חשיבות מבנה הגוף לחוסן הבריאותי רבה אף ממשקלו

חשיבות מבנה הגוף לחוסן הבריאותי רבה אף ממשקלו.

מאת פרופ` בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.

היפוקראטס היווני, אבי הרפואה, ביטא בחושיו הנדירים עוד לפני 2,400 שנה, את מה שאנו מנסים להשתכנע באמיתותה היום: עובדת הֶיות האדם שמֵן מזיקה לבריאותו.
אמירתו אז- "Corpulence is not only a disease itself, but the harbinger of others", קובעת ש-"עודף משקל או שַמְנוּת, אינה רק מחלה בפני עצמה, אלא אף מבשרת על קיומן של מחלות אחרות".
זו בהחלט אמירה כבדת-משקל ודו-משמעית במסר שלה: היא מתייחסת אל תופעת "עודף המשקל" כאל מחלה בזכות עצמה, או יְשוּת פתולוגית שיש לטפל בה "לגופה". אך יותר מכך, היא מעידה לדעת היפוקראטס על קיומן של מחלות אחרות, וקשה מעט לרדת לסוף דעתו בניסוח שלמעלה: האם כוונתו שהיא פועל יוצא של "מחלות אחרות", מעין אינדיקטור של מחלות אחרות שכבר מקננות בגופנו, או שמא כוונתו למחלות אחרות שעלולות לנבוע בעתיד מעצם היותנו שמנים בהווה.
אכן ניסוח רב-פנים, אך כוונתו אחת: "לא טוב היות האדם שמן או כבד-משקל". מחקר INTERHEART רחב הממדים שהתבסס על נתונים מ-52 מדינות ואשר התפרסם בשנת 2004, קבע ש-1.1 מיליארד מאוכלוסי העולם (כ-18%) הם בעלי משקל-יתר, וכן ש-10% מילדי העולם הם בעלי משקל עודף. לכאורה, בשורה טובה העדיפה על נתונים של חוסר משקל בעולם שמקורו ברעב ובתת-תזונה, אך לא כך הדבר: למרות הרעב הנורא והממית במדינות העולם השלישי, ושם ודאי אין עודף-משקל, כמעט חמישית מאוכלוסי העולם משקלם מוגזם, ולאלה מכוונים הדברים.

תובנה תזונתית המרחפת ברקע מאז ומתמיד, מצביעה על 2,000 קילו-קלוריות לאישה, ועל 2,600 קילו-קלוריות לגבר, כיעד אופטימאלי של כמות המזון היומית שאנו אמורים לצרוך.
אך העוּבדת הנראות לעין בדמוּת חגורת הבטן ההולכת ומתרחבת, מעידות על כך שאת היעד הזה כבר חצינו ללא מחשבה שנייה. השמנת-יתר היא מהמחלות היותר "בּולטות" של החברה המודרנית: אין אלה מחלות לב, שאנו נערכים לקראתן כבר בהיותנו בני 40, אין מדובר במחלות סרטן התוקפות אנשים בשנות ה-50 או ה-60 לחייהם, ואף לא מחלות ניווניות כפרקינסון ואלצהיימר העושות בנו שמות בדרך כלל בחצותנו את גיל 70 שנה, ואף למעלה מכך. השמנת-יתר, ויותר מזו- שַמְנוּת (obesity), היא תופעה פתולוגית הנמצאת בבסיסן של חלק מהמחלות שהוזכרו קודם, והיא בולטת לעין יותר ויותר כבר בילדים צעירים של ממש, אף מתחת לגיל 10 שנים.

תינוקות שמנמנים שאנו אוהבים לחבק ולצבוט, הופכים עד מהרה לדרדקים שמנמנים, התופחים להיות ילדים שמנים, הנראים ברחובות העיר במלוא אי-הדרם. הבה נהיה כנים באמירה שאין גאוותנו בטיפוח ילדים שמנים, שהרי חלקם הגדול הופכים לנערים ומתבגרים שמנים, ולא מעט מאלה יתמידו בשַמְנוּתָם אל תוך שנותיהם הבוגרות. בשנת 2002 אחוז הילדים השמנים בארה"ב היה 16.0%, והוא צמח ל-17.1% בשנת 2004, והוא אף צפוי לתפוח ל-20% בשנת 2010 שאינה רחוקה מאיתנו. אם לא יחולו משברים בלתי צפויים בעולמנו, של בצורת גלובאלית או רעב בלתי צפוי, דלדול דרמטי של מקורות המזון, ואולי "חזרה בתשובה" דווקא בהתנהלוּת הקולינארית שלנו, ניתן לצפות שהאדם המודרני ילך וישמין בממדיו עוד ועוד.

