חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

השימוש בחושים לבריאות, להנעה, להנאה, למניעת מחלות ולריפויין

אהבתם? שתפו עם חבריכם

השימוש בחושים לבריאות, להנעה, להנאה, למניעת מחלות ולריפויין

מאת: ד”ר עתליה קונלי

הקליטה הגופנית של כל מגע שייכת לקבוצת חמשת החושים, המוכרים לנו ושאודותם למדנו כבר בגיל הרך. כשמדובר ב”מגע”, מייד קושר אותנו הדבר, יותר מלכל החושים, לחוש המישוש. מינוח זה, “חוש המישוש”, לוקה בחסר ובאי-דיוק, שכן המילה “מישוש” מתפרשת כפעולה אקטיבית ואילו רוב המגעים אינם דווקא כאלה.

במילון עברי, מגע=קשר, קונטאקט, יחס קרוב. לדוגמה: מגעים בין מדינות יריבות; “אין לי כל מגע עם הדבר הזה” = אין לי כל קשר לזה; קרב-מגע=מצב המאפשר קיום תצפית או אש (לוחמה); “בא במגע” = התראה עם, קשר קשר עם, והכוונה לכל סוג של קשר מן הקשר הגופני או הטלפוני ועד להתכתבות או לטלפתיה.
באנגלית: To make contact = to be in touch;
To get contaminated = להדבק בזיהום כתוצאה ממגע.
ומה דעתכם על הביטוי המקובל אצל מרצים או נואמים מסוימים: “יש לי העונג לבוא עימכם במגע הערב”. זה אמיתי! זו עובדה! האם נאמר משהו גס? מי קובע בשבילי מה מנומס ומה גס? מה “מותר” ומה “אסור”?
מ. ג. ע. = מדיום. גוף. ערכים.
= מסרים/גוף/ערכים.
כשחיות מתחככות זו בזו, כמו למשל השימפנזים, העסוקים השכם וערב בטיפול ובניקוי האחד את רעהו, הן עושות זאת להנאתם או לשם השגת מטרות מסויימות. האם החתולים, האוהבים להתכרבל ולהתחכך לרגלינו, והכלבים הקופצים ומתגלגלים על גבם, מנסים להעביר לנו מסר “פנקו אותי!” ? כל אלו אינן אך ורק פעולות אקטיביות ואינן מוגבלות עוד לקצוות של אותו חוש מישוש – הידיים: כל הגוף “מדבר”… זוהי “סימפוניה” בשפת הגוף.

שפת הגוף היא הביטוי החזק ביותר למגע שנוצר בין שני בעלי-חיים, בהיותה תקשורת אל (ועל) מילולית, התקשורת האמיתית ביותר, מכיון שאינה עוברת את הסינון של ההיגיון ו/או המחשבה, המסוגל לסלפה. בעזרת שפת-הגוף אנו למדים על הרגשתו הכנה ביותר של בן-הזוג שלנו ועל כוונותיו הרגעיות, העכשוויות במיוחד להתנהגות זו או אחרת שלו. המגע הגופני הוא אחת החוויות החזקות ביותר ואחד המרכיבים החיוניים ביותר באינטראקציה בין בני-האדם בכלל ובין מטפל/מטופל בפרט, נכון לענייננו. כיון שהמגע הגופני הוא תנאי ראשון להיווצרותנו ולהיוולדנו, אנו זקוקים למגע, והוא מלווה אותנו כל חיינו, ובכל זאת, אנו נרתעים ממנו, וזאת למרות שאין עוד שטח בו אנו שולטים באופן כה מיומן.

ככל שהחברה מתקדמת והטכנולוגיה מתפתחת, יש פחות ופחות מגע (פיזי ואנושי בכלל) עם החולים (הפציינטים) מאחר שכמעט הכל ממוחשב. גילויו המרעיש של לואי פסטר את החיידק הבלתי נראה לעין בלתי מזוינת, אמנם הוביל לפתרון חד-משמעי למחלות רבות, אך גם הביא לתגובות של הרחקה פיזית מתוך חשש להידבקויות, וכך אנו, האמהות, הזהרנו את ילדינו לבל יתקרבו לחבריהם המצוננים (אולי?), לבל ינשקו לחבר בעת פגישה מרגשת (“מחלת הנשיקות” הידועה לשימצה) וחלילה להם מלשתות מאותה כוס או להתכבד בביה”ס מהכריך של החבר, “החשוד” שיש לו מחלה X, שלא לדבר על צעדינו המחמירים (כיום בצדק מוחלט) בכל הקשור למחלת האיידס הנפוצה “כפצצת-מגע” במאה הנוכחית.

