סקירת הגישות הטיפוליות השונות להקלת תסמונת הפה הצורב (burning mouth syndrome)
סקירת הגישות הטיפוליות השונות להקלת תסמונת הפה הצורב (burning mouth syndrome)
פרופ` בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לביוכימיה קלינית, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
התלונות על תחושת בערה או צריבה בפה, מוגבלות בדרך כלל ללשון או לשפתיים, אך עלולות להיות מפושטות יותר בחלל הפה. עד היום לא ברור אם מדובר בתסמונת המשקפת מחלה אחרת או שמא מדובר בתסמונת פרטנית שסיבותיה אינה ברורים. באותם מתלוננים על תסמונת זו, שאין להם סיבות מקומיות מוחשיות מתחום רפואת השיניים, ניתן אכן להשתמש במושג תסמונת הפה הצורב (להלן תפ"צ) והיא עלולה לכלול גם תחושות של יובש בפה, הפרעה לחוש הטעם ואף תחושות מדומות (פרסטזיות). הנתונים האפידמיולוגיים על היקף תסמונת זו אינם שלמים שכן יש היסוסים לגבי מגוון התלונות שיש לכלול תחת מושג גג זה.
בהתאם, ההערכות על גודל הבעיה נעות בין 0.7% באוכלוסייה עד 15% (!!), כאשר הבעיה תוקפת בעיקר נשים, והיא מתגברת באופן בולט לאחר גיל חידלון הווסת (menopause). הגורם לתסמונת זאת אינו ברור, והועלו השערות מתחום רפואת הנפש אך גם מתחום החסר בוויטמין B12 או אחרים, וכן אפשרות של מאזן הורמונאלי לקוי אך אין הסכמה גורפת לכך. יש גם השערה לא מבוססת שלפחות בחלק מהסובלים מתפ"צ נעלמים התסמינים באופן ספונטאני תוך 6-7 ימים מתחילתם. ברוב המתלוננים תחושה הצריבה היא דו-צדדית, ברובם היא נמשכת חודשים רבים, וכן היא מתגברת לקראת שעות הערב.
רוב המתלוננים מראים סימנים של דאגנות, דיכאון ולעתים אף הפרעות אישיוּת, ובבדיקת רופא סטנדרטית של חלל הפה, אין מגלים תופעות חריגות או בלתי-נורמאליות. אין אף בדיקות קליניות שימושיות שתסייענה לאשש את תפ"צ, אם כי בדיקות מתוחכמות יותר מצביעות על מנגנונים עצביים העלולים להיות כרוכים במנגנון המפגע. נראה שבמתלוננים על תפ"צ יש סף סבילות תחושתית נמוך יחסית , ועל ידי בחינת ”רפלקס המצמוץ" וכן בחינת תחושת החום, נראה שבסובלים יש אמנם ממצאים נוירופתיים.
לצורך הערכת צורות הטיפול השונות ויעילותן, נסקרו 9 מחקרים על סובלים מתפ”צ, כאשר גיל המטופלים נע בן 22 עד 85 שנה. צורות הטיפול כללו את הגישות הבאות:
1. נוגדי דיכאון כגון Trazodone, הידוע כ-desyrel, ניתן למשך 8 שבועות , ולאותו משך זמן השתמשו גם ב-amisulpride או Solian, וכן ב-paroxetine או Paxil, או ב-amitriptyline הידוע כ-Elavil או Endep, וגם ב-clordemetildiazepam או delorazepam. שני ניסויים קליניים עם 4 נוגדי דיכאון אלה לא הביאו להבדלים משמעותיים בתחושות הכאב ואי-הנוחות בקרב המטופלים בהשוואה למטופלי ביקורת עם פלצבו.
2. נוגדי פרכוסים- ניסוי של 48 אנשים הסובלים מתחושת כאב בפה stomatalgia))-שטופלו משך שבועיים ב-clonazepam או Klonopin או בפלצבו. המטופלים היו במעקב משך 6 חודשים ניכר הבדל משמעותי של 60% מבחינת ירידה בתחושת הכאב בקבוצת המטופלים בקלונזפאם.
3. טיפול הורמונאלי חלופי- ניסוי בודד אחד עוד משנות ה-70 בחן השפעת מתן ההורמון האסטרוגני estrone לבד או בתוספת פרוגסטרון לנשים שלאחר גיל חידלון הווסת עם תסמונת הפה הצורב. הטיפול כלל עיסוי של רירית חלל הפה עם התרופה 3 פעמים ביום למשך 30 יום כל זאת בהשוואה לפלצבו, אך התוצאות לא הניבו כל מסקנה פסקנית, ונראה שהגישה ההורמונאלית נכשלה.
4. משככי כאבים- ניסוי שפורסם בשנת 1999 כלל טיפול בחומר benzydamine-HCl, שהוא מרגיע ומשכך כאבים הניתן בתמיסת מי-פה, כאשר 3 פעמים ביום היה על המטופל לגרגר חומר זה (15 מ"ל) לאורך תקופה של 4 שבועות, בהשוואה לקבוצת פלצבו. ניסוי זה לא הדגים שיפור בתחושות הצריבה או המכאובים האחרים כתוצאה מטיפול זה במשכך הכאבים האמור.