מאמר מערכת שהתפרסם בשנת 2006 ב-Lancet, תחת הכותרת "הבה נבלום את מגיפת ההשמנה בעולם", קבע שתוחלת החיים של אנשים כבדי משקל קצרה בממוצע ב-7 שנים לעומת אלה במשקל תקין, ועוד בישר על כך ששנת 2005 היא שנת מפנה בהתמודדות בין שני מקצרי החיים היעילים ביותר, שאנו גורמים להם בעצמנו, עישון והשמנת-יתר: בשנה זו לראשונה גוברים נזקי השמנת-יתר על אלה של העישון במונחים של מספר הקורבנות שהם גבו ברחבי העולם. לצערנו, פחות ממה שיש בכך בשורה לצמצום משמעותי בממדי העישון, יש בכך להצביע יותר על ממדי ההשמנה ההולכים ותופחים בעולם. הבה נפנה אל הצעד הבסיסי והמוקדם ביותר בו צריך לנקוט מי שחפץ באמת לדעת האם הוא נכלל באחוז התופח של משמינים בעולם: קביעה אובייקטיבית האם אנו שמנים אינה יכולה להתבסס כמובן על התבוננות יום-יומית בראי להתרשם מצדודית גופנו המתעגל.

המדד שהיה מקובל שנים אחדות להערכת משמני הגוף, ה-BMI או body mass index, הגדרתו-משקל הגוף מחולק בגובה הגוף בריבוע, והוא קובע שתחום רצוי של BMI הוא ערך מחושב של 20.0 עד .25.0, כאשר הערך של BMI הוא 25.0 עד 30.0, אנו נחשבים כבדי משקל, וערך BMI מעל 30.0 קובע שאנו ממש שמנים. אך ברפואה כברפואה לא אחת אמיתות או מוסכמות עוברות חשיבה מחודשת: אותו מחקר INTERHEART, קבע לאחר סקירת 27,000 נסקרים ב-52 מדינות, ובאוכלוסיות מרקע אתני שונה, שהמדד האמין יותר להשפעה של שַמְנוּת (obesity) על מחלות לב הוא דווקא היחס בין היקף הכרס בגובה הטבור, להיקף הגוף בגובה הירכיים (waist-to-hip ratio). מדד אחרון זה עדיף על מדדי BMI, או על מדידה פרטנית נפרדת של היקף הכרס או של היקף המותניים. מחקר INETRHEART מצא שיחס מוגבר של היקף מותניים לירכיים, מגביר את סיכון האוכלוסייה להתקפי-לב פי-3.1, בהשוואה לערך מוגבר של BMI.
מתברר, שמדד ה-BMI אינו משקף היטב את תופעת השומן הבטני, מדד המפתח הקובע מצב של חילוף חומרים בלתי תקין בגוף, שתרומתו רבה למחלות קרדיו-וסקולאריות.

הרופא האיטלקי Morgagni שנחשב כאבי ענף האנטומיה הפתולוגית ברפואה, הדגים בשנת 1720 על ידי ניתוח את הצטברות שכבת השומן הויסצרלית באזור הבטן. הוא קבע כבר אז שרצועת שומן זו עלולה להגביר את לחץ הדם, את רמת חומצת השתן בדם, ואת תהליך טרשת העורקים. במאה ה-20 היו אלהJean Vogue במחצית המאה, ו-Per Bjorntorp השוודי בשנות ה- 80 שלה, שעוררו את העניין וההתייחסות לצורות ההשמנה הטיפוסיות והאופייניות לנשים ולגברים. נשים עם השמנה "דמויית אגס" (pear shape), כאשר שכבת השומן העודף שלהם באזורי מפרק הירך (hip) והירכיים פחות פעילה מבחינה מטבולית. גברים לעומת זאת נוטים לצבור את השומן העודף סביב חגורת המותניים המקנה להם השמנה "דמויית תפוח", המסוכנת יותר מבחינה מטבולית, אם כי גם נשים עלולות לאמץ לעצמן את הגרסא ה"תפוחית" כאשר הקילוגרמים מתחילים לעלות על גדותיהם.