יום יום אנו עדים לפרסומים על תכשירים חדשים המפציצים את השוק, ביניהם רבים הם להיגיינה אוראלית (פה), דנטאלית (שיניים), וגינאלית (אבר-המין הנשי) ולניקוי העור: הפנים, הידיים, כפות הרגליים וחלקי הגוף הנותרים. כל אלו מחדירים בנו את הידיעה והצורך להיות נקיים. האם בעזרת הריחות (בשמים), הנילווים לתכשירים אלה, נהיה גם מזמינים?… אך, בעצם, הרי מראש איננו מתקרבים… אם כך, אנו משדרים מסר כפול: אני מזמין, אך אל תקרב! וכשאני אומרת לא, למה אני מתכוונת?

תופעה זו מעידה כי איננו סומכים על הטבע הנפלא, משום שהתרחקנו ממנו ואין אנו פועלים לפי חוקיו ואי לכך איננו עוד באיזון הרמוני עימו, ובספק עם עצמנו. בשבטים פרימיטיביים אוכלים, שותים מתגפפים קרוב – קרוב למטרות של שמירה על חום גופני, ריפוי והנאה. בזכות היותם קרובים וחיים בטבע, הם בדרך כלל נשארים בריאים, כאשר הם אלו שיוצרים את הגבולות (בלתי – מילולית) של עצמם למגע. בתרבות שלנו: כלב או חתול מותר לנשק, לחבק, להכות וכו`; ברחוב מותר לי לנשק וללטף ילד חמוד; לאבא שלי בן ה – 89 מותר לנשק אישה צעירה לאחר היכרות שטחית למדי, והוא המחליט היכן ינשק לה – בשפתיים, בלחי או היד.

מהו הגבול הדק בין מגע “מותר” ל”אסור”? מי הקובע גבול זה?
מהם איפוא החוקים, מי יוצר אותם, ועל-פי מה או מי הם נקבעים? האם מה שיקבע יהיה גורם הגיל, מין, קשרי-קירבה, חלקי-הגוף שבהם “מותר” או “אסור” לגעת?
אנו מכנים גבר המרבה לגעת: “שולח ידיים” או “בעל ידיים ארוכות”, אך הוא יכול גם לשלוח רגליים מתחת לשולחן… דוגמה נוספת למגע המאפשר לנו לקבל מידע אמין: כדי לקבל מירב האינפורמציה בעת רכישת מיזרן, יהיה זה הגיוני ורצוי לשכב עליו בטרם אחליט, האם הוא מתאים לי – כאן הגב שלי יהיה הפוסק האחרון, שהרי הוא אשר בא במגע עם המיזרן. אם כן, עד כה ראינו דוגמאות למגע ישיר עם החומר (מאטריה), מגע ממשי, ברור, בו נוגע גוף X בעצמו או בגוף Y, בכלל זה בבעלי-חיים, בצמחיה, בחפצים, בחומרים; כאן נכנס גם המגע המיני, הגופני בלבד. כל אלו הם רק החלק הגשמי של חוש המגע. בהמשך נתייחס למגעים במישור הפסיכולוגי ובמישור האיזוטרי = מגע ללא מגע.

בכל מגע חייבות להיות כוונות גלויות או נסתרות.
הדוגמאות הקלאסיות הן בנושא הגירוי לכאב או הגירוי המכאיב (גוף ונפש). כאב הוא פקטור סובייקטיבי שעדיין לא ניתן למדידה או להסבר מדוייק מבחינה מדעית. כיצד נסביר את העובדה, כי יצירת גירוי באותה עוצמה ובאותה השיטה בדיוק לבעל-חיים מסויים הגורם לפעמים לתגובות כאב בעוצמות שונות (מקומי ו/או מוקרן), בפעם אחרת לכעס (על כל המשתמע ממנו), ואחר-כך אולי לצחוק (על כל גווניו השונים והמשונים)? אם-כן, מי הקובע את מה שיקרה לי???
התשובה, הברורה כיום, היא – מחשבותיי!

כל הדברים הקיימים בצורת חומר, מקורם במחשבותינו: הם לבשו את צורתם הודות להן. מחשבותינו יוצרות שדות אנרגטיים, כדוגמת אורות וצללים, שבמוקדם או במאוחר פועלים את פעולתם על גופנו ועל נשמתנו (השזורים זה בזה באופן מופלא ביותר ליצירת היצור האנושי השלם והמושלם). מחשבה היא אנרגיה, בטבע קיים חוק שימור האנרגיה, ועל-כן מחשבה אינה אובדת. היא פעילה, היא רוצה להגשים את מה שטמון בתוכה. כשאנו מקרינים, למשל, מחשבות של שלום כאנרגיות, הופכות אנרגיות אלו פעילות וחוזרות אלינו, חודרות פנימה לנשמתנו ומפעילות בה כוחות שווים או דומים (על פי החוק הקוסמי, האומר: דומה מושך דומה – Like goes to like), ואלו מקרינים בחזרה לגופנו (חיצונית ופנימית), וכך אנו חשים את שהקרנו בצורת שלום, שלווה, רוגע, הרמוניה ועוד – You become what you think about.

