פרופ’ (אמריטוס) בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה (בדימוס), הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב. 
דיסמנוריאה המוגדרת ככאבי מחזור, פוגעת ב-50-90% של ילדות מתבגרות ושל נשים בגיל הפוריות (Al-Jefout ו-Nawaish ב-Journal of Pediatric & Adolescent Gynecology משנת 2016).
כמעט מחצית (45%) מהנערות עם תסמיני של דיסמנוריאה מבקשות את עצתו של רופא המשפחה (Greene וחב' ב-Fertility & Sterility משנת 2009).
דיסמנוריאה פוגעת באיכות החיים, גורמת להסתגרות ונטייה להיעדרות, והיא כרוכה בדיכאון ודאגנות (Balik וחב' ב- Journal of Pediatric & Adolescent Gynecologyמשנת 2014, ו-Nur-Azurah וחב' באותו כתב עת משנת 2013).
עד מחצית מהסובלות מדיסמנוריאה מחמיצות ימי לימודים או עבודה לפחות פעם אחת, ו-10-15% מתוכן נעדרות מתעסוקותיהן פעמים אחדות בעת קבלת המחזור (Proctor ו-Farquhar ב-British Medical Journal משנת 2006, Zannoni וחב' ב-Journal of Pediatric & Adolescent Gynecology משנת 2014, ו-O'Connell וחב' באותו כתב עת משנת 2006).
מחקר פרוספקטיבי לאורך זמן של 400 נשים עם דיסמנוריאה, מצא שרובן סובלות מתסמינים עיקשים לאורך שנות הפוריות שלהן, אם כי מספר הקלות בחומרת התסמינים שלהן, כמו לדוגמה לאחר לידה (Weissman וחב' ב-British Journal of Obstetrics & Gynecology משנת 2004).
דיסמנוריאה ראשונית מתרחשת בהיעדר ממצאים פתולוגיים באַגַּן הַיְּרֵכַיִם. כאבי המחזור קשורים לרמות מוגברת של פרוסטגלנדין ושל leukotriene ומצבי דלקת הגורמים להתכווצות הרחם ולכאבי עווית (Oladosu וחב' ב-American Journal of Obstetrics & Gynecology משנת 2018).
דיסמנוריאה שניונית נגרמת מפתולוגיה של אגן הירכיים, והיא גורמת לבערך 10% ממקרי דיסמנוריאה. הגורם האטיולוגי השכיח ביותר הוא אנדומטריוזיס, וגורמים אטיולוגיים נוספים כוללים אי-סדירויות אנאטומיות מולדות או נרכשות, חסימתיות או לא חסימתיות (כגון מום ברירית הרחם שהוא סוג של מום באיברי הרבייה אצל האישה אשר נגרם כתוצאה מהתפתחות לא תקינה של צינור המולריאן במהלך התפתחות העובר.
הסימפטומים נעים בין חוסר ווסת חודשי (אָמֵנוֹרֵאָה), בעיות פוריות, הפלות חוזרות וכאב, לבין תפקוד תקין בהתאם לאופי הפגיעה), תרחיש של שרירמת (leiomyoma) של הרחם (שהוא גידול שפיר של שריר חלק, שמופיע בעיקר ברחם אך יכול להופיע גם במערכת העיכול, בדפנות כלי דם ועוד), אדנומיוזיס שהוא מצב רפואי בו בדומה לאנדומטריוזיס, רירית הרחם גדלה מחוץ לרחם, במקרה זה בתוך שריר הרחם.
הרירית הנמצאת שלא במקומה נוטה לדמם בזמן הווסת כשאר הרירית, אולם הדם אינו יוצא לגמרי בזמן הווסת ויוצר כיסי דם המתבטאים ברחם מוגדל.
להלן האבחון המבדיל של דיסמנוריאה שניונית:
גיל נמוך מ-30 שנה, מדד מסת גוף (BMI) נמוך מ-20 ק"ג/מ2 (כלומר חוסר משקל), עישון, וסת ראשונה בגיל הנמוך מ-12 שנה, תקופת מחזור ארוכה יחסית של 35 יום, דימום וסתי כבד, והיסטוריה של הִתְעַלְּלוּת או פְּגִיעָה מינית מגבירים את הסיכון לדיסמנוריאה ראשונית.
אישה שמעולם לא ילדה (nuliparous), תסמונת קדם-וסתית (שחוות 80% מהנשים העלולות לסבול, בין היתר מעצבנות, מגודש בחזה, מכאבי ראש ומשינויים בתיאבון), והיסטוריה של דלקות באגן, עלולות גם כן לקדם תרחיש של דיסמנוריאה.
