הפרעות אכילה בסיסן בילדות המוקדמת

הפרעות אכילה בסיסן בילדות המוקדמת

נושא הפרעות האכילה השונות, המעסיקות חוקרים רבים ברחבי העולם, מניבים כל העת ממצאים חדשים, בניסיון להבין את המהלכים של הפרעה זו. הממצאים אשר נקבעו בסיום מחקרים, הצביעו על כך שהפרעת אכילה בעתיד, עשויה בהחלט להיות תוצאה עגומה של היחסים בין אמהות לבנותיהן בסביבה המשפחתית שלהן. הדעה הרווחת בקרב הציבור הרחב היא ששמנות יתר, סיבותיה הן גנטיות ופרקטיות בלבד, כשאין דעתם נחה על ההקשר המהותי והקובע בין הסביבה המשפחתית של אנשים אלו לבין מצבם ומראם עכשיו. הפרעת האכילה אצל ילדות תחילתן בילדותן בגילאים 4-5 תקופה קריטית למדי, בה מתעצבת אישיותן הבסיסית. אמהותיהן, העסוקות במשקל עצמן בחלק נכבד מזמנן, ובכך שהן מנסות לשלוט ולהגביל את תזונתן שלהן, גם נוקטות בו בזמן בהגבלה ושליטה במזונן של בנותיהן.

הילדות אינן מורשות לאכול את מה שהן רוצות וחושקות בו, ויותר מנווטות ע"י אמהותיהן לאכול את מה שהן רוצות שיאכלו, על פי טעמן והעדפותיהן. התוצאה היא אמהות כבדות משקל המגדלות ילדות כבדות משקל. בניסוי שנערך באוניברסיטה בארה"ב, חקרו את הקשר בין הפרעת האכילה למשקל יתר, בניסוי השתתפו 197 אמהות עם בנותיהן הקטנות. האמהות מילאו שאלונים שונים המבקשים לתת מידע לגבי רמת דאגתן למשקל של בנותיהן. מאידך, רצו החוקרים לבדוק את תגובותיהן של הילדות כאשר היתה להן זמינות למזון עשיר בקלוריות, וזאת בשעה שאמהותיהן לא עקבו ופיקחו עליהן ועל תזונתן. הילדות נשאלו בין השאר למידת הרעב שלהן, והן דיווחו שאינן רעבות במיוחד או כלל לא. לשם כך הוכנסו כמה ילדות לחדר, בו היו ערוכים כמה שולחנות עם מזון עשיר בסוכרים ושומנים כמו שוקולד, ציפ`ס מתפו"א, עוגות עם קרם, גלידות, סוכריות שונות ודברי מאפה. במקביל הוצע לילדות גם מבחר של צעצועים והילדות נתבקשו לשחק בצעצועים או לאכול ממבחר המזון שהיה שם, וזאת לאחר שהנסיין יצא מן החדר. רוב הילדות שאמהותיהן שולטות ומגבילות את תזונתן בארוחותיהן, נטשו את הצעצועים, וזללו יותר מהמאכלים עתירי הקלוריות כשלא היו רעבות.

מסקנת החוקרים בניסוי זה הייתה, שעל ההורים ובמיוחד האמהות להשתמש בהגבלה וריסון באכילה אצל בנותיהן, רק במצבים שהם אקטואליים לכך. כמו במצב שבו הילדה, אכלה חתיכת עוגת קרם והיא רוצה בנוסף גלידה או דברי מאפה אחרים וזאת לאחר שאכלה את ארוחת הצהריים שלה.

ההצעה לאמהות אלו היתה שעליהן ללמוד להכין מזון בעל צפיפות אנרגטית נמוכה ומכאן בעל קלוריות נמוכות, מזון זה נמצא בירקות ופירות, כשהמטרה שיהיו זמינים יותר, כך שהילדות יתרגלו לאהוב אותם. גודלן של המנות בצלחת האוכל קובע את מידת ההזנה של הילד בארוחה. על האמהות ללמוד שלא למלא את הצלחת בכמויות מזון גדולות, בצורה זו הילדה לא תלמד להאביס עצמה במזון גם כשהיא כבר לא רעבה, או לחילופין לא יהיה צורך בריסונן והגבלתן על ידי אמהותיהן.

לסיכום, אל לאמהות לפתח "גישה דרקונית" לנושא ההזנה של בנותיהן. עליהן בהחלט לפקח על תזונתן, אם כי לא באובססיביות היוצרת התנגדות ובסיס להפרעות נפשיות, כשהכלי בהן משתמשות ילדות אלו הוא האוכל, מה "שמבטיח" ולא פעם יצירתן הממשית של הפרעות אכילה, בעתיד ההופכות למחלה גופנית ונפשית כאחד. הזנה עצמית היא פעולה שיגרתית אינסטנקטיבית של כל אדם, ואין איש בעולם היכול לנהל אותה על אדם אחר. העיסוק בתזונה והשימוש בה ככלי למלחמות נגד האם במיוחד, נובע כאמצעי של הילדה לשלוט חזרה באימה ובכך להחזיר לעצמה את השליטה שאבדה לה, עם התערבותה האובססיבית והלא מאוזנת של האם גם בשטחים שונים בחייה. החוכמה היא לרקום יחסים עם ילדינו על בסיס של הדדיות, כבוד אנושי וחירות המותנית באיזון.

בברכה,
אילנה רפלוביץ
תזונאית הוליסטית