מחלות מין

מחלות מין

מאת: ד"ר טוני סמית.

מחלות מין הן זיהומים המועברים מאדם לאדם במגע מיני, בעיקר במשגל, אך גם במגע מיני אחר, כגון בפה או בפי הטבעת. אדם הסבור שלקה במחלת מין חייב לפנות לרופא המשפחה או לרופא המתמחה במחלות אלה. בחלק ניכר מן המקרים זהו חשש חינם, אולם בגלל אופיין המידבק של מחלות המין מוטב לגלות זהירות יתר. הפנייה מהירה אל הרופא רצויה וחיונית משתי סיבות. ראשית, מחלות מין אפשר אומנם לרפא, אך אם מאחרים בטיפול, יתכנו נזקים קבועים. שנית, עד הריפוי עלול החולה להדביק בני אדם נוספים.
מרגע שזוהתה המחלה ועד ריפויה יש להימנע מכל מגע מיני וכן חייב החולה לדאוג לכך שגם האנשים שקיים עמם לאחרונה מגע מיני ייבדקו אצל רופא.

זיבה
הזיבה היא מחלה זיהומית, שגורמיה הם חיידקים מסוג Neisseria Gonorrhoea, חיידקים אלה מועברים מאדם לאדם במשגל או בצורות אחרות של מגע מיני. תחילתו של הזיהום אצל גברים היא בד"כ בשופכה (הצינור שדרכו עובר השתן החוצה) או בחלחולת (אצל גברים המקיימים מגע מיני דרך פי הטבעת). אצל נשים עלולה המחלה לתקוף הן את צוואר הרחם והן את השופכה, במקרים מסוימים גם את החלחולת (גם ללא מגע מיני דרך פי הטבעת).
כן עלולה המחלה, אצל בני שני המינים, לפגוע בגרון במקרה של מגע מיני פומי (דרך הפה).

הסימפטומים:
אצל הגבר מופיעים הסימפטומים הראשונים שבוע עד שבועיים לאחר ההידבקות, בד"כ בצורה של אי נוחות מסוימת בעת ההשתנה ואולי גם הפרשה קלה של מוגלה מקצה איבר המין. באין טיפול נעשית ההפרשה במשך הזמן סמיכה ושופעת יותר.
הזיבה אצל נשים אינה מלווה בהכרח בסימפטומים, אך אצל חלק מן הנשים החולות מתגברת ההפרשה מן הלדן וגם משנה את אופייה, ואם נוצר הזיהום בחלחולת, תהיה הצואה לחה מעט ותכיל קצת מוגלה. לעומת זאת השתן אינו משתנה אלא לעיתים רחוקות. אם תקפה המחלה את הגרון יתכן שיורגשו בו כאבים.

שכיחות התופעה:
שיעור הלוקים בזיבה הוא לערך אחד מכל 1,000 בני אדם מדי שנה. המחלה נפוצה יותר בקרב מי שמקיימים מגע מיני עם כמה וכמה בני זוג. שני שלישים מן החולים הם גברים.

הסיכונים:
יש מקרים נדירים – בעיקר אצל נשים – של התפשטות הזיהום מאזור אברי המין לאזורים אחרים בגוף ויצירת דלקת מפרקים וכתמים על העור, וכן – אצל נשים – לרחם ולחצוצרות. סיבוך אפשרי נוסף, במיוחד לגברים, הוא היצרות השופכה.

כיצד לנהוג:
אדם שיש לו יסוד לחשוב כי לקה בזיבה חייב לפנות מיד לרופא. יש להימנע מקיום יחסי מין עד גמר הטיפול בבעיה. אבחון הזיבה נעשה בבדיקה מעבדתית של דגימות של הפרשה הניטלות מן האזור הנגוע. אצל גברים ניטלת הדגימה מן השופכה. הדבר כרוך באי נוחות קל. אצל נשים ניטלת הדגימה מצוואר הרחם, מן השופכה ומן החלחולת.

הטיפול:
מדכאים את הזיבה בתכשירים אנטיביוטיים בצורת טבליות או כמוסות, ולפעמים בצורת זריקות. ייתכן שהרופא ימליץ להימנע משתיית משקאות חריפים בתקופת הטיפול.