לעומת זאת גורמים המגינים מפני דיסמנוריאה כוללים גיל מתקדם, מספר גדול של לידות, פעילות גופנית ונטילת גלולות למניעת הריון (Lathe וחב' ב-British Medical Journal משנת 2006).
דיסמנוריאה שניונית כרוכה באי-פריון, בעיקר אם זה נגרם כתוצאה מאנדומטיוזיס (Yu ו חב' ב-Medicine משנת 2019). יחד עם זאת, דיסמנוריאה קשורה גם עם זוגיות, מספר גדול של הריונות ו-BMI, מה שמצביע על כך שאנדומטריוזיס אינה סיבה יחידה (Peterson וחב' ב-American Journal of Obstetrics & Gynecology משנת 2013).
דיסמנןריאה מופיעה לרוב ככאבי התכווצות בבטן התחתונה עם הופעת הווסת הנמשכים 8-72 שעות (Lathe וחב' ב-British Medical Journal Clinical Evience משנת 2011).
כאבים אלה מלווים על ידי בחילה, הקאות, כאבי ראש, התכווצות שרירים, כאבי גב תחתון, עייפות, ובמקרים חמורים יותר אף הפרעות שינה.
במחקר שכלל למעלה מ-400 נשים עם דיסמנוריאה, 47% מתוכן התלוננו על כאב מתון, ואילו 17% התלוננו על כאב חמור בקנה מידה אנלוגי חזותי (visual analog scale) מ-0 עד 10 (על פי Grandi וחב' ב-Journal of Pain Research משנת 2012).
דיסמנוריאה ראשונית מתחילה בממוצע 6-12 חודשים לאחר הווסת הראשונה, בהתאמה עם תחילת מחזורי הביוץ, והיא נוטה לחזור בכל מחזור חודשי. תסמינים של דיסמנוריאה שניונית יכולים להתחיל מיד לאחר הווסת הראשונה אך גם מאוחר יותר בחיים. תסמיני דיסמנוריאה שניונית כוללים שינויים או החמרה בכאבי האגן, לעתים דימום ממקור רחמי, הפרשה וגינלית ו-dyspareunia (כאבים תוך קיום יחסי מין) (Heitmann וחב' ב-American Journal of Obstetrics & Gynecology משנת 2014).
אבחון: הערכת התרחיש צריכה להתחיל בבדיקה גופנית-גינקולוגית, ובירור התןפעות הווסתיות, בנבדקת ובהיסטוריה המשפחתית. הבירור ההיסטורי צריך לאפיין האם הכאבים תואמים מבחינת לוח הזמנים את הופעת הווסת, ובירור התרפיות הלא-תרופתיות אותם הנבדקת ניסתה. היסטוריה משפחתית עם תסמיני דיסמנוריאה דומים יכולה להצביע על אנדומטריוזיס, ואילו היסטוריה של ניתוח באגן יכולה לרמז על הִדָּבְקוּיות. התסמינים צריכים להיבחן בזהירות, שכן נשים לא מעטות סבורות שתסמינים אלה הם חלק בלתי נפרד מתרחיש הווסת (Subasinghe וחב' ב-Australian Family Physician משנת 2016). במחקר שכלל מעל 4,300 נשים עם דיסמנוריאה, הצהירו שני שליש מתוכן "שהכל כשורה", ותגובה זו הייתה אופיינית יותר באלו בהן התרחיש החל בשנות העשרה שלהן. שכיח עיכוב משמעותי מתחילת התסמינים עד לאבחון, שיכול להימשך 5.4 שנים בנערות, ו-1.9 שנים במבוגרות. בדיסמנוריאה שניונית, משך הזמן מהופעת התסמינים ועד לאבחון הוודאי יכול להתארך בין 4-11 שנים (Agarwal וחב' ב-American Journal of Obstetrics & Gynecology משנת 2019). בחינת האגן אינה נחוצה בנשים שתסמיניהן תואמות דיסמנוריאה ראשונית. יחד עם זאת, אם התסמינים מתאימים לדיסמנוריאה שניונית, בחינה כוללנית של האגן מתבקשת תוך ביצוע של הדמיית אולטרה-סאונד לזיהוי של אנומליה אנטומית או פתולוגיות אחרות.
נמשיך ונדון בדיסמנוריאה במאמר ההמשך.
בברכה, פרופ' בן-עמי סלע.
26/09/2021
לקריאת כל הכתבות של פרופ' בן-עמי סלע לחץ כאן