מהו אותו מדד של visceral fat? יש שני סוגי שומן המצטבר בגופנו: השומן התת-עורי, "השטחי", והשומן הויסְצֶרָלי או הבּיטני, הוא זה המרפד אברים פנימיים באזור הבטן, והוא מסתתר מתחת למסת השרירים, וקשה למדדו בעזרת מדד ה-BMI. השומן הויסצרלי ניתן להערכת בעזרת שיטות הדמיה כמו MRI, והוא השומן העובר מטבוליזם בכבד, ובדיעבד קשור להגברת רמת הכולסטרול ה"רע"-LDL.
כיון שהשומן הויסצרלי, מתרכז בעיקר באברי הבטן הפנימיים, הוא יבוא יותר לביטוי בהופעת הכרס בגובה הטבור. מדד היחס היקף המותניים לזה של הירכיים משקף טוב יותר את השומן הביטני המסוכן יותר לבריאות. זאת ועוד, מדד BMI אינו יכול להבדיל בין משקל הגוף הנובע ממסת השריר "הרזה" (lean muscle mass) שאינו מסוכן, לבין מסת השומן שאינו בריא. לדוגמה: אדם שמקפיד דווקא על "בניית שריריו" (body builder), עשוי להגיע לממדים מאוד מרשימים של "מסת שריר רזה" (lean body mass), שתבוא לביטוי דווקא בערך BMI מוגבר, שהרי משקל גופו השרירי גדול יותר. אך דווקא בדוגמה אחרונה זו, לא יהיה בהכרח מתאם טוב בין ה-BMI ותחלואה קרדיו-וסקולארית.

לכן מתגברת המגמה במחקרים מהשנים האחרונות, לתת דגש רב יותר להשמנה באזור חגורת הבטן
(abdominal). איגוד הקרדיולוגים בארה"ב מצביע על היקף מותניים של 102 ס"מ בגברים או 88 ס"מ בנשים כעל הערכים העליונים הגבוליים, שיש להישמר מלחצות אותם.
אידיאלית היחס בין היקף המותניים בגובה הטבור לזה של הירכיים אינו צריך לעלות על יחס של 0.90 בגברים, או 0.80 בנשים. מעניין לציין שהמושג "יחס היקף המותניים לירכיים" הוצע לראשונה דווקא על ידי פסיכולוג הודי Devendra Singh, מאוניברסיטת אוסטין בטקסס בשנת 1993. הדגש בהתייחסות של Singh אל מבנה הגוף העדיף המבטא "התנהגות בריאה" היה בהעדפה של צדודית גוף "דמוית אגס" על זו שהיא "דמוית תפוח", דהינו אי-העדפת מבנה גוף שעיקר רוחבו באזור הכרס או המותניים על מבנה גוף שעיקר רוחבו באזור המותניים. אכן, מדד להערכת פרופורציות גופניות דוגמת היחס בין היקף המותניים להיקף הירכיים (waist-to-hip ratio, ובקיצור WHR) , נראה היום מדד החיוני יותר להערכת הסכנה למחלת כלי-דם ולב. במחקר INTERHEART נמצא שגם במקרים בהם ערך BMI היה נמוך אך לעומתו WHR היה מוגבר, הסכנה לאירועי-לב הייתה מוגברת באופן משמעותי. והיפוכו של דבר, אנשים עם ערך BMI גבוה, אך עם ערך WHR נמוך, לא היו בסכנה מוגברת לאירוע-לב. ממצאים אלה התבררו כנכונים לגברים כמו גם לנשים, צעירים וקשישים, מקבוצות אתניות שונות.

