יותר אירופאים נושמים כיום אוויר צח מבעבר: האם גם בישראל ניתן לנשום כבר לרווחה?

פרופ' בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.

ב-1 במאי 2007 הצטרפה צפון אירלנד למשפחת המדינות באירופה, האוסרות באופן מוחלט עישון במקומות ציבוריים. היה זה אך צפוי שגם האירים בצפון שבירתם בלפסט, ילכו בעקבות אחיהם האירים בדרום שבירתם דבלין, שהפכו כבר ב-2004 את מדינתם לנקייה מעישון במקומות ציבור, מסעדות ופאבים.

לא כאן המקום לנסות ולהסביר את פער הזמן הניכר בתגובה של שני חלקי אירלנד, בכל הקשור ליישום חוקים המבוססים על מודעות גבוהה לבריאות הפרט, ובריאות הציבור.

מדוע האירים הדרומיים הפכו למושא הערכה בעולם כולו על צעדיהם הנחשוניים להגבלת עישון, למרות כל החששות המוקדמים של קטני אמונה שמא "פאב ללא עשן סיגריות באירלנד, סיכויו לשרוד קטנים". ייתכן שהמצוקות שכפתה מלחמת האחים בצפון אירלנד, גבו את שלהן בכל הקשור "להתנהגות לא בריאה".

ייתכן שכעת, עם ההסכם ההיסטורי בין הקתולים והפרוטסטנטים שם, כינון הממשלה המשותפת , וההליכה לקראת עתיד רגוע בארץ שסועה זו, מבשילים פירות אף בתחומים של חקיקה ציבורית שקולה שמטרתה שיפור נוסף של איכות החיים שם. ואם לא נרגענו מהצטרפות צפון אירלנד למדינות הרואות בעשן הסיגריה אויב של ממש, הנה ב-1 ביולי 2007, ממש מעבר לפינה, ייכנסו באנגליה לתוקף אותם חוקים מחמירים של אי עישון במקומות ציבור, בתי-אוכל ופאבים. ואם תשאלו איך זה שדווקא אנגליה המתינה יותר מאשר שותפותיה הזוטרות ב-Commonwealth, אירלנד, וויילס וסקוטלנד, שהקדימו אותה זה מכבר בהגבלת המעשנים? כאן אנו נכנסים למכלול טיעונים שעל כולם מאפילה השמרנות האנגלית המוּכּרת לנו.

 עישון, ונאמר זאת כאן בפעם האלף, הוא הסיבה הראשונה במעלה, למחלות קשות הניתנות למניעה, ולמוות טרם-עת. עישון הוא עיסוק יקר למעשן עצמו, אך גם למעסיקיו. ויש בעישון גם אי-הגינות כלפי חברים לעבודה של המעשן, שהם עצמם אינם מעשנים. עובדים אלה צריכים לעשות מעל ומעבר, כדי להשלים את שעות העבודה הנגרעות מתרומתו של המעשן,  בהן הוא תר אחת לשעה בממוצע אחר פינה מרוחקת ונידחת "מותרת לעישון" ואינו עוסק בשגרת תפקידו.

כן צריך להשלים את ימי העבודה, ולעתים אף שבועות של היעדרות מדי שנה של מעשנים, שמכסת מחלותיהם גדולה תמיד מזו של חבריהם לעבודה שאינם מעשנים. ומה בדבר העונש הבריאותי היותר כבד המושת על "לא מעשנים" העובדים במחיצתם של "מעשנים" שחוטאים מדי פעם בעישון "בחדרי חדרים" ובקירבה בלתי נסבלת לאלה שאינם מעשנים? מדוע ניתן להסכים להפיכת 70% מהציבור הלא מעשן לבני ערובה בידיהם של 30% המעשנים?

בבריטניה הגדולה בה עסקנו בראשית הדברים, מעריכים ש"עישון פסיבי" במקומות העבודה או "עישון מיד שנייה", גורם שם כל יום למותם של שני מעשנים בעל כורחם, שחלו ומתו באדיבותם של חבריהם לעבודה, המעשנים! המעשן עולה למעסיקו הון רב באובדן פריון! נתונים עדכניים על נזק זה מגיעים מה-CDC באטלנטה, אותו מרכז לאומי לפיקוח על מחלות בארה"ב: בשנים 1997-2001, אובדן פריון ותפוקת עבודה בארה"ב ממחלות ומוות שמקורם בעישון, הגיע שם ל-92 מיליארד דולר לשנה, ובנוסף עוד 67 מיליארד דולר עלות התרופות והאשפוז שגרם העישון.

 בבריטניה מתפרסם כעת דו"ח NICE (מכוני בריאות הציבור הבריטיים), המכיל נתונים עגומים לא פחות. בבריטניה המעשנים מהווים 25% מהאוכלוסייה, ולכן מקום עבודה המעסיק 250 איש, יעסיק 63 מעשנים. נמצא שכל מעשן באנגליה מאבד בממוצע 4 ימי עבודה כתוצאה מתחלואה ישירה שגרם עישון, ולא מדובר עדיין על אובדן פריון עבודה בשעות שהשחית המעשן בעישון. בחישוב לכל 63 המעשנים במפעל בינוני זה, מדובר על אובדן כ-250 ימי עבודה בשנה, או 26,500 דולר לבעל המפעל.

