מגנזיום – על שימושים תרופתיים במגנזיום, המינראל הרביעי בסולם השכיחות של מינראלים חיוניים בגופנו

פרופ' בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית  וביוכימיה,פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.

מגנזיום הוא המינראל הרביעי בסולם השכיחות של מינראלים חיוניים בגופנו, כאשר כמחציתו מצויה בעצמות, ומחציתו האחרת מתפזרת בין רקמת השריר ורקמות רכות אחרות. פחות מ-1% מכלל המגנזיום בגוף, נמצא בדם.

מחקרים מצביעים על כך ש-75% מן האמריקנים אינם צורכים, או קולטים במזון את כמות המגנזיום המומלצת, מה שמעלה לדיון את השאלה מהם השפעותיו של חסר במגנזיום על בריאותנו.

גורמים הקשורים לאורח חיים כגון תזונה לקויה או גם צריכת-יתר של אלכוהול, תרופות שונות ובעיקר מְשַתנים (diuretics), אך בעיקר רמה נמוכה של מגנזיום בסוגי מזון הנחשבים דווקא ”בריאים" ומומלצים כמו פירות וירקות, כל אלה הובילו לגידול משמעותי במחקרים להערכת הקשר האפשרי בין חסר במגנזיום ומצבים קליניים מגוונים, כמו גם מחקרים על היעילות האפשרית של צריכת תוספי מגנזיום.

סימנים מוקדמים של חסר במגנזיום כוללים איבוד תיאבון, בחילה, הקאות, עייפות, וחולשה.

הסובלים מחסר מגנזיום עלולים לחוות תחושות רדימוּת, נימוּל, התכווצויות שרירים עד כדי עווית, פרכוסים, שנויים באישיות, שינויים בקצב הלב, ופגיעה בפעילות העורקים הכליליים (coronary) הנצפית בירידת רמות מגנזיום.

חסר חמור ברמות מגנזיום עלול להוליך להיפוקלצמיה (חסר סידן), וכן להיפוקלמיה (חסר מסוכן ברמת אשלגן).

מצבים העלולים לגרום לחסר במגנזיום כוללים סוכרת בלתי מאוזנת, בעיות כרוניות של חסר-ספיגה כגון מחלת קרוהן, כרסת (צליאק), או דלקות מעי ממוקמות (enteritis). כאמור נטילת תרופות מְשַתנות או אנטיביוטיקה, צריכת אלכוהול מרובה, וגיל מתקדם הכרוך בספיגה לקויה של מגנזיום או בהפרשה מוגברת שלו בשתן.

האבחון של חסר מגנזיום בהחלט כרוך באתגר בעיקר בגלל אופי הפיזור של מינראל זה בגוף. כיוון שמגנזיום הוא קטיון תוך-תאי, רמתו בדם לא בהכרח משקפת את הסטאטוס שלו בגוף. יחד עם זאת, כאשר רמת מגנזיום הנמדדת בדם יורדת מתחת לתחום הנורמאלי שלו (1.8-2.3 מיליגרם לדציליטר, או 0.74-0.95 מילימול לליטר), זה בדרך כלל מבטא חסר מגנזיום הראוי להתייחסות.

ניתן לקבוע לכן שרמות מגנזיום בדם אמנם ספציפיות לחסר מגנזיום בגוף, אך רגישות מדד זה נמוכה בביטוי חסר זה. מאזן המגנזיום בגוף (homeostasis) קשור באופן הדוק לסטאטוס של סידן ואשלגן בגוף, ולכן בדרך כלל אין לנתק הערכת הסטאטוס של מגנזיום מזה של שני הקטיונים האחרים. יש עוד שיטות להעריך את מצב המגנזיום, אך מדידת רמתו בסרום היא המקובלת והמעשית ביותר בעשייה הרפואית השגרתית.    

הפרמאקולוגיה של מגנזיום:

מינראל זה הוא הקטיון הדו-ערכי השני בריכוזו התוך-תאי, לאחר סידן, וכיום מקובל שמגנזיום משמש קו-פקטור של לפחות 300 ריאקציות מטבוליות בגוף. תהליכים מטבוליים התלויים במגנזיום כוללים סינתזה של חלבונים, יצירת אנרגיה בתא ואגירתה, חלוקת תאים והתרבותם, סינתזה של חומצות הגרעין DNA ו-RNA, וייצוב הממברנה של המיטוכונדריה, אותו מבנה בתוך התא שחשיבותו הרבה במהלכים יוצרי אנרגיה.