אכן, מחקר של המרכז לבריאות הציבור של ה-Imperial college היוקרתי בלונדון, התפרסם בראשית 2006 ב- American Journal of Clinical Nutrition, ובו תוצאות מעקב אחר 14,833 בריטים בגיל 75 שנה ומעלה, שכלל מדידות BMI והיקף מותניים וירכיים, וכמובן תיעד נתוני פטירה בחבורה זו. בפרק זמן של 5.9 שנות מעקב נפטרו 6,649 נסקרים וב- 46% מהם סיבות הפטירה היו מחלות כלי-דם ולב.
כשבחנו את גורמי הסיכון השונים למקרי הפטירה מסיבות וסקולאריות או מסיבות לא-וסקולאריות, המסקנה הייתה חד משמעית, והיא מתייחסת לגברים כמו לנשים, בגיל שמעל 75 שנה: לגבי כלל הסיבות למוות (all-cause mortality) במדגם זה לא הייתה כל משמעות סטטיסטית למדד ה-BMI, והתרומה של ערכיBMI גבוהים (אפילו אלה של BMI=30-40) להגברת הסיכון למות, הייתה נמוכה מ-RR=1.0. להיקף הירכיים הייתה תרומה שולית של כ-10% אך רק בגברים בהיקף ירכיים של מעל 105 ס"מ, ולא הייתה לה כל השפעה בנשים. לעומת שני המדדים האחרונים, היחס בין היקף מותניים/ירכיים (WHR), תרם בגברים תוספת של כ-21% לתמותה מסיבות כלליות כאשר יחס זה עלה על 1.0, ובנשים ערך WHR שמעל 0.9 תרם 27% לתמותה מסיבות כלליות.

ומה באשר לתמותה מסיבות וסקולאריות (כלי-דם ולב)? כאן בולטים עוד יותר ההבדלים בין מדד BMI לבין WHR במידת המשמעות שלהם לתחלואה האמורה: מתברר שבגברים כמו גם בנשים מעל גיל 75 שנה, רמת הרלבנטיות של מדד BMI לדרגותיו השונות לתמותה ממחלה וסקולארית נמוכה מהערך 1.0, החל מ-BMI נמוך או "תקין" של 16.0-23.0 ועד ערכיBMI מוגברים של 25.0 עד 29.0 ואפילו ערכי BMI המוחזקים כמוגזמים של 30.0 עד 40.0. כלומר, ערכי BMI הגבוהים המשקפים לכאורה עודף משקל בולט לא בהכרח מהווים סכנה של ממש! לעומת זאת היקף המותניים כשלעצמו כאשר הוא מעל 105 ס"מ בגברים או מעל 90 ס"מ בנשים, מהווה סכנה משמעותית לתמותה ממחלת לב: תוספת סכנה של 24% לתמותה בגברים, ותוספת סכנה של 41% בנשים.

ממצאי מחקר בריטי זה לגבי קשישים, וכן מחקר INTERHEART שהגיע למסקנה דומה לגבי העדיפות הרבה של מדד WHR בהערכת הסיכון למחלת לב בקבוצות גיל שונות, מעלים נקודה מעניינת: נראה לכאורה ששנים רבות של הסתמכות על מדד BMI בהערכת שַמְנוּת גופנו בהקשר למחלות כלי-דם ולב, הביאה להערכה צנועה מדי של הסכנה התמונה בשומני-יתר של הגוף. כל המסקנות על משמעות ההשמנה בעולם שהתבססו כל העת על BMI, נתנו תמונה פחות חמורה מכפי שהיא בפועל.

ישנם הבדלים מורפולוגיים ותפקודיים חשובים בין רקמת שומן תת-עורית ובין זו הויסצראלית-בטנית. התאים מכילי השומן (אדיפּוֹציטים) של חגורת הבטן, הם בדרך כלל קטנים יותר אך גם פעילים יותר בפרוק תרכובות שומניות מאשר האדיפוציטים הממוקמים מתחת לעור, וכן הראשונים חושפים את הכבד לריכוזים גבוהים יותר של חומצות שומן חופשיות, המשתחררות בפירוק של שומנים. רקמת השומן הבטנית מייצרת כמויות גדולות יותר של angiotensinogen אותו חלבון המתפרק על ידי האנזים רֶנין ליצירת החלבון אנגיוטנסין הקשור לכיווץ כלי-דם קטנים והעלאת לחץ הדם בגוף.
כן מגבירה רקמת השומן הבטנית את רמת החלבון Resistin, אותו חלבון המגביר את עמידוּת (resistance) תאים בפני פעילות אינסולין ובכך עלול להגביר רמת הסוכר בדם. עוד תוצר של שכבת השומן הויסצראלית הוא TNF-α או tumor necrosis factor alpha שהוא ציטקין המחיש תהליכי דלקת, וכן מייצרת שכבת שומן זו שסביב הבטן את המעכב של ה-plasminogen activator, שהוא האנזים ההופך את הפלסמינוגן חסר הפעילות לפלסמין, אותו אנזים הממיס קרישי דם.

