חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

הפרעת קשב והיפראקטיביות

אהבתם? שתפו עם חבריכם

הפרעת קשב והיפראקטיביות

חלק ב` – לחץ כאן לחלק א`

ADHD מלה שהופכת רווחת בבתי הספר יותר ויותר. הפרעת קשב והיפראקטיביות. מכיוון שאין כיום בדיקה חד משמעית לאישור האבחון ומשום שיש צורך בשתי רשימות תסמינים מסורבלות ולפחות שישה מתוך כל אחת מהקטגוריות כפי שנרשם בכתבה הקודמת, מובן עד כמה קשה בעצם האבחון. שהרי גישה מחמירה כל כך כדי לאבחן בוודאות את ההפרעה, מותירה מרווח רחב עם אפשרות לקיומם של תסמינים רבים אשר עשויים להופיע אצל ילדים שנחשבים למעשה בריאים.

ADHD הן ראשי תיבות שבאות לתאר ילד שמתקשה בריכוז, שאינו מקשיב, מרבה לשקוע בסרעפים, מרבה בפעילות מוטורית, מגיב לגירויים בחריפות, בתנועות בלתי צפויות ובאימפולסיביות, חסר משמעת ומתקשה בהסתגלות למצבים חדשים. מין ילד שאינו מסוגל “לשבת בשקט”. בעבר, במשך שנים רבות נהוג היה לחשוב שמקור ההפרעה בפגיעה מוחית אורגנית או בטיפול לקוי של ההורים. גם לפי המקובל כיום אין סיבה ברורה להופעת ההפרעה. ההנחות הן רבות: תורשה גנטית כמובן, אולם גם פציעות ומחלות שונות או חשיפה לאלכוהול, טבק, כספית, עופרת ותרופות, כולל חשיפה שנחשף עובר אפילו עוד בהיותו ברחם אימו, בין ההשערות.

עם זאת, מפני שאין וודאות בסברות אלה, הן נשארות בגדר הנחות ומשום כך מקובל לטפל בתוצאה. למרות שנעשים ניסיונות לטפל באמצעות שיחות ותמיכה פסיכולוגית, נהוג בדרך כלל לטפל באמצעות תרופות הפועלות על המנגנון שגורם לכאורה להפרעה. לכן, מכיוון שההפרעה נובעת משינויים במבנה המוח ותפקודו בעיקר עקב פגם כלשהו באזור הפרונטו-סטריאטלי, עקב ליקוי לכאורה בשחרור או קליטה של נוירוטרנסמיטרים (מוליכים כימיים שמתקשרים בין שני תאי מוח) כמו סרטונין, אצטילכולין, אדרנלין, נוראדרנלין ובעיקר דופאמין, הרי שלשם טיפול בתופעה משתמשים בתרופות הפועלות על מנגנון זה. תרופות הממריצות את מערכת העצבים המרכזית, כגון אמפטמינים למיניהם וכמובן התרופה השכיחה ביותר, ממריצה עדינה של מערכת העצבים המרכזית, כוכבת ללא עוררין, מתילפנידאט (methylphenidate) או בשמה המסחרי, ריטלין (Ritalin).

התרופה הזאת נמצאת בשימוש מאז מחצית המאה העשרים ולמרות זאת עדיין אין מבינים לאשורה את הדרך שבה היא פועלת. במקורה משמשת ריטלין למניעת התקפי נארקולפסיה, תסמונת המאופיינת בהתקפי הירדמות ומעבר ממצב עירני למצב שינה מלא בתוך שניה, בעיקר בעת פעילות מונוטונית או בעת התרגשות עזה. במשך שנים רבות היתה מקובלת ההנחה שהריטלין מגביר שחרור נוירוטרנסמיטר, בשם נוראדרנלין (מכונה גם נוראפניפרין). ואילו לאחרונה, בשנת 2001 התפרסם מחקר הקושר את הריטלין למנגנון שחרור וקליטה של נוירוטרנסמיטר אחר דווקא, דופאמין.