מגנזיום הוא אחד המינראלים האחראיים לניהול מטבולים של העצם, להעברת אותות עצביים, לגירוי החשמלי של שריר הלב, להעברת איתותים מהעצב לשריר, להתכווצות השריר, לטונוס הוָאזוֹמוטורי (דהינו לגירוי הקבוע שמפעילה מערכת העצבים על שרירים בדופן כלי הדם, מה שמעניק לשרירים אלה את דרגת המנוחה לפני כיווצם), וכן משחק מגנזיום תפקיד בלחץ הדם.

מגנזיום משחק תפקיד חשוב במטבוליזם של גלוקוזה ושל אינסולין, בעיקר על ידי השפעתו על פעילות האנזימים טירוזין קינאזה, ו-phosphorylase B kinase, וכן השפעתו על חלבון הטרנספורטר של גלוקוזה. 

שימושי מגנזיום כטפול תרופתי : מגנזיום משמש בשגרה הרפואית לטיפולים בנושאים שונים ונמנה אותם כאן בסדר חשיבות יורד.

1. מצבי אקלמפסיה ופראקלמפסיה:
מתן לשריר או תוך-ורידי של מגנזיום סולפאט ידוע כגישה יעילה יחסית לטפל בנשים הרות במצבי אקלמפסיה או פראקלמפסיה, דהיינו מצבים הידועים גם כרעלת הריון, בהם יש יתר לחץ-דם והפרשת חלבון בשתן, שהוקדש להם מאמר נפרד באתר זה.
סקירת Cochrane נרחבת משנת 2003, המשקפת קונצנזוס רפואי רחב, הצביעה על כך שטיפול במגנזיום במטופלות עם אקלמפסיה, היה עדיף על טיפול ב-phenytoin (dilantin), או על טיפול ב-nimodipine (Nimotop), שתיהן תרופות מקובלות להורדת לחץ-דם.
נמצא שעירוי תוך ורידי של 1 עד 2 גרם מגנזיום סולפאט בשעה, מפחית את סכנת אלקלמפסיה בנשים עם פראקלמפסיה ביותר ממחצית. הטיפול במגנזיום בדרך כלל אינו כרוך בתופעות לוואי בטווח הקצר של טיפול הן לאישה ההרה והן לעובר בבטנה.

2. הפרעות קצב הלב (arrhythmia):
שימוש ידוע של עירוי תוך-ורידי של מגנזיום, בא לתקן מצב לא שכיח של הפרעת קצב חדרית הידועה כ-torsade de pointes. מצב זה מתאפיין בנפילה בלחץ הדם העורקי, שיכול לגרום לעילפון, ואף יכול להתפתח למצב מסוכן של פרפור חדרים, ואפילו מוות פתאומי.
מטה-אנליזה של ניסויים קליניים אחדים, הראתה שעירוי תוך ורידי של 1.2 עד 10.0 גרם מגנזיום סולפאט הוא בטיחותי, ויעיל בטיפול המהיר במצב של פרפור עורקי מהיר.
ניסוי שנמשך 6 שבועות הראה שמתן פומי של מגנזיום סולפאט הפחית את תדירות מצב הפרעת הקצב החדרית במטופלים עם אי-ספיקת לב גדושה (congestive heart failure) משנית למחלת עורקים כליליים.

3. אסתמה:
סקירת Cochrane משנת 2000 מצאה שלמרות שטיפול תוך-ורידי במגנזיום סולפאט אינו מוצדק כטיפול שגרתי ביחידת הטיפול הנמרץ באלה עם התקפי אסתמה חמורים, טיפול זה בטיחותי ואף מועיל במקרים מסוימים של אסתמה חריפה, בשיפור מדדי הנשימה.
גם במקרים של אסתמה חריפה בילדים, עירוי תוך ורידי של מגנזיום הביא לשיפור במצבי אסתמה מתונים עד קשים, בשילוב עם מרחיבי ריאות וסטרואידים. יחד עם זאת, נמצא שטיפול פומי במגנזיום, לא היה יעיל במצבי אסתמה  האחרונים. סקירת Cochrane  משנת 2005, הראתה ששאיפה (inhalatuion) של מגנזיום סולפאט במצב אסתמה חריפה, בשילוב עם תרופת בטא אגוניסט דוגמת אפדרין, משפרת את התפקוד הנשימתי באופן המפחית את מקרי האשפוז בבתי החולים.

