כמה לשתות?
כמה לשתות?
מידי פעם פורצת לאויר, המלצה בריאותית כלשהי שאיש אינו יודע מה מקורה, אבל גורמת לכל מי שעוסק בבריאות להמליץ עליה בכל לב בלי שיבין מדוע ולמה היא חשובה ואם יש בכלל אמת בהמלצה. הנה לדוגמא שתיית מים: מסתבר שאין כל הוכחה מדעית רפואית שתומכת בהמלצה הגורפת בדבר הצורך לשתות כל יום עשרים כוסות מים כפי שממליצים המהדרין, ואף לא שתיית שתים עשר או שמונה כוסות מים ביום לפי המלצת אחרים. אין בעצם אף לא אדם אחד שצריך להערות לקרבו בכל יום את כמויות המים האדירות הללו, אלא אם כן מדובר בבני אדם שחיים באקלים חם או שפעילים מבחינה גופנית, סיבות הגורמות לעליית חום הגוף ומתוך כך לאיבוד נוזלים בתוך כדי קירורו. נוזלים שיש להחזיר בשתיה. למרות שניתן להבחין מידי פעם בפלוני אלמוני מסתובב כשבקבוק מים מינרלים בצקלונו או קשור לאבנטו, הנה קשה למצוא את מי שבאמת שותה כל כך הרבה מים בכל יום ללא סיבה מוצדקת.
העילה שגורמת לכל כך הרבה רבים וטובים לשוב ולהמליץ על שתיה מרובה כל כך, בלי שהם עצמם ימלאו אחר ההמלצה, נובעת ככל הנראה מחוות דעת שפורסמה ע"י מנהל המזון והתרופות של ארה"ב (FDA), שיש לספק לגוף האדם נוזלים די צרכו ובעצם מיליליטר מים לכל קלוריה, או ליטר מים לכל אלף קלוריות של מזון מוצק ומכאן יוצאת ההמלצה הגורפת שמקורה כאמור בארה"ב, שיש לשתות בכל יום לפחות שמונה פעמים שמונה אונקיות מים או כפי שמומלץ במערכת הבריאות האמריקאית 8×8 ביום, דהיינו לפחות שמונה כוסות מים בכל יום ובממוצע שנים עד שנים וחצי ליטר מים בכל יום, כלומר בעצם, שמונה עד שתים עשרה כוסות מים בכל יום.
אלא שכוונת מינהל המזון והתרופות בארה"ב היתה לנוזלים בסך הכל, כולל אלה שמצויים במזון ממילא. וכשמתברר שבמזון מהחי יש לפחות 50% מים ובמזון מהצומח יש עד 95% מים, ברור שיש צורך לשתות הרבה פחות מים ממה שמומלץ כיום. אם אין מדובר בתנאים קיצוניים של יובש כמו במדבר או תנאי מאמץ קיצוניים כמו בפעילות גופנית מאומצת, אין שום סיבה לשתות כמויות מים גבוהות כל כך. כמויות מים אלה עלולות להשיג תוצאה הפוכה ובמקום להיטיב, אף לגרום לנזק בריאותי של ממש.
שהנה קיימת מחלה ששמה היפונתרמיה (Hyponatermia), תופעה נדירה של הפרעה במאזן הנוזלים והאלקטרוליטים בגוף המתרחשת עקב הפרעה בריאותית והפרשה מוגזמת של הורמון ADH שתפקידו לעקב מתן שתן. מתוך שכך עולה כמות הנוזלים בגוף וכמות המלחים יורדת בהתאמה יחסית. אדם לא מטופל ישיג את מותו בתוך זמן קצר עקב הפרת האיזונים הקיצונית.
תופעה כזו בדיוק עלולה להיגרם בגלל שתיית מים מרובה אשר גורמת לדילול והפחתה ברמת המלחים ובעיקר נתרן, יחסית לנוזלים. זאת מפני שהגוף זקוק לאיזון בין מים למלחים, ועודף מים מסיבה כלשהי יוריד את רמת המלחים לרמה מסוכנת, עקב השתנה מרובה והפרשת המלחים בשתן. כשמופיע מצב של היפונטרמיה, ניתן לצפות בעליה במשקל למרות אובדן תיאבון עם תחושת בחילה והקאות. כמו כן תופיע עייפות נלווית לחולשת שרירים עם עוויתות. יופיעו הזיות, בלבול ועד כדי אובדן הכרה ומוות.