אם בנוסף ניקח בחשבון שמעשן ממוצע, משחית ביום רגיל שעת עבודה שלמה בהפרחת עשן, או כ-250 שעות בשנה, וכשמדובר ב-63 עובדים, מדובר על נזק של עוד כ-200 אלף דולר לבעל המפעל הנ"ל. האם יכולים בעלי מפעלים כאלה, ומעסיקים אחרים לסוגיהם לשים יהבם ברופאי המשפחה, שיקדישו 5 דקות בכל ביקור של מטופל מעשן, כדי לנסות ולהסביר לו ולהטיף לו להפסיק לעשן?

המצב בבריטניה אינו מזהיר בתחום זה, ועל פי טענת הרופאים שם, לעתים ביקור החולה נמשך 5-8 דקות בממוצע, ולא ניתן להקדיש את רוב זמן הביקור לנושא, שאינו תמיד נוגע לסיבה המיידית לאותו ביקור, אם כי אולי מדובר בתחלואה ששורשיה הקדומים החלו לנבוט בעידוד העישון.

 צרפת הייתה אחת מהמדינות הראשונות באירופה שהכניסה מספר הגבלות על עישון במקומות ציבור עוד בשנת 1992, אך ניסיון זה נכשל כיוון שהייתה לו תהודה נמוכה, והוא לא הובא באופן בולט ועקבי לידיעת הציבור בצרפת.

רק ב-1 בפברואר 2007, נאסר העישון באופן מוחלט בכל המתחמים הסגורים של מקומות ציבור בצרפת, פרט למסעדות ולבארים, אך שני האחרונים יצורפו לרשימת האתרים האסורים לעישון בצרפת ב-1 בפברואר 2008. בגרמניה המצב מסובך יותר. המבנה של החוקה הגרמנית, ותלותם היוצאת דופן של הגרמנים בניקוטין, מקשים על החלת תקנות ואיסורים על עישון במדינה זו. ואף על פי כן, לאחר התלבטויות רבות הסכימו עתה 16 מחוזות-או אם תרצו מדינות (Länder)- בגרמניה, להסדר פשרה עם אמנת האיחוד האירופי בדבר הגבלות עישון. לפי הסדר זה, הממשלה הפדראלית בברלין תהיה אחראית על יישום איסור העישון במבנים ציבוריים ובאמצעי תחבורה ציבוריים, ואילו המחוזות יפקחו על עישון במסעדות ובבארים. אך בעוד שההמשלה הגרמנית כבר מראה את המחויבות שלה בנושא, אין עדיין ביטחון שהמחוזות בגרמניה יאכפו את איסור העישון המקומות אוכל ובילוי באופן מנדטורי או על בסיס "חצי התנדבותי". ימים יגידו.

בגרמניה אחוז המעשנים מהגבוהים באירופה עם כ-33% מעשנים בקרב מבוגרים שם. אך נראה שגם הגרמנים מתחילים לשנות את מנהגיהם הנלוזים בנושא, וסימן חיובי בכיוון זה הוא האחוז הפוחת של ילדים ובני-נוער מעשנים בגרמניה: בין השנים 2001 ו-2005 חלה ירידה באחוז בני העשרה המעשנים בגרמניה מ-28% ל-20%, בעיקר בגלל העלאה ניכרת במיסים על סיגריות שם, ולא פחות בגלל אכיפה נוקשה של שלטונות החינוך על עישון בבתי-ספר, שהוכנסו בגרמניה החל משנת 2004.

 ספרד החליטה על הגבלות חלקיות על עישון במקומות אוכל ובארים בינואר 2006, אם כי בארים שם ששטחם קטן מ-100 מ"ר, יכלו להחליט להתיר עישון, בנימוק שבמקום כה קטן אין אופציה לייחד "שטחים אסורים לעישון". בדצמבר 2006 מצא סקר של המרכז למחקרים סוציולוגיים במדריד, ש-8% מאלה שעישנו בתחילת 2006, חדלו לעשן בסוף אותה שנה, חלקית בשל ההגבלות של עישון בבארים. אפידמיולוגים במרכז הבריטי לחקר התנהגות בריאותית בלונדון, סבורים שעל פי הניסיון המצטבר באירלנד ובסקוטלנד, 20 עד 30% מהמעשנים האנגליים יחליטו להפסיק לעשן כתוצאה ישירה מהגבלות העישון במסעדות ובבארים שייכנסו לתוקף ב-1 ביולי 2007.