דלקת שופכה לא ייחודית
דלקת זו בצינור, שדרכו עובר השתן משלפוחית השתן החוצה, עוברת מאדם לאדם באמצעות מגע מיני. טיבם המדויק של המיקרואורגניזמים גורמי הזיהום לא ברור די צורכו, בגלל הקושי לבודדם ולזהותם (ומכאן הכינוי "לא ייחודית"). אולם בדיקות מעבדתיות שנעשו בטכניקות חדישות בשנים האחרונות מראות, כי כמעט מחצית ממקרי המחלה נגרמים ע"י החיידק Chlany dia trachomatis. הגורמים של שאר מקרי המחלה לא זוהו עד היום.

הסימפטומים:
הסימפטומים הראשונים אצל גברים מופיעים בתום תקופת הדגירה, הנמשכת משבוע עד חמישה שבועות מאז ההדבקה. הסימפטום הראשון הוא דקירה קלה בקצה איבר המין.
לעיתים אין חשים בה אלא בעת ההשתנה הראשונה לאחר הקימה בבוקר. לפעמים – רק בבוקר – מתלווה לדקירה הפרשה צלולה בכמות זעומה. אולם אם אין מטפלים בזיהום, תגבר תחושת הדקירה וכן תיעשה ההפרשה שופעת וסמיכה יותר. בסופו של דבר נעלמים סימפטומים אלה, אך יתכן שהזיהום יוסיף להתקיים בגוף, בצורה רדומה, ויש סכנה שיועבר לאדם אחר בשעת מגע מיני. לעיתים מתלווים למחלה כאבי מפרקים וסימנים נוספים של מחלה כללית. דלקת שופכה לא ייחודית אצל נשים אינה מלווה בד"כ סימפטומים כלשהם, לכל היותר תגדל במקצת ההפרשה מן הלידן.

שכיחות התופעה:
מדי שנה לוקה במחלה אחד מכ- 500 בני אדם. 80% מן החולים הם גברים. דלקת שופכה הלא ייחודית היא הנפוצה ביותר בין כל מחלות המין.

כיצד לנהוג:
הופעת הסימפטומים שתוארו לעיל מחייבת ביקור אצל רופא. יש להימנע ממגע מיני עד לאבחון הבעיה והשלמת הטיפול בה. האבחון נעשה בבדיקה מעבדתית של דגימה מהפרשת השופכה. הטיפול פשוט יחסית. שימוש בתכשירים אנטיביוטיים והימנעות מיחסי מין בתקופה של נטילת התרופה. אם החולה הוא גבר, חייבת להיבדק גם האישה שקיימה אתו יחסי מין, ובד"כ יהיה גם עליה לקבל את הטיפול, אפילו לא נתגלו בה סימפטומים של המחלה.

עגבת (סיפיליס)
מחלה מסוכנת זו, שכיום היא נדירה למדי, נגרמת ע"י חיידק Treponema pallidum, המועבר במשגל או בכל צורה אחרת של מגע מיני. החיידקים חודרים לגוף דרך חתך קטן או דרך הריריות הלחות של השופכה (הצינור שדרכו מופרש השתן), של החלחולת, של הלידן או של הפה. לעגבת כמה וכמה שלבים. בשלב הראשון מתפתח פצע קשה, דמוי כיב, במקום חדירת החיידקים לגוף. אצל גברים זהו בד"כ איבר המין (או פי הטבעת) ואצל הנשים פרוזדור הלידן. הפצע איננו מכאיב אבל מדבק מאוד. לפעמים גם תופחות בלוטות הלימפה הקרובות במפשעה – אף זאת ללא כאבים. התפתחות הפצע נמשכת זמן רב, מתשעה עד 90 ימים, ולכן קשה לפעמים לקבוע ממי נדבק החולה. יש גם שאין מבחינים בפצע כלל. הוא נעלם מאליו מקץ שבועות אחדים. השלב השני של המחלה מתחיל שבועות אחדים לאחר הופעת הפצע והוא מתבטא בכ- 75 אחוזים מן המקרים בפריחה בלתי מוגדרת, המכסה את כל הגוף, לרבות את כפות הידיים וסוליות הרגלים ולפעמים גם בנפיחויות בלתי מכאיבות של בלוטות הלימפה ובגושים לחים, דמויי גבשושיות, סביב פי הטבעת או גם בבתי השחי.