4. כאבי ראש:
ניסויים הראו שבאלה שסבלו מהתקפים של כאבי ראש קלאסיים או מכאבי ראש בנוסח מיגרנה, בעיקר המקרים של מיגרנה הקשורה למחזור החודשי בנשים, נמדדה רמה נמוכה של מגנזיום.
מחקר פרוספקטיבי רב-מוסדי שנערך בגרמניה, הראה שטיפול פומי יומי במינון של 600 מיליגרם של מלח תלת-מגנזיום דו-ציטראט, הפחית באופן משמעותי את תדירות התקפי המיגרנה, בהשוואה לטיפול בפלצבו. במקרים חריפים של מיגרנה, עירוי תוך-ורידי של מגנזיום סולפאט הראה שיפור דרסטי בכל אלה עם מיגרנה עם הילה (aura), וכן באלה עם תסמינים נלווים של מיגרנה ללא-הילה.

5. עצירוּת:
אלה הסובלים מעצירות משתמשים במגוון תכשירים ללא-מרשם, על בסיס מלחי מגנזיום כגון מגנזיום הידרוקסיד, או מגנזיום ציטראט. תכשיר המגנזיום שצבר עם השנים את הפופולאריות הגדולה ביותר לטיפול בעצירות הוא מגנזיום גפרתי (MgSO4.7H2O) המוכר בציבור כמלח אנגלי, ויעילותו כסם משלשל יעיל הפועל תוך חצי שעה עד שעתיים לאחר נטילתו דרך הפה.
פעולת הסם מבוססת על כך שיוני מגנזיום מתקשים להיספג במעיים והם קושרים כמות גדולה של מים, דבר הגורם ישירות לשלשול. אין להשתמש בחומר זה להקלה ממושכת מעצירות, שכן הוא עלול להפר את האיזון הכימי בדם.

מגנזיום נכרך עם שיפור צפיפות המינראלים בעצם, אם כמרכיב דיאטתי בשילוב עם אשלגן, ועם פירות וירקות, או בתור תוסף פומי.

מאמר מאוד מצוטט שהתפרסם בשנת 2006 בכתב העת Circulation, קבע שאנשים צעירים בגיל שבין 18-30 עם צריכה גבוהה מדי של מגנזיום עלולים ללקות בתסמונת מטבולית. לעומת זאת מאמר אחר אף הוא משנת 2006 ב-Diabetes Metabolism Research Review, טוען שבמבוגרים בגיל המתקדם דווקא חסר של אלבומין כרוך בהופעת תסמונת מטבולית.

היו אף מחקרים שכרכו חסר המגנזיום עם אוטם שריר לב, עם כשל הלב, עם יתר לחץ-דם ראשוני, ואף עם תעוקת חזה (אנגינה פקטוריס), אך העדויות לא מוצקות דיין כדי להצדיק טיפול במגנזיום במצבים אלה.

תופעות לוואי של טיפול במגנזיום, והוֹריות-נגד של שימוש בו:

למרות שנטילה פומית של תוסף מגנזיום נסבלת היטב, מגנזיום עלול לגרום לתסמינים גסטרו-אנטרולוגיים כולל בחילה, הקאות ושלשולים.

מינון-יתר של מינראל זה עלול ליצור תחושת צמא, תת לחץ-דם, נמנמת, חולשת שרירים, דיכוי הנשימה, הפרעות קצב-לב, תרדמת ומוות.

טיפול משולב של מגנזיום יחד עם תרופות להפחתת מתן שתן כגון קלציטונין, גלוּקגוֹן, או עם תרופות מְשַתנוֹת המונעות הפרשת אשלגן בשתן (כגון amiloride, spironolactone ו-eplerenone), עלול להעלות רמת המגנזיום בדם לרמות לא רצויות.

