פרופ’ (אמריטוס) בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה (בדימוס), הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב. 
היסטוריון גרמני זב-חוטם מדיסלדורף התבטא בפרוץ מלחמת העולם השנייה עם פלישת גרמניה לפולין, ש"הפיהרר היטלר למד משגיאות העבר של פון הינדנבורג והוא ודאי לא יחזור עליהן".
המוטו של "אי חזרה על שגיאות העבר", ודאי נכון בתחומים רבים של חיינו, ובמידה רבה בתחום הרפואה. כאן נתאר סדרת מחדלים שליוו את נשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר בשנת 1955, ואת חלקו החיובי של הקרדיולוג המטפל, Paul Dudley White בטיפול בהם.
השמועות על התקף הלב של הנשיא היו דרמטיות עבור הציבור האמריקני, ממש כמו אלו על ההדבקה בנגיף הקורונה של הנשיא טראמפ.
אוטם שריר הלב של אייזנהאואר החל ביום שישי, 23 בספטמבר 1955, בעת ששיחק גולף בדנוור, קולורדו. בתחילה, האיש ייחס את תחושת אי הנוחות בחזה לאומצת המבורגר שאכל בצהרי היום. הוא חזר לבית ההארחה תוך שהוא ממשיך לחוש כתחושת "הפרעת עיכול או קלקול קיבה", אך בשעה 2 לפנות בוקר התעורר עם כאב חד בחזה. אשתו טלפנה לרופאו האישי, שהגיע תוך שעה.
מספר נתונים על הטיפול בנשיא בעקבות התרחיש שפקד אותו התפרסמו מאוחר יותר, אם כי לא היו נקיים מסתירות של דיווחים לא מדויקים. מדיווחים אלה מסתבר שהרופא הזריק למטופל הנכבד מספר זריקות מורפין לשיכוך הכאבים, מתוך מחשבה שאמנם מדובר בקלקול קיבה.
בתגובה לזריקות אלה, אייזנהאואר נרדם, ובדיקת א.ק.ג. בוצעה בו רק בשעה 13 בצהרים ביום שבת כאשר הקיץ משנתו. בדיקה זו הצביעה בבירור על אוטם שריר הלב הקדמי, והוחלט מיד לאשפזו. האיש קרטע על רגליו בסיוע רופאו אל מכוניתו בדרך מפותלת וארוכה יחסית כדי להימנע מיציאה בדרך הראשית למונית במטרה להתחמק מסיעת עיתונאים וצלמים ששהו במקום.
במרכז הרפואי הצבאי האזורי, הוכנס הנשיא ל"אוהל חמצן", וטופל במספר תרופות כמקובל לפני 6 עשורים במקרי אוטם: מורפין להקל בכאבים, papaverine (להפחת עוויתות והתכווצויות והרפיית שרירים חלקים, תרופה המשמשת לטיפול במצבי עוויתות בכלי הדם ובעיקר בעורקים), אטרופין בתקווה למנוע הפרעות קצב, וכן גם בהפארין וקומאדין למניעת קרישי דם.
רופאיו הזדרזו לשתף את העיתונות באירוע, שכן אייזנהאואר היה אז בשנה השלישית לכהונתו הראשונה כנשיא, והתכונן לרוץ שנית בשנת 1956 לכהונה שנייה.
הידיעה התפרסמה לציבור בשבת בשעה 1430 בדיוק בשעה שהנשיא היה בדרכו לבית החולים. הידיעה על התקף הלב של הנשיא גרמה לתבהלה (פאניקה) בציבור, והדרישה למידע מהימן ושוטף על מצבו הייתה עצומה.
במחצית המאה ה-20 התקף-לב היה הגורם המוביל למוות, בעיקר בגלל עישון שהיה רווח מאוד באותה תקופה, וירידה בשיעורי התמותה ממחלות מדבקות.
התמותה בקרב מאושפזים עם אוטם שריר הלב הייתה בסדר גודל של 30-40%, אם כי היחידה הראשונה לטיפול נמרץ כלילי נפתחה בארה"ב רק בשנת 1962.