ייתכן שיש בהערכה אחרונה זו אופטימיות קצת מופרזת, ואם תשאלו את יצרן הסיגריות האנגלי הגדול Imperial Tobacco, הוא דווקא מעריך שהפחתת העישון באנגליה בגין מגבלות אחרונות אלה תגיע אך כדי 3-4%, והוא דווקא טוען שעל פי הניסיון האירי, הדעיכה בעישון באירלנד אינה עולה על 10%, באופן שהמעשן האירי לא חדל לעשן לחלוטין, אלא הפחית את מכסת הסיגריות באחת עד שתיים ליום. אגב, החשש הגדול של פאבים באירלנד וסקוטלנד לגבי המשמעות הכלכלית של איסור עישון במקומות בילוי אלה, שהעישון היווה בהן תמיד חלק אינטגראלי מאווירת החברותא וההנאה החברתית, מתפוגג לאחר השנתיים הראשונות של הגבלות אלה.         

ייתכן אמנם שיש ירידה קלה באחוזי המעשנים המגיעים לבארים, אך בבארים סקוטיים המספקים גם מזון וארוחות קלות, יש עלייה במספר הלא-מעשנים המגיעים לבארים ארוחה, או אך לכוסית משקה כעת שהאוויר בבארים נקי וידידותי יותר. כמו כן ניכרת התופעה לפיה מעשנים ממשיכים להגיע לבארים האהובים עליהם משכבר הימים, לארוחה קלה ו"חפוזה", ועוזבים כדי להפיק הנאה מחסדיה של סיגריה טובה שלאחר הארוחה באוויר הפתוח או בביתם.  

 הערכות שמרניות קובעות שבכל שנה מתים בארצות האיחוד האירופי 70,000 מבוגרים כתוצאה מעישון פסיבי, בעיקר מסרטן הריאות ומחלות לב כליליות, ולכן העניק ארגון הבריאות העולמי (WHO) את ההגדרה של "קרצינוגן" (מחולל סרטן) לעישון הפסיבי.

הציבור באירופה מתחיל להשלים מתוך שכנוע בתוקף החוקי והמוסרי של איסורי העישון הנכנסים שם לתוקף, וסקר של Eurobarometer, המדד האירופי החדש של דעת הקהל שם, דיווח בשנת 2006 שלמעלה מ-80% מהמגיבים מצהירים על תמיכתם באיסור עישון במקומות ציבור.

ולאן נושבת הרוח באירופה בכל הנוגע לאיסור עישון בבארים ומסעדות? 61% מהאירופים מסכימים למגבלות אלה בבארים ו-77% משלימים עם איסור עישון במסעדות.

במארס 2005, שנה לאחר שאירלנד אכפה את איסור העישון בכל מקומות הבילוי שם, דיווח המשרד האירי לפיקוח על עישון, על היענות (compliance) הציבור של 95%. האיטלקים הפתיעו את עצמם ואת האחרים אף יותר: ההיענות וההשלמה הציבורית באיטליה עם מגבלות העישון במקומות ציבוריים בחלל סגור שהוכנסו שם בשנת 2005, עולים אף על התצפיות האופטימיות ביותר. דובר קבוצת הפעולה הבריטית למאבק בעישון, מתאר את ההפתעה מנת חלקם של פקחים בסקוטלנד, שיצאו בשנת 2006 למקומות הבילוי לאכוף את איסור העישון שם, ומצאו עצמם "מחוסרי עבודה". אכן האירים והסקוטים הראו את הדרך בחבר המדינות הבריטיות, ומלאכתן של וויילס  (תוקף ההגבלות מ-1 באפריל 2007), צפון אירלנד (1 במאי 2007) ואנגליה (1 ביולי 2007), קלה יותר.

 כאשר אנו מדווחים על נחישותן של מדינות באירופה להגביל עישון במקומות ציבור ובתי אוכל, ומתבשמים מן האוויר הצח אצל אלה, חודרת תחושה של קנאה על הצלחתם של האירופים, ואכזבה מהדשדוש העקר בישראל בכל הקשור לאי האכיפה של איסור עישון במקומות ציבור, מקומות עבודה ובתי אוכל ועינוגים. נראה שמדינה כמו שלנו בה הרג וקטל הם מנת חלקנו בגין מלחמות וטרור, ליבה גס בתחלואה ובמוות של אלפי מעשנים מרצון ושלא-מרצון, מדי שנה.

אנו היושבים בשוליה המזרחיים- הרחוקים של אירופה, לא נוכל ליהנות משיפור באיכות האוויר במקומות ציבוריים שם, כתוצאה מהגבלה אמיתית ונחושה של העישון. לכן, לא נוכל להידמות לשלושת הקבצנים בסיפורו האלמותי של י.ל. פרץ, המסתופפים תחת חלונו של הגביר ונושמים מלוא ריאותיהם את ריח המרק הנפלא העולה משם. אך יש גם הבדל מהותי בין שני תרחישים אלה: הקבצנים של פרץ אינם יכולים להפוך בן-לילה לגבירים, ולהתמוגג על מרק טוב משלהם. לעומת זאת, ההחלטה להגביל עישון במקומות ציבור, היא בהחלט בהישג יד.  

בברכה, פרופ' בן-עמי סלע