ברור אם כן, שייצור מעכב של ה-plasminogen activator, יגביר תופעות של פקקות וקרישי דם. לעומת זאת, נוטה שכבת השומן הבטנית לייצר פחות adiponectin שהוא הורמון חלבוני המיוצר על ידי תאי השומן, האדיפוציטים, והוא אחראי הן לפירוק (קטבוליזם) של חומצות שומן והן לניצול טוב יותר של גלוקוז, וככל שיש פחות אדיפונקטין יש עלייה במקרי סוכרת type 2, וכן עלייה בהשמנה ובטרשת עורקים. כמו כן מייצרת רקמת השומן הויסצראלית פחות מההורמון לֶפּטין, שהוא ההורמון המופרש מתאי שומן, מגיע למוח, ומשפיע על תחושת שובע ומביא להרזיה. גם כאן, חסר בייצור לפטין, משמעותו סוכרת type 2, ועלייה במשקל. לאור כל אלה אך סביר הוא שהפחתת היקף המותניים על ידי ירידה במשקל כרוכה בשיפור הן במדדי דלקת והן בפרמטרים מטבוליים ותפקוד קרדיו-וסקולארי.

מהן ההתנהגויות האנושיות המעודדות הצטברות שומן בטני? משטר חיים בלתי-פעיל (sedentary), נטייה לרבצנוּת ולאי פעילות ספורטיבית או גופנית סדירה, הם מרכיב חשוב בהֵעֲרמוּת השומן בחגורת הבטן. אך מרכיב חשוב עוד יותר הוא אופי המזון שאנו נוטלים לפינוּ. מחקר משנת 2005 ב-Journal of Nutrition, מדגיש את חשיבותה של דיאטה עשירה בחלבון, ובמזון סיבי להפחתת שומן ויסצרלי. העדפת חלבון על פחמימות במזון, היא גורם חשוב בהפחתת ערכי היחס בין היקף המותניים לזה של הירכיים (WHR). מעבר משומנים רוויים ושומני טרנס, לשומנים בלתי-רוויים יפחית אף הוא את רצועת השומן המרכזית. הגברת הפעילות הגופנית הנמרצת , כגון הליכה מהירה למשך 30-40 דקות מדי-יום, תביא ליתרונות דומים. ועובדה מעניינת שלא זכתה עד כה להדגשה מספקת: למרות שעישון כרוך בדרך-כלל בערכי BMI מופחתים, שהרי מקובל שתאבונו של המעשן קטן יותר, עישון עלול דווקא להיות כרוך בהגברה של השמנה בטנית.
נמצא שמעשנים בהווה הם בעלי WHR מוגבר מעט בהשוואה לאלה שמעולם לא עישנו. עישון מעלה הדם את רמת הציטוקינים IL-6, ו,TNF-α הקשורים לתהליכי דלקת, וכן מגביר העישון את עמידות התאים לאינסולין. רמות מוגברות של ציטוקינים כרוכות במסת שריר נמוכה יותר, שתורמת חלקה לירידה כללית במשקל, מה שמביא לערכי BMI נמוכים יותר, אך גם מסייע להצטברות שומן בטני.

אנו מצויים בשנת 2006 בנקודת מפנה "היסטורית" בהתייחסות לגורמי הסיכון הבריאותיים מסיבות "שניתן למנען" בהתנהגות ובאורח חיים בריאים. עשרות שנים תפס עישון את הבכורה ברשימה לא-מכובדת זו, אך הנה השמנת-יתר הגיחה מאחור והיא נחשבת היום לגורם המוביל בתחלואה ותמותה טרם-זמנם. בכך אין כמובן לגרוע כמלוא הנימה מ"זכויותיו" של עישון במערכה להתמיד ולהכות בבריאותנו. מהן התוצאות הרפואיות של שַמְנוּת? נתחיל עם תחלואות הנגרמות באופן בולט משַמְנוּת (עד כדי הגדלת הסיכון להתרחשותן פי-3 ומעלה): סוכרת, יתר לחץ-דם, פרופיל שומנים פגום (dyslipidemia), קוצר נשימה, נשימה נקטעת במהלך שינה (sleep apnoea) ויצירת אבנים בכיס המרה. ברשימת התחלואות המתרחשות באופן מתון יותר כתוצאה משַמְנוּת (סיכון הגדֵל פי 2-3) נמצא את מחלות הלב הכליליות ואי-ספיקת הלב, אסְטֶא-אַרתֶריטיס (של הברכיים), שיגדון (gout) ורמה מוגברת של חומצת שתן (uric acid) בדם, וסיבוכי היריון כמו pre-eclampsia לדוגמה.
ברשימת התחלואות שהשמנת-יתר גורמת להן בדרגת סיכון נמוכה יותר (פי-1 עד 2) נמצא רבות ממחלות הסרטן בנשים וגברים, פריון לקוי של האישה (כדוגמא תסמונת הרחם הרב-ציסטית), כאבי גב תחתון, תופעות של סיכון מוגבר במהלך הליך הרדמה לקראת ניתוחים, וכן פגמים ביילוד כתוצאת מהשמנת-יתר של האם בעת ההיריון.