הַחייָאָה קרדיו-פולמונרית, ושוק חשמלי שניתן לבית החזה של אדם כדי להפוך את קצב הלב המהיר של החולה[ לקצב לב סדיר ותקין, תוארו לראשונה רק בשנות ה-60. רופאי הנשיא ניסו לשדר לתקשורת תחושה של מצב בשליטה שאינו חמור, ולהכחיש שמועות על עיכוב בתחילת הטיפולים בו, תוך איבוד זמן יקר.
הדיווח הראשוני היה שהנשיא סבל מפקקת כלילית קלה, תוך הדגשה שהוא צעד בעצמו למכוניתו, להדגשת מצבו הלא חמור. אך התקשורת והציבור היו צמאים למידע נוסף, שכן אף לא נשיא אמריקאי קודם לקה בהתקף לב בתקופת כהונתו.
למחרת, מזכיר העיתונות של הבית הלבן, Jim Hagerty, נכנס לתמונה תוך שיפור הקשר עם העיתונאים החשדנים והצמאים למידע.
Hagerty, לשעבר כתב ב-New York Times, היה אהוד ומקובל מאוד בקרב עיתונאי הבית הלבן, בשל כושר כתיבתו ויוֹשרתו. הוא גם היה מקורב מאוד לנשיא, ומשוכנע שאייזנהאואר היה מסכים לכך ש-Hagerty ידווח בחופשיות לציבור על המצב לאשורו. שניהם זכרו את חוסר האמון בציבור על בעיותיו הרפואיות של הנשיא וודרו וילסון בשנות ה-20, והבינו את רצונו המובן מאליו של העם האמריקני באשר למצב של מנהיגו.
למרות המוניטין שלו וכוונותיו הכנות, Hagerty ידע שהציבור חשדן מטבעו, בפרט נוכח השמועות שכבר התרוצצו על כך שהנשיא כבר עבר קודם לכן מהתקף לב "קטן", שנשמר בסוד.
Hagerty הגיע ופגש את העיתונות בשעה 8 בבוקר ה-25 בספטמבר, כשלא היה בידו מידע עדכני, אך הוא האזין לשאלות העיתונאים והבטיח לענות עליהן בהקדם האפשרי. נתונים רפואיים יותר עלו בשעות אחר הצהריים של אותו יום, כאשר הגיע ד"ר Paul Dudley, הקרדיולוג הבכיר מבית החולים Massachusetts General, שנחשב אז לרופא המכובד ביותר בארה"ב באותה עת.
White נבחר כיועץ חיצוני שיסייע לצוות הרופאים הצבאיים שטיפלו בנשיא. הוא התבקש על ידי ה-Surgeon General לטוס למחרת בבוקר לדנוור, וכך עשה. White נחת בדנוור ב-1330 של ה-26 בספטמבר, ונסע מיד לבית החולים. הוא בדק את הנשיא, עבר על כל הרשומות הרפואיות שלו, ובשעות אחר הצהריים הוא פרסם דו"ח קצר בו קבע ש"הנשיא עבר התקף-לב מתון, כתוצאה מפקקת בעורקים הכליליים, ללא סיבוכים. מצבו הנוכחי משביע רצון". הוא ביקש מ-Hagerty להדגיש לעיתונאים שהתקף הלב של הנשיא "אינו קל אך גם אינו רציני".
White הסכים להופיע במסיבת עיתונאים למחרת בשעה 10 בבוקר.
הוא ו-Hagerty היו מודעים לכך שהעיתונות כבר הכינה מטען של שאלות כבדות בנוסח: מדוע נדרש זמן ארוך כל כך כדי להיווכח שהנשיא לא לקה סתם בקלקול קיבה, ומדוע הורשה לנשיא לרדת במדרגות הצרות והתלולות של בית ההארחה ולצעוד מספר מאות מטרים למכוניתו.
White הטריח את עצמו לבית ההארחה במגרש הגולף, ונוכח לדעת שהורדת הנשיא באלונקה במורד גרם המדרגות הצר, עלולה הייתה להיות מבצע מעיק ולא קל עבור הנשיא.