כשאנו מתמלאים קנאה, כעס או כאב, אנו מפיקים אנרגיות שליליות. הדברים, היוצאים מאיתנו, חוזרים אלינו ומוצאים את מקומם בנשמתנו, ומעוררים אנרגיות שליליות, המפעילות כוחות שווים או דומים, ואלו שבים ומקרינים לתוך גופנו קנאה, רעב, כאב וכו`. ככל שנחשוב את אותן המחשבות – היינו, נתעסק בהן – ניתן להן מזון=כח, וכך נעצים את התגובות הגופניות והרגשיות הקשורות בהן (“כאשר יגורתי – בא לי”). כאשר מחשבותינו נאמנות לחוקי – הטבע, נשאר בריאים או נבריא בכוחות עצמנו, לא נוכל עוד לתלות את האחריות למחלתנו או לגורלנו בזולת.

מחלה=תלות=נכות
האיסורים, ההתנגדויות והמחשבות השליליות שאנו שמים על עצמנו ועל זולתנו הם-הם הגורמים לחסימות האנרגטיות שבתוכנו, המפריעות לזרימת אנרגיית – החיים, הטמונה בנו טבעית. לאברי-הגוף ולמערכותיו השונות שפה משלהם, ולכל אחד מהם בתקשורתו עם מרכזי המודעות השונים שלנו ניב משל עצמו. מרכזי מודעות אלה מושפעים ישירות מתפישת עולם האישית של כל אינדיווידום. ידיעת הפעולה האורגנית של איבר חושי (עין, אוזן, אף, פה ועור) מסויים, כלומר, הניב בו הוא “משוחח” עם מרכזי המודעות, מאפשרת לנו להסיק מהי ההפרעה שבמרכז המודעות הצמוד לאיבר הנדון. במלים אחרות, מהי החסימה או גישת–הכשל או התנהגות-הכשל, המונחת ביסוד ההפרעה המסויימת. כך, ברצות האדם, יוכל לסלק את סיבת מחלתו, לעיתים בהנחיית המטפל, אך בעיקר בעזרת הרופא הפנימי שלו עצמו. המלים, איפוא, הן הביטוי המילולי למחשבותינו, ומאידך הן הביטוי לחוש המגע במישור הפסיכולוגי.
אנו חשופים לגירויים מתמידים, במיוחד של אותו חוש המגע, בין אם אנו חשים בדבר או מודעים לכך ובין אם לאו, להבדיל מחוש הראייה: כשהעיניים עצומות, הוא רדום; או חוש הטעם: כשחלל הפה ריק, הוא בחופשה. את חוש השמיעה ושיווי המשקל לא ניתן “לשחרר מתפקידיהם” באופן טבעי: קשה מאד לחמוק מפני רשמים שמיעתיים, ועל-כן אנו חשופים לרעשים דיסהרמוניים ואף שליליים.

כשאנו לוקים באחד מאברי החושים, מומלץ לבדוק, ממה אנו נמנעים: כשהפגיעה בעיניים (ראייה למרחקים שונים, מבט כל צד שהוא הצצה, תצפית, שיקוף, סקירה, עיון, התבוננות וכו`) נשאלת השאלה: מה אינני רוצה לראות? מפני מה אני עוצמ/ת עיניים, איזו מן השתיים (שמאל, המופקדת על הסביבה האישית, או ימין, המופקדת על ההרגשה בתחום המקצועי)? מפני איזה מידע ויזואלי אני מסתתר/ת או מנסה להסיח דעתי (בעיה בעבר, בהווה או בעתיד)?

“מרוב עצים לא רואים את היער”… בשל קוצר ראות עלול המבט המקיף ללכת לאיבוד, ואילו בשל רוחק ראות ייתכן שלא נראה דברים הנמצאים מתחת לאפינו.
כשהפגיעה באף (המופקד על הריח וחלקים מהטעם: כשהאף סתום, לכל המאכלים טעם זהה), סביר שיש לי בעיה בצורך בהכרה העצמית שלי: שמא לא שמים לב אליי מספיק? כשאין אני מקבל/ת ריח גוף שלמישהו או כשמשהו “יוצא לי מהאף” – רצוי, שאומר את דעתי במלים.
כשהפגיעה באוזניים (שמיעה, הקשבה לצלילים, לטונים, לגוונים, לרטטים, לתהודות, לאיוושות וכו`), מתבקשות השאלות: למי או למה אני ממאנ/ת לשמוע, להקשיב או לציית? ובחלק של שיווי המשקל: יש להתחקות אחר חוסר איזון נפשי, אחר חוסר יציבות ותנודות במצבי הרוח ואחר הפרעות בהתכווננות האדם למטרה ספציפית; אל מתבטאים בסחרחורת, בעירפול כללי ומחשבתי וברישרוש עד רעשים באוזניים (טיניטוס).