ומהם היתרונות המיידיים מבחינה מטבולית וכן וסקולארית בהפחתה של 10% ממשקל הגוף במי שערך BMI שלו עולה על 30.0 ולפיכך הוא מוגדר אדם שמן. לחץ דמו הסיסטולי ואף הדיאסטולי יפחת ב-10 מ"מ כספית אם הוא לוקה ביתר לחץ-דם; אם הוא אובחן לאחרונה כלוקה בסוכרת type 2, רמת הסוכר גלוקוזה בדמו (בצום) תפחת באחוזים ניכרים, ואף עד 50% כפי שנמצא בפרטים אחדים; בפרטים הנמצאים בסיכון לסוכרת, כגון אלה עם עמידוּת לפעולת אינסולין עשויה בעקבות הפחתת המשקל האמורה להופיע ירידה של מלמעלה מ-30% ברמת אינסולין בדם (בצום), עלייה של למעלה מ-30% ברגישות לאינסולין, וירידה של 40 עד 60% בהתרחשות סוכרת שכתוצאה מהשמנת-יתר.
באותו אדם שמן שיפחית 10% ממשקלו, תתרחש ירידה של 10% ברמת כולסטרול, ירידה של 15% ברמת LDL-כולסטרול "הרע", נפילה של 30% ברמת טריגליצרידים בדם, עליה של 8% ברמת HDL-כולסטרול "הטוב". ומה באשר ליתרונות של הפחתת המשקל האמורה ביחס לנתוני התמותה? נמצא ירידה ממוצעת של למעלה מ-20% בתמותה לכל סיבותיה, ירידה של למעלה מ-30% במקרי מוות כתוצאה מסוכרת, וכן ירידה של למעלה מ-40% במקרי מוות המיוחסים לשַמְנוּת. סקרים אפידמיולוגיים מצביעים על כך שאדם עם משקל יתר הסובל מסוכרת type 2, יאריך את חייו ב-3 עד 4 שנים אם יפחית ממשלו 5 עד 10%. בהחלט רווח מרשים בהשקעה לא בלתי מתקבלת על הדעת.

האם יש דרך ספציפית להפחית ממדי חגורת השומן הבִטנית? שאלה כבדת משקל. ברור שדרך בסיסית להפחית WHR היא במיתון הרגלי האכילה: אם נפחית מדי יום כ-500 קילו-קלוריות מתוך כמעט 3,000 קילו-קלוריות שאנו קולטים מדיאטה יומית ממוצעת, הדבר יתורגם להפחתה במשקלנו של ליברה אחת (456 גר`) מדי שבוע. זו דרך טובה להתחיל במסלול הארוך של הפחתת ממדי ההשמנה הבִטנית. וכמובן העצה הטובה תמיד היא להפחית עוד כמה קלוריות בפעילות גופנית מאומצת וסדירה מדי יום. ובשולי הדברים, יש יתרון טכני של נוחיות בהעדפת המדד של יחס ההיקפים של המותניים והירכיים (WHR): לשם כך כל שצריך הוא סרט מדידה הנמצא בביתו של כל אחד מאיתנו בקופסת כלי התפירה. לשם מדידת BMI היינו זקוקים למאזניים, ולמתקן המודד את גובהנו. ואלה האחרונים אינם תמיד בהישג יד.

בברכה, פרופ` בן-עמי סלע