הריטלין משפר לכאורה את הריכוז ומעל לכל מפחיתה את פעלתנות היתר של הילד. ובזה גדולתו. שקט למורה ושקט להורה. למרות שאין יודעים כיצד בדיוק פועלת התרופה, ברור שהיא מוסיפה לריכוז, משפרת את יכולת הלמידה ומפחיתה התקפי פעילות יתר לפחות במשך תקופה קצרה. אבל ברור שגם לתרופה זו כמו לתרופות אחרות יש תופעות לוואי. מתוכן ניתן למנות הפרעות שינה, עצבנות או ירידה בתיאבון, שהן תופעות שכיחות ואינן מסוכנות. אולם מבין תופעות הלוואי ניתן גם למצוא, פירכוסים, “טיקים” או מיצמוצי עיניים, דופק לב בלתי סדיר, רעידות, פריחה, חום, הזעה וכד` שאז צריך להפסיק מיד את נטילת התרופה ולפנות לחדר מיון. אולם גם ללא תופעות לוואי חמורות יש לבצע באופן קבוע בדיקות ספירת דם ומדידת לחץ דם. חשוב מאוד לדעת גם שהריטלין היא תרופה המפתחת תלות אצל הנוטל אותה ובעת הפסקתה מוגברים שבעתיים התסמינים שבעטיים נלקחה. משום כך אין להפסיק את התרופה בבת אחת ויש להפסיקה בהדרגה תוך הורדת המינונים והגדלת מירווחי הזמנים.

התרופה ניתנת במינון של 10-60 מ”ג ומתחילה להשפיע בתוך חצי שעה עד שעה. טווח ההשפעה שלה הינו בין שמונה ל-16 שעות. אבל למרות זאת היא נרשמת לעיתים גם פעמיים או שלוש ביום! כמו כן יש על התרופה הגבלות שיש לתת עליהן את הדעת: בשום אופן אסור לקחת אותה כאשר סובל הילד גם מגלאוקומה, יתר לחץ דם, מחלת לב, בעיות פסיכיאטריות, אפילפסיה ובעיות נוירולוגיות אחרות. לריטלין יחסי גומלין גם עם תרופות אחרות ולכן חובה להודיע לרופא באם נוטל הילד תרופות נוספות. חשוב לדעת גם שלאחר שימוש באלכוהול או בסמים אין ליטול ריטלין. ובעיקר צריך לזכור שעל אף חילוקי דיעות, יש מי שעומדים על דעתם שאצל חלק מהילדים שנטלו ריטלין לתקופה ארוכה, נצפה פיגור בגידול. ולכן דרוש מעקב קבוע אחרי העלייה בגובה ובמשקל.

כמו תרופות אחרות, גם תרופה זו עלולה להיות רעה לנוטל אותה ורבים הם הרופאים שמפקפקים בנחיצותה בכלל. אחד הפסיכיאטרים שמותירים רישומם בארה”ב, פיטר ברגין (Peter R. Breggin) מחבר הספר “להתחצף לריטלין” (Talking Back to Ritalin), אף טען בצורה הבוטה ביותר, שבכל עת שההורים נותנים ריטלין לילדם, הם מעדיפים את נוחותם והשקט שלהם על פני טובתו וצרכיו האמיתיים של הילד.

ואילו אחד התומכים הגדולים בעבר של הריטלין, ד”ר ג`יימס מ. סוונסון (James M. Swanson), מנהל המרכז ל- ADHD באוניברסיטת קליפורניה אירבין, (UCI), התבקש בשנת 1993 ע”י משרד החינוך האמריקאי להעמיד במבחן את יעילותו של הריטלין ולבדוק את כל המחקרים והפרסומים הקשורים לתרופה. ד”ר סוונסון וצוותו בחנו למעלה מ- 9,000 מאמרים ו- 300 סקירות שהתפרסמו במשך למעלה מחמישים שנה. התוצאות שפירסם כדלהלן אכזבו מרה את תומכי הריטלין. וכך קבע סוונסון:

1. לא אומתה השפעה מיטיבה לכאורה של הריטלין לאורך זמן.
2. השפעות קצרות טווח של חומרים ממריצים אין להן להיחשב כפתרון קבוע לתסמיני ההפרעה.
3. למרות שתיתכן השפעה מיטיבה על ההישגים בלימודים בכמה מקרים, הנה במקרים אחרים עלולים הלימודים אף להיפגע.
4. מינוני התרופות שנרשמו היו גבוהים מידי עבור השפעה אופטימלית על הלימודים. ואילו אורך פעילותן של מרבית התרופות היה קצר מכדי להעריך את השפעתם על הישגי הלימודים.
5. אין לתרופה השפעות גדולות על מיומנויות וכישורים של הילד. לכן אין להורים ולמורים לפתח ציפיות לשיפור משמעותי בקריאה, לימוד מושגים חדשים או אף בספורט וקשרים חברתיים.
6. לא קיים שיפור לטווח ארוך. לכן אין על ההורים והמורים לפתח ציפיות שישתפרו ההישגים בלימודים או לירידה בהתנהגות בלתי חברתית.

בסך הכל מטיל ד”ר סוונסון ספק באבחנת ההפרעה כשטען בהקלטה שנערכה עימו בתאריך 7.3.98 כדלהלן: “הייתי רוצה שההפרעה תאובחן באופן אובייקטיבי בלתי תלוי. עד כה היא מאובחנת באופן סובייקטיבי לחלוטין”. אולם לא רק סוונסון או ברגין מעלים תהיות באשר להפרעה, רבים הם המטילים ספק בקיומה של המחלה בכלל כשהם טוענים שהיא בסך הכל אוסף תסמינים שנובעים מסיבה כלשהי.

מעניין לציין שמאז שנת 1970 ועד היום צמח מספר הלוקים באופן רשמי בהפרעה בצורה מדהימה. בשנת 1970 אובחנו וטופלו 200,000 ילדים בארה”ב. מספר זה צמח ל- 500,000 בשנת 1985. 13 שנה מאוחר יותר, בשנת ‏1998 הגיע בארה”ב ל- 5,000,000 (חמישה מליון) וכיום בשנת 2003 הגיע המספר לפי הערכה גסה ל- 8,000,000 (שמונה מליון!) ילדים בארה”ב לבדה. השאלה שנשאלת היא האם מספר החולים צמח כך מפני שהאבחנה לקויה או שמא אותם חומרים שגורמים להפרעה מצויים גם הם בצמיחה מתמדת והם מצויים בסביבתם המיידית של הילדים. אלו הם בעיקר החומרים המשמרים, משפרי הטעם, צבעי המאכל ושאר מיני חומרים מוספים שמיועדים בראש ובראשונה להונות את התמימים שבלקוחות, לרמות את הילדים.

שהרי ADHD איננה מחלה שניתן להגדירה באופן אובייקטיבי. זוהי הפרעה המורכבת ממספר ליקויים שונים ובתנאי שמספרם הכולל יהיה כמבוקש לעיל. כל ההפרעות הללו עלולות להתרחש בהתאם לפגיעה של ממש שנגרמת עקב חומרים זרים שפוגעים בתהליכים טבעיים במוח. שהנה לפחות עשרים וחמישה חומרים מתוך מאות החומרים המוספים למזון חשודים בפגיעה בתאי העצב (נוירונים) ובמוליכים הכימיים העצביים (נוירוטרנסמיטרים) שבמוח. על כל החומרים המוספים למזון והמשקה נכתב בספר
“לסלק את הקוץ”.. מניסיון אישי שלי בטיפול בילדים שאובחנו כ- ADHD, עולה שרובם ככולם היטיבו את מצבם לאחר שהופסקה חשיפתם לאותם חומרים ספציפיים.

בברכה, ד”ר חיים סדובסקי

אהבתם? שתפו עם חבריכם

INULIN

בריאים לחיים המפתח
,ימים ולאריכות יותר
,לכולם ממליץ FDA
ויצמן במכון חוקרים
...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

לפרטים נוספים