נטילה פומית של מגנזיום במשולב עם תרופות אחרות עלולה להשפיע על הספיגה של תרופות אנטיביוטיות כמו אמינוגליקוזידים, טטרציקלינים וכן fluoroquinolone, וכן של ביפוספונאטים הנלקחים למניעת אוסטאופורוזיס, כמו גם חוסמי תעלות סידן, או תרופות להרפיית שרירים. מסיבה זו, כדי להימנע ככל האפשר משימוש סימולטאני במלחי מגנזיום עם התרופות המוזכרות אינו רצוי.

זאת ועוד, כיוון שמגנזיום מתפנה מהגוף דרך הכליות, מטופלים הידועים ככאלה עם אי-ספיקת כליות (אלה עם פינוי קראטינין של פחות מ-30 מיליליטר לדקה, עלולים להיות בסיכון גדול להיות לחסימת הלב או היפר-מגנזמיה. לכן חיוני לנטר את רמת המגנזיום בדם. תמיד יש להקפיד על טיב תכשיר המגנזיום הנצרך, ולאחרונה במוצרי מגנזיום אחדים נתגלו עקבות של עופרת.  

מינון מגנזיום בטיפולים:

נטילה פומית של מגנזיום נחשבת בטיחותית, אם מבוגרים אינם צורכים יותר מ-350 מיליגרם ליום. כאמור מינונים גבוהים יותר עלולים להיות בעייתיים. בילדים מגיל 1 עד 3 שנים, מגנזיום בטיחותי אם צריכתו אינה עולה על 65 מיליגרם ליום או 110 מיליגרם ליום בילדים בני 4-8 שנים, כאשר מגיל 8 ומעלה מקובלים הערכים הנהוגים במבוגרים.

לגבי סוגי המזון השונים ותכולת מגנזיום בהם הרי הפירוט המלא, כאשר לא מקובל שיש סף עליון של צריכת מגנזיום מהמזון.

תכולת המגנזיום של פרוסת לחם אחת מחיטה מלאה היא 25 מיליגרם, וכמות דומה של מגנזיום נמצא בספל חלב, וברבע ספל של צימוקים דחוסים.

בננה ממוצעת מכילה 30 מיליגרם מגנזיום, וכמות דומה נמצא בחצי ספל שעועית ובאבוקדו קטן.

חצי ספל של אורז חום מבושל מכיל 40 מיליגרם מגנזיום, וזו גם הכמות ב3/4 ספל של פתיתי סוּבּין (bran flakes). גביע יוגורט (250 מיליליטר) מכיל 45 מיליגרם מגנזיום. תפוח אדמה בגודל בינוני אפוי על קליפתן מכיל 50 מיליגרם מגנזיום, וכמות דומה נמצא גם באונקיה אחת של בוטנים.

חצי ספל תרד מכיל 75 מיליגרם מגנזיום, ואילו אונקיה אחת (כ-30 גרם) שקדים מכילה 80 מיליגרם מגנזיום. מנת דג הֲליבּוֹט במשקל 100 גרם מכילה 100 מיליגרם מגנזיום.   

תכשירים שכיחים של מגנזיום והמינונים שלהם :

1. מגנזיום אוקסיד-משמש לעתים להקלה מחומציות הקיבה וצינור העיכול העליון (heartburn) כנוגד חומצה, ומשמש גם כתוסף מגנזיום, וכמשלשל לטווח קצר. יש המשתמשים בו להקל על תסמיני קשיי-עיכול (indigestion). מבוגרים נוטלים ביום 2 טבליות עם האוכל, כאשר טבלית של 400 מיליגרם מכילה 61% מגנזיום (242 מיליגרם).

2. מגנזיום הידרוקסיד-נמצא בשימוש כנוגד חומציות (antacid) לנטרול חומציות בקיבה, אך גם כמשלשל. השלשול הנגרם משימוש במגנזיום הידרוקסיד, עלול להביא לאיבוד כמות גדולה של אשלגן, מה שעלול לגרום להתכווצויות שרירים אם לא נוטלים במקביל תוסף אשלגן.
המינון הוא של נטילה פומית של 5-15 מיליליטר לפי הצורך עד מקסימום של 4 טיפולים ביום. תמיסת 5 מיליליטר מכילה 400 מיליגרם מגנזיום הידרוקסיד מתוכם מגנזיום מהווה 167 מיליגרם (42%).