5. תרפיה קוגניטיבית-התנהגותית- ניסוי אחד שדווח בשנת 1995 השווה 12 עד 15 שבועות של תכנית שכללה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי , המתמקדת בעיקר בעיוותים בחשיבתו של המטופל. הטיפול כלל פגישות שבועיות בנות שעה אחת , שנמשכו 4-3 חודשים, כאשר בעלי המחקר דיווחו על הפחתה משמעותית בעוצמת הכאב בקבוצת המטופלים בגישה הפסיכולוגית המתוארת, הן מיד לאחר תום הפגישות ואף במעקב לאחר 6 חודשים.
6. טיפול בחומצה אלפא-ליפואית: שלושה ניסויים קליניים דווחו עד כה בהם טופלו הסובלים מתסמונת הפה הצורב במינון יומי של 600 מיליגרם של α-lipoic acid, שירד בהדרגה למינון יומי של 200 מיליגרם. טיפול זה נמשך חודשיים, ואלה מהמטופלים שחשו שיפור בתסמינים, טופלו למשך חודש נוסף. סיכום ניסוי זה הראה שמתוך 30 המטופלים בחומצה אלפא ליפואית, ב-29 נמצאה דרגה זו-או-אחרת של שיפור: בשלושה מהם נמצא שיפור קל, ב-22 נרשם שיפור מוחלט, ואילו ב-4 הושג ריפוי מלא של התופעה. בקרב קבוצת הבקרה שטופלה בעמילן צלולוזה כפלצבו, רק ב-12 מתוך 30 מטופלים נרשם שיפור קל, מה שמדגיש אגב את המרכיב הפסיכולוגי המובהק של תופעה זו, אם אמנם 40% ממטופלי פלצבו הצהירו על תחושת הקלה. חומצה אלפא ליפואית היא נוגד חמצון פעיל המגן על הגוף בפני נזק הנגרם על ידי רדיקאלים חופשיים. הוא עוזר לשמֵר נוגדי חמצון אחרים כגון ויטמינים C ו-E, ומעלה בתאים את רמת גלוטתיון שהוא עצמו נוגד חמצון רב עוצמה. יתכן שתכונותיה אלה של חומצה אלפא ליפואית מונעים נזק לתאי עצב, בתסמונת הפה הצורב.
כפי שכבר נאמר בתחילת הדברים, למרות שתסמונת הפה הצורב מוגדרת כ"תסמונת", רבים המאמרים שנכתבו על אופייה הבלתי מוגדר, ועל הקושי הנובע מאי- בהירות זו במציאת טיפול הולם, תרופתי או פסיכולוגי. אין כל הסכמה גורפת לגבי האטיולוגיה של תופעת יחסית שכיחה זו, שמא מדובר בהפרעה תחושתית מפגיעה סומאטית, או שמא מדובר בהתבטאות של מצוקה פסיכולוגית, אלרגיה לסוגי מזון מסוימים, פגיעה בתפקוד בלוטת התריס, אירועי החזר של מיץ-קיבה (gastro-esophageal reflux), פגיעה עצבית ספציפית באזור הלסת, יובש מוגזם בפה, תגובה מקומית למפגעי שיניים וחניכיים, חסר בוויטמין זה או אחר (עם דגש על ויטמין B12), או שמא שיבוש במאזן ההורמונאלי (התואם את ריבוי המקרים דווקא בקרב נשים הגיל ה-menopause). תסמונות אלה המצויות ב"תחום האפור" בין ישויות פתולוגיות שונות יכולים להיות נפוצים המגזר אוכלוסיה רחב, לגום לסבל מתמשך על פני שנים רבות, בלא שנמצא להם טיפול מושכל ויעיל. כדוגמה נוספת למפגע רב-אוכלוסיתי "נטול פתרון", ניתן להביא את תסמונת הטִנטוּן או tinnitus.
יש המעריכים שלמעלה מ-2% באוכלוסיה סובלים באופן כרוני מתחושת הזמזום-צפצוף-רעש באוזניים, ואף שם מרובות התיאוריות על מקור הבעיה, אך פתרון יעיל אין. תחושת הכאב הנגרמת בתסמונת הפה הצורב מסווגת על פי מאפייניה למשפחת הכאבים המוגדרים כ-nociceptive, כלומר כאבים מתונים בדרך כלל, בעלי תוחלת זמן קצרה יחסית, החוזרים ועוברים במחזוריות מסוימת. אין ספק שהתעשיות הפרמצבטיות המובילות בעולם טורחות לצאת לשוק עם מוצרים משככי-כאבים שאולי יביאו מזור לאלה החשים צריבה בפיהם, לשונם או שפתיהם. זאת, אם לא תימצא עד אז הסיבה הפּתו-פיסיולוגית לתסמונת זו, שאולי תאפשר למנוע אותה במקום לטפל בתסמיניה.
בברכה, פרופ` בן עמי סלע
ראיתם משהו בכתבה שמעניין אתכם, רוציםמידע נוסף? מבקשים ייעוץ מקצועי? שלחו לנו את פרטיכם ויחזרו אליכם בקרוב.