אין סיבה לשתיית מים מרובה מעבר לצורך. אין גם סיבה לחשוש מפני מחסור בנוזלים. למעשה יש לנו מנגנונים ששומרים עלינו מסכנת התייבשות. תחושת צמא למשל, תחושה שאותה חווה כל אדם בריא בעת מחסור בנוזלים. אלא שלטענת המומחים הממליצים על שתיית מים מרובה, תחושת הצמא מאוחרת מידי וכשהאדם חש בצמא הוא מצוי כבר בתהליך התייבשות. ועוד מוסיפים המומחים שצבע שתן כהה מעיד על תהליך מתקדם של התייבשות.
ובכן, שתי טענות אלה בטעות יסודן מפני שלגוף האדם כמו לכל גוף חי יש נטיה לשמור על שיווי משקל במצבו הפנימי, למרות שבסביבה התנאים עשויים להשתנות. דוגמא מובהקת היא השמירה בעזרת מנגנונים שונים על טמפרטורת גוף קבועה, למרות שהטמפרטורה החיצונית משתנה ללא הרף. לנטיית המערכת לשמור על יציבותה הפנימית קוראים הומאוסטזה או הומאוסטזיס (homeostasis). גם שמירה על כמות נוזלים קבועה בגוף היא חלק מההומאוסטזה. את זאת עושה הגוף בעזרת מנגנוני הצמא וההפרשה.
בנוזל הדם של אדם בריא, יש ריכוז של תשעה גרם מלחים לכל ליטר נוזל. כאשר מסיבות שונות מאבד נוזל הדם מים, עולה באופן יחסי ריכוז המלחים והדם הולך ונעשה סמיך. במזג אויר חם או בעת פעילות גופנית, עולה חום הגוף ונוצר הצורך לקררו, הכרח שעושה שימוש במנגנון הזיעה. זאת משום שבעת התייבשות הזיעה על העור, היא סופחת את חום הגוף וכך הוא מתקרר. אלא שבניגוד לגובה ריכוז המלח בנוזל הדם, מצוי בזיעה ריכוז של 2.8 גרם מלח בלבד לכל ליטר. וכך מאבד הגוף יותר מים ופחות מלחים, מה שגורם לעוד עליה של ריכוז המלח בדם.
כדי למנוע שינויים קיצוניים בין כמות המלחים לבין המים בנוזל הדם, עושה הגוף את כל הדרוש כדי להוסיף מיד מים ולהגביר את מסיסות הדם. לכן, כאשר עולה ריכוז המלחים בדם בין אחוז לשניים בלבד, נלקחים בין היתר המים שבבלוטות הרוק והפה נשאר יבש, מה שגורם לצורך להרטיב את הפה, לתחושת צמא ורצון לשתות. בכל אותה עת, עד להרוויית הגוף במים, גורמת הרמה הגבוהה יחסית של המלחים בדם, להפעלת הבלוטה האחראית על ריכוז המלחים בדם, בלוטת ההיפותלמוס שמצויה במוח. זו ממריצה את בלוטת יותרת המוח הידועה גם בשם היפופיזה, להפריש את ההורמון ADH שכשמו כן הוא (Anti Diuretic Hormone) מעכב מתן שתן כדי למנוע התייבשות, כשהוא מדרבן את הכליות לקלוט מחדש את כל המים שסוננו, כדי שיישארו במחזור הדם במקום שיופרשו החוצה. כמו כן מצויים גם בכליות, תאים המגיבים לרמת מליחות גבוהה וגורמים לשמירת יותר מים ומכאן להפרשת יותר מלחים, מה שהופך את השתן למרוכז יותר ובעצם גם כהה יותר, עד שכמות המים עולה באופן יחסי לריכוז המלחים בדם.
לכן, אם אינך תינוק, קשיש או חולה, אין שום סיבה לשתות מעבר לדרישת הגוף שבאה לידי ביטוי בעזרת מנגנון הצמא. ובכל מקרה שנוצר הצורך בשתיה, מוטב לשתות מים זכים ולא שום "משקה" אחר. שהרי אילו היה הקב"ה מבקש להוציא קולה מהסלע, היה משה מוציא קולה…
מים רצה הקב"ה ולא שום דבר אחר
בברכה, ד"ר חיים סדובסקי
ראיתם משהו בכתבה שמעניין אתכם, רוציםמידע נוסף? מבקשים ייעוץ מקצועי? שלחו לנו את פרטיכם ויחזרו אליכם בקרוב.