3. מגנזיום ציטראט-משמש בדרך כלל כחומר משלשל וכן במטרה לרוקן את המעיים לפני ניתוחים או קולונוסקופיה.
ניתן ללא מרשם תחת שמות מותג כגון Citromag או Citroma, ופועל על ידי ספיחת מים מהרקמות בתהליך של אוסמוזה. במעי פועל מגנזיום ציטראט על "משיכת" מים למעי כדי להשרות הגברת הפרשת צואה.
פעולת תוצר זה יעילה יותר "על קיבה ריקה", ולאחר נטילה פומית יש לשתות מייד ספל מלאה במים או מיץ להקל על פעולתו. בצורת טבלית משמש מגנזיום ציטראט גם כן למניעת יצירת אבני כליות, שהרי ידוע שחומצת לימון (ציטראט) מונעת את תהליך התגבשות האבנים. המינון הוא של שתיית 1/2 בקבוק עד בקבוק ליום (150 מיליליטר עד 300 מיליליטר). 5 מיליליטר של התמיסה, מכילים 290 מיליגרם של המלח בו מגנזיום המהווה 48 מיליגרם או 16%.

4.  מגנזיום גלוקונאט-משמש לטיפול במצבים של רמת מגנזיום נמוכה, שעלולה להיגרם במפגעים גסטרו-אנטראליים, הקאות ממושכות או שלשולים, מחלת כליות, או מצבים אחרים.
גם תרופות מסוימיות עלולות להוריד את רמת מגנזיום בדם. המינון הוא בבליעת טבלית אחת או פעמיים ביום 1/2 טבלית.

טבלית של 500 מיליגרם מכילה 27 מיליגרם מגנזיום המהווה 5% מהטבלית.

5 . מגנזיום כלוריד-משמש למטרות רפואיות וגם ניתן באופן מקומי (topical) במפגעי עור. נטילה פומית של טבליות כמקור של מגנזיום אך לא כמשלשל, אלא שהוא זמין יותר ממגנזיום הידרוקסיד או ממגנזיום אוקסיד, שכן הוא אינו את חומציות הקיבה ליצור יוני Mg2+ מסיסים.
המינון הוא בנטילת 2 טבליות בפעם אחת מדי יום, כאשר טבלית של 535 מיליגרם מכילה 64 מיליגרם מגנזיום המהווה 12%.

6. מגנזיום לקטאט-משמש לעתים לסייע לתפקוד הלב, מערכת העצבים או מערכת העיכול. ניתן לעתים במצבי חסר מגנזיום בגוף, לטיפול בצרבת של צינור העיכול העליון (heartburn), ועיכול בלתי שלם. ניטל בצורת טבלית אחת או שתיים, כל 12 שעות. בטבלית של 84 מיליגרם כמות המגנזיום היא 10 מיליגרם או כ-12%.

7. מגנזיום אספרטאט הידרוכלוריד-משמש בעיקר להשלמת רמות מגנזיום במצבי חסר. נלקח על ידי המסת תכשיר שמשקלו 1,23 גר' בחצי ספל מים (120 מיליליטר) ושתייתו 1-3 פעמים ביום. כמות המגנזיום במנה כזו 122 מיליגרם או 10%.

8. מגנזיום סולפאט- משמש במקרים של פרפור פרוזדורים בעירוי תוך ורידי של 1.2 עד 5.0 גרם כמנת ראשונית למשך עד 30 דקות.
במקרים של אסתמה העירוי ניתן בילדים מתחת גיל 18 שנה, במינון של 25 עד 75 מיליגרם לכל ק"ג משקל גוף. במקרי אקלמפסיה ופראקלמפסיה ניתן בעירוי של 4 עד 16 גרם למשך 15 עד 20 דקות, המלווה על ידי עירוי של 1-2 גרם משך שעה. תמיסת העירוי היא בריכוז מגנזיום של 10%.
יש תכשיר בצורת מלח בו ממיסים 2-4 כפיות מהתכשיר בספל מים, ושותים 1-2 פעמים ביום. האבקה מכילה 98.6 מיליגרם מגנזיום ב-1 גרם מלח מגנזיום סולפאט, דהיינו ריכוז המגנזיום הוא 10%. 

בברכה, פרופ' בן-עמי  סלע