White החליט שיהיה לו קל יותר במסיבת העיתונאים המתוכננת לתת לאומה האמריקנית הרצאה מלומדת על התקפי-לב, ופחות להתייחס לאירוע שבמוקד העניין הציבורי. כצפוי, מסיבת העיתונאים הייתה מרתקת במובן ש-White הסביר לציבור הצופה בטלוויזיה והמאזין לשידור הדברים ברדיו, כאילו היו סטודנטים לרפואה, על מסתרי הלב ועל הסיבות להתקפי-לב. הוא הדגיש שדרגת האוטם של הנשיא בהיותה מתונה, אמורה ל"תקן את עצמה" כמו שחתך קל בעור מגליד ואינו מורגש תוך שבועיים.
השאלות הצפויות היו האם משחק הגולף שנמשך שעות אחדות, או שמא הֶיוֹת דנוור עיר בגובה רב יחסית עם אחוז חמצן נמוך יותר באוויר, יכלו להחמיר את מצב ליבו של הנשיא ולגרום להתקף, והשאלה המביכה האם אייזנהאואר אמנם סבל בעבר מהתקף "קטן".
White התייחס כמובן יותר לטיפולים שעבר הנשיא, ולתוצאות בדיקות המעבדה שלו. הוא גילה שהכאב ממנו סבל הנשיא בליל שבת, לא חזר מאז, ואף הדגיש את הפעילות התקינה של מערכת העיכול של הנשיא, ואת העובדה שהיו לו "יציאות קלות".
White התחמק ממענה על שאלות האם הנשיא כשיר גופנית לרוץ לתקופת נשיאות שנייה.
מאוחר יותר הדגיש שהוא טיפל במהלך הקריירה שלו במאות מטופלים שעברו התקפי-לב, השתקמו וחיו לאחר מכן שנים רבות ללא מגבלות גופניות. בסיום מסיבת עיתונאים זו, המריא White בחזרה לבוסטון, שם המתינו לו מטופליו הלא-נשיאותיים.
הכיסוי העיתונאי ביום המחרת, קבע ש-White מצא את השילוב האידיאלי של מומחיות, אופטימיות ושקיפות.
הוא שלל את האפשרות לקטסטרופה בריאותית של הנשיא. Hagerty כתב ל-White מכתב הערכה בו ציין שכל העיתונאים אותם פגש White, ציינו פה אחד שהמידע שסיפק להם היה הטוב ביותר לו זכו מאז ומעולם.
אחד הנוכחים בפגישות אלה ששימש כעורך של כתב עת הנלחם בעישון, קבע שהדברים שאמר White בגנות עישון, היו כה נחרצים ואמיתיים, שללא ספק ישפיעו על מעשנים רבים לנטוש את מנהגם זה.
מאותו יום, התקפי-לב הפכו פחות מסתוריים ופחות מפחידים בעיני הציבור שצפה ב-White, בהדגישו שניתן להפחית את הסיכון להתקפים אלה "בחיים בריאים".
יהיה זה נכון שכל איש רפואה, ולא רק רופאיו של טראמפ ילמד מהדרך בה בחר Paul Dudley White להתייחס לשאלות ולהתעניינות הציבורית ב-24 השעות בהן שהה בדנוור.
הוא נהג בהגינות, בשקיפות ובאופטימיות, והפך את הופעתו מתצוגה נכונה על מה שאירע, לעצה מלומדה על הלב ומצוקותיו, והאפשרות לסייע לו. כך זכה White להיראות לא רק כרופא ומטופלו הספציפי, אלא גם כרופא מחנך של עשרות מיליונים בארצו. הוא הקל על פחדים, סיפק מידע מדויק, והסתבר בדיעבד שגם צדק בהערכתו את מצבו של הנשיא, שאמנם התאושש יפה, רץ במערכת בחירות בשנת 1956 ואף זכה, על מנת לשרת את ארצו 4 שנים נוספות עד שפרש בשנת 1961, כדי לפנות מקום לג'ון פיצ'ראלד קנדי.
מאז חלפו 65 שנה, ואם White היה צריך היום לעמוד לפני עיתונאים ולדון בבעיה רפואית של מטופלו, היה עושה זאת ממש באותה דרך, פרט לעובדה שהיה גם עוטה על פניו מסכה.
בברכה, פרופ' בן-עמי סלע.
14/02/2021