גם פריחה זו נעלמת מאליה מקץ מספר שבועות ואז נכנסת המחלה לשלב השלישי שלה, הקרוי השלב הרדום, מהיותו נעדר סימפטומים. השלב הרדום הוא כיום, בכל המקרים כמעט, גם השלב האחרון של המחלה, הודות לשימוש בתכשירים אנטיביוטיים. אולם במקרים נדירים מאוד מתפתח שלב נוסף, המתאפיין בסיבוכים קשים, כגון אי ספיקה אאורטית או בעיות נוירולוגיות. סיבוכים אלה עלולים להופיע רק אצל חולי עגבת שלא קיבלו את הטיפול ההולם (אצל כשליש מהחולים).

שכיחות התופעה:
מדי שנה אחד מכל כ- 10,000 בני אדם לבית חולים כדי לקבל טיפול בעגבת. כמעט 90 אחוז מן החולים הם גברים – רובם הומוסקסואלים.

כיצד לנהוג:
אדם שנגלו בו סימפטומים המעלים חשד של עגבת חייב לפנות מיד לרופא משפחה או עור.
האבחון נעשה בבדיקה של דגימות דם ושל פיסות רקמה הנלקחות מן הפצע או ממקום הפריחה. החולה חייב להימנע מכל מגע מיני עד שמתברר, כי לא לקה במחלה, או עד שהוא מתרפא ממנה כליל. הטיפול בעגבת פשוט ביותר: די בשלוש זריקות של פניצילין או של תכשירים אנטיביוטיים אחרים. אולם יהיה צורך בבדיקות דם תקופתיות למשך כשנתיים אחרי גמר הטיפול כדי לוודא שהמחלה לא חזרה והופיעה מחדש.

שלבקת איברי המין (הרפס)
נגיף השלבקת, האחראי לזיהום שיוצר אבעבועות קור בפנים ובפה, הוא הגורם העיקרי להיווצרות כיבים או שלפוחיות על איברי המין. מחלה זו תוקפת המידה שווה את בני שני המינים והיא נפוצה במיוחד בקרב אנשים שלא התנסו מעולם באבעבועות קור בפנים.
ההידבקות בשלבקת של איברי המין היא או באמצעות משגל עם אדם הלוקה במחלה זו או דרך מגע מיני פומי (פה) עם אדם בעל אבעבועות קור. המחלה עלולה לחזור ולהופיע לאחר הזיהום המקורי, לפעמים כעבור שנים מספר ולכן יכול אדם ללקות בה שוב גם כאשר הוא מקיים משך זמן רב יחסי מין קבועים עם בן זוג בריא. לא ברור בדיוק, מה הם התנאים הנוחים להתפתחותה של השלבקת, אך היא שכיחה יחסית אצל בני אדם בעלי מצב בריאות ירוד, כן עלול הזיהום להופיע מחדש בעקבות המשגל.

הסימפטומים:
תקופת הדגירה נמשכת עד עשרה ימים. בגמר תקופה זו חש החולה גרד בגוף איבר המין שלו (אצל גברים) או בפרוזדור הלידן (אצל נשים) ולאחר מכן מופיעות במקום זה הרבה שלפוחיות קטנות. לפעמים מופיעות שלפוחיות כאלה גם בירכיים ובעכוז. השלפוחיות מתבקעות כעבור כיממה ומותירות אחריהן כיבים קטנים, אדומים, לחים ומכאיבים, היוצרים לעיתים גלד קשה. כן גדלות בלוטות הלימפה במפשעה ומתהווים בהן כאבים, ויתכן גם שהחולה ירגיש תחושת חולי כללית וחומו יעלה. התקף השלבקת נמשך כשבועיים. בכך מסתיימת המחלה אצל כמחצית מן החולים, בעוד המחצית השניה לוקה בהתקפים חוזרים במשך חודשים או אף שנים, אולם במרוצת הזמן הולכים התקפים אלה ונעשים מתונים ונדירים יותר.

כיצד לנהוג:
אם אתה סבור כי לקית בהתקף ראשון של שלבקת של איברי המין, עליך לבקר אצל רופא.
אמנם אין תרופה המרפאה מחלה זו, אבל יש משחות נגד נגיפיות שונות, המפיגות במקצת את הכאבים בכיבים ומחישות את ריפויים. אשר להתקפים חוזרים, הרי אלה שוככים בד"כ אחרי זמן קצר גם ללא טיפול. בשעת התקף יש להימנע מכל מגע מיני כדי להפחית את הסכנה של העברת הזיהום לבן הזוג.

באדיבות: הוצאת עם עובד – משרד הביטחון