בחיי היום-יום אנו מרבים להשתמש באמירות, הנוגעות למישור הפסיכולוגי והמבטאות את חוש המגע מהאספקט השני שלו: “הדבר נוגע לליבו”, “זה נוגע לציפור נפשי”, “ללטף את האגו”, “הוא נדחף עד פי התהום”, “אי קידומו בתפקיד היה בשבילו סטירת-לחי”; כל אלו הן “מילים, המנסות לגעת”… כן, הן התגובה הנפשית, המרמזת על מגע גופני כשדר או כקליטה והן אינן בשליטתנו המודעת.

לסיכום: בעזרת מילים אנו יכולים ליצור את התחושות למגע המוחשי עם עצמי ועם הזולת. כל אדם יכול לבנות לעצמו בתוכו תחושות ורגשות על – פי בחירתו (או בהנחיית מישהו מבחוץ, וגם זה יהיה בבחירה) ועל-פי הרקע התרבותי, החברתי והחינוכי שלו. למשל, תחושת חופש לא תוכל להתפתח אצל אדם שיש לו חסר בחופש; כנ”ל לגבי רוגז, פחד, תיסכול, אושר, שמחה ובריאות. תחושת הבריאות, יכולה להתפתח ע”י המגע המכוון לה:

1) התקשרות עם מילים סוגסטיביות, המתארות תחושה זו: נעימות, רוך, חום, אהבה, רגיעה, שמחה, פתיחות, שמש מלטפת, אבא ואמא אוהבים, תינוק (=הרך הנולד), חגיגה, ארוחה טובה וכו` וכו`. בקיצור: L=love T=tender C=care (TLC – תרופת הפלא הטבעית) – רוך, אהבה, אכפתיות.
2) החוויה עצמה: כשאני כבר מקושר/ת לבריאות. זה נעים לי, ואני חווה את הכיף הזה. כעת אני רק רוצה שתחושה זו תימשך לעד, “שלעולם לא תפסק”, “לעצור את הזמן מלכת”. מובן, שאין בקשה זו מציאותית כלל ועיקר, וכל מגע קיים יכול גם להיפסק, כי בטבע אין עליות בלי ירידות, אין שפל בלי גאות. מה שחשוב לנו הוא לדעת לשחות עם הגלים… לא לנסות לתפוס בכוח כי אם “לא לפחד כלל” (ר` נחמן מברסלב). כשחוויה חיובית, ואנו חפצים לחזור עליה, יש לעודד זאת; לרוב תגרור אחריה ההצלחה הצלחות נוספות.

מגע ללא מגע: זהו סוג של מגע, הקשור במגנטיזם, או פולאריות (קוטביות): משיכה בין גבר לאשה (+, -), היווצרות המגע הראשוני – קשר עיניים, ובהמשך, קשר או מגע מחשבתי (אל מילולי): “זוהי חתיכה, היא שווה…”. כשזה הדדי, זוהי טלפאתיה. כל גוף שילח או הקרין אנרגיה (גלי חום) והגוף השני ספג או קלט אותה. זוהי אנרגיה אלקטרו-מגנטית, כלומר קרינה וזרימת אנרגיית חום בשדות מגנטיים, תופעה המיוחסת כיום לבעלי “ידי-חשמל”, להילרים, לביו-אנרגיסטים ולפאראפסיכולוגים למיניהם. אלו טכניקות להעברת אנרגיות נפשיות ורוחניות למטרת שינוי במצב גופני ו/או נפשי ע”י מגע וגם בלעדיו. כולנו ניחנו בכוחות אלו במידה זו או אחרת, אך אצל רובנו הם רדומים. ואולם זאת עלינו לזכור: בכל זאת ניתן לפתחם!

לסיום: מטרת הגישה ההוליסטית למגעים דרך החושים, בהם ניחנו, היא לחדש את התיאום המופלא בין הגוף, הנפש והרוח, וכך להחזיר לאדם את האפשרות לראות, להתבונן, להכיר ולקבל את עצמו באחריות מלאה ובאהבה ולחיות עם עצמו בבריאות ובהנאה מלה. וכפי שאמר גתה: “ברגע שתאמין בעצמך – תדע איך לחיות”; אלינור רוזוולט אמרה: “אלה הם החיים שלך, רק אם תעשה אותם כך!”.

אהבתם? שתפו עם חבריכם

INULIN

בריאים לחיים המפתח
,ימים ולאריכות יותר
,לכולם ממליץ FDA
ויצמן במכון חוקרים
...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

לפרטים נוספים