקפדה והפחתה של יתר לחץ הדם הסיסטולי לה נזקפים 20% של השיפור, הפחתה בשיעורי העישון (12% מהשיפור) והגברת הפעילות הגופנית (5% מהשיפור).

יחד עם זאת אין להתעלם מהעובדה שדווקא במרוצת 20 השנים האמורות, חלה עליה בתופעות המדאיגות של השמנת-יתר (obesity) שהגבירה את התמותה ממחלות כלי-דם ולב ב-8%, וכן עליה בולטת בשכיחות הסוכרת בארה"ב שתרמה את חלקה בעליה של 10% במקרי המוות ממחלת לב כלילית.

חשיבות המחקר המצוטט האחרון היא בהדגשת העובדה שהתמותה ממחלת לב כלילית שהיא הסיבה העיקרית להתקפי לב קטלניים, אכן נמצאת בקו ירידה משמעותי. ואולי אין בכך כדי להפתיע שכן בדורנו זה נעשתה התקדמות מרשימה בטיפולים להמסת קרישי-דם בעת התקף-לב, ובטיפולים באנזים המהפך-אנגיוטנסין, ובהכנסת השימוש בסטאטינים, ובטיפולים להרחבת עורקים כליליים בעזרת תומכן, וכמובן בטכנולוגיה של ניתוחי המעקפים (CABG).

מתברר ש-159,330 מקרי מוות ממחלת לב כלילית נמנעו או נדחו בארה"ב תודות לטיפול רפואי משופר.

המספר הגדול ביותר של פטירות (35,800) נחסך כתוצאה מהשימוש בתרופות למניעה שניונית של התקפי-לב או בתהליך שיקום הלב באלה שחוו אירוע של התקף-לב. טיפולים תרופתיים מושכלים באלה שסובלים מתעוקת החזה, ואלה הלוקים באי-ספיקת לב או יתר-לחץ דם, ואף טיפולים נרחבים בסטאטינים למניעה ראשונית של אירועי-לב, כל אלה תרמו למניעת עוד 35,145 פטירות בשנת 2000 בארה"ב. אם נתעכב לרגע על טכנולוגיה שהפכה כה פופולארית בשנים האחרונות בדמות צנתורים המלווים בפתיחת כלי דם כלילי בעזרת בלון או תומכן (angioplasty או revascularization), טכנולוגיה שכמעט לא התבצעה בשנת 1980, מסתבר שבשנת 2000 נחסכו בארה"ב 15,690 מקרי מוות בגין טכנולוגיה זו, בהשוואה לשנת 1980.  

כשמנתחים את הנתונים לגבי הירידה בתמותה ממחלת לב כלילית בארה"ב כתוצאה מהפחתה מושכלת בגורמי הסיכון למחלה זו, מוצאים שבסך הכול נמנעו בשנת 2000 שם 149,635 פטירות.

הפחתה בסך רמת הכולסטרול בממוצע ב-13.1 מיליגרם לדציליטר חסכה 82,830 מקרי מוות, ואילו הקפדה על לחץ הדם שהביאה במרוצת 20 שנה אלה להורדתו של לחץ הדם הסיסטולי בממוצע ב-5.1 מילימטר כספית, חסכה בשנת 2000 כ-68,800 פטירות שם. ואם נתייחס לירידה המתונה אך משמעותית של עישון בארה"ב במרוצת 20 שנים אלה, החיסכון בחיי אדם ממניעת מוות בגין מחלת לב כלילית מהפסקת עישון הגיע בשנת 2000 ל-39,925.

מכיוון שאמריקנים עסקו ב-2.3% יותר בפעילות גופנית סדירה בשנת 2000 בהשוואה לשנת 1980, נמנעו או נדחו בשנת 2000 בסעיף זה 17,445 פטירות. יחד עם זאת, למרבה הצער, בשני סעיפים חלה בשנת 2000 הרעה במצבם של האמריקנים (כמו גם של בני עמים אחרים בכפר הגלובאלי שלנו), בהשוואה למצבם ב-1980. תרבות האכילה לא השתבחה עם השנים, ולפיכך יותר אמריקנים השמינו באופן שאינו יפה לעין ואינו בריא ללב: עליה במדד ה-BMI ב-2.6% תרם בשנת 2000 ל-25,905 פטירות ממחלת לב כלילית. והשמנת יתר כידוע היא אחד הגורמים החשובים למגפת הסוכרת type 2, ועליה של 2.9% בשכיחות סוכרת בשנת 2000 תבעה 33,465 חיים שם ממחלת לב כלילית בלבד.

 מעניין לציין, שאולי בניגוד לתחושות הבטן, דווקא החיסכון בחיי אדם ממחלת לב כלילית בשנת 2000 בהשוואה לשנת 1980, בא לביטוי בקבוצת הגיל המבוגרת ביותר שנבדקה לצורך המחקר המצוטט. וכך בגברים בני 35 עד 44 שנה נחסכו בשנת 2000 כ-4,900 חיים לעומת 430 בלבד בין נשים באותה קבוצת גיל; בגברים אמריקנים בני 45 עד 54 שנה נחסכו בשנת 2000 כ-24,450 פטירות ממחלת לב כלילית לעומת 4,900 בקרב נשים באותו גיל; בשנת 2000 מתו פחות 40,300 גברים בני 55 עד 64 שנה ממחלת לב כלילית וזאת לעומת 11,300 נשים שם; בקבוצת הגיל של 65 עד 74 שנה נחסכו בשנת 2000 חייהם של 64,200 גברים ושל 34,000 נשים; ואילו בקבוצה הקשישה ביותר בני 75 עד 84 שנה, נחסכו חייהם של 78,100 גברים ושל 79,200 נשים ממחלת לב כלילית. בהחלט מעניין: ככל שמזדקנים ניתן ליותר קשישים באופן יחסי עוד "ארכה" של כמה שנות חיים, במניעת תמותה ממחלת לב כלילית אם בטיפול רפואי מושכל, או באימוץ משטר חיים בריא תוך הקפדה על הורדת רמתם של גורמי סיכון מקובלים.

 יש אם כן סיבה מיידית לעלייה בתוחלת החיים, וכאן הדיון נסב אך ורק על מניעת פטירות ממחלת לב כלילית. כזכור יש עוד רשימה ארוכה של מחלות מקצרות חיים המשחרות לפתחנו, ומחלות הסרטן כמובן בראשם. אך אין ספק שההתקדמות ברפואה בתחום האבחון המוקדם והטיפול בסוגי סרטן רבים, משפרת את ההישרדות גם בתחום זה, וזה בפרוש נושא לדיון בפני עצמו.

בברכה, פרופ' בן-עמי סלע