פרופ' בן-עמי סלע ,מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
את הדברים הבאים אני כותב מתוך תחושה טובה, שגם בעידן המודרני של המחקר המדעי בו אנו מורגלים בדרך כלל למאמץ קבוצתי, או אף רב-קבוצתי, המבשיל לתגלית מדעית גדולה, עדיין יש מקום לרעיונות ויוזמה אישיים בהחלט, ולהישג מזהיר של אדם יחיד, הפועל אף כנגד המוסכמות, ובסופו של דבר ההישג כולו שלו.
אכן כן, אלה העוסקים במחקר הביולוגי-רפואי בדור האח
כשנודע לאחרונה שחתן פרס Albert Lasker היוקרתי בתחום המחקר הביולוגי לשנת 2007, הוא Ralph Steinman מאוניברסיטת רוקפלר בניו-יורק, חשתי סיפוק ונחת, ולכך גם היבט אישי. בראשית 1974 הגעתי לאוניברסיטה זו כדי לעבוד במעבדתו של ג'רלד אדלמן, מי שזכה שנה קודם לכן בפרס נובל על תרומותיו להבנת מבנה הנוגדנים, ולאופן התקשרותם לאנטיגנים, אבני יסוד באימונולוגיה.
שם, בשיחות מסדרון, התוודעתי לצעיר יהודי-קנדי בן-גילי, שסיים בהצטיינות את לימודי הרפואה שלו בהרווארד, והגיע לרוקפלר בשנת 1970 כדי להשתלם אף הוא באימונולוגיה, במעבדתו של Zanvil Cohn, אחד המובילים אז בחקר תאי הדם הלבנים הבולענים הידועים כפגוציטים.
יום אחד הזמין אותי רלף למעבדתו בקומה החמישית של בנין ה-South lab, וסיפר לי תוך התבוננות במיקרוסקופ, על תאים "מוזרים" למראה המתאפיינים בבליטות ושלוחות רבות, שניתן למצאם במספרים קטנים מאוד בדם בצורה לא בשלה, אך בעיקר מוצאים אותם ברקמות הנמצאות במגע או בקרבה לעולם החיצון, דהינו מתחת לעור, ובשכבה הגובלת ברירית האף, הריאות, הקיבה והמעי. הוא כינה אותם תאים דנדריטים, ושמם ניתן להם בשל אותן שלוחות מסועפות (dendrites) הבולטות מפני התאים. אודה על האמת, שכאשר התבוננתי אז במיקרוסקופ על תאים מוזרים אלה, הם נראו בעיני כתאים מתים או לפחות כתאים מנוונים, שהרי רבים התאים בתרבית הנראים "לא סדירים" ולעתים עם שלוחות דומות, האופייניות לתאים מזדקנים, או על סף מותם.
במבט של 33 שנה לאחור, אני חייב להודות שאם אני הייתי נתקל לראשונה בתאים מוזרים אלה בהתבוננות במיקרוסקופ, לא הייתי מקדיש להם תשומת-לב, או עניין מיוחד, ולבטח לא הייתי מקדיש להם את כל שנות המחקר הבאות כדי לגלות מה משמעותם, אם בכלל. זו כנראה חדות עין, והבזק של רעיון גאוני, השמורים רק למתי-מספר מאלה העוסקים במחקר.
זו זכותו של רלף שטיינמן, ועל כך זכה ב-20 השנים האחרונות בפרסים יוקרתיים ותוארי כבוד למכביר, ועל כך יזכה גם תוך 5 השנים הבאות בפרס נובל לרפואה. קחו את דברתי על כך.
הבה ננסה להבין את משמעותם הכבירה של התאים הדנדריטים בתהליך החיסוני של הגוף, ובמה גדולתו של רלף שטיינמן.
נתחיל בהיסטוריה הארוכה של תאים אלה, ונציין שבשנת 1868 השתמש הפתולוג הגרמני Paul Langerhans בצביעת כלוריד הכסף, שנחשבה חדישה באותם ימים, וגילה בחתכים של עור אדם, תאים בעלי שלוחות שהוגדרו על ידיו כתאי עצב, בשל צורתם האופיינית. בדיעבד, ולמרות שתאים אלה זכו להיקרא מאז תאי לנגרהנס, הסתבר שפתולוג גרמני זה טעה בזיהוי שלהם: למרות דמיונם לתאי עצב, היו אלה אותם תאים דנדריטים בהם אנו דנים הפעם. אגב, אותו לנגרהנס זכה לתהילת עולם, והפעם בצדק, כשאיתר בבלוטת הלבלב את איי לנגרהנס, אותם אזורים בלבלב המכילים את תאי ביתא המפרישים את הורמון האינסולין. כך, במשך 100 שנה בדיוק, תוארו בשגגה בגופנו תאי לנגרהנס כתאי עצב, עד שהגיע רלף שטיינמן, שהחליט לחקור מה משמעותם האמיתית של תאים אלה.
נחזור לתהליך בו הנערכת החיסונית של הגוף חשה בפלישתם של חיידקים או נגיפים, או חלבונים זרים לגוף, והדרך בו היא נלחמת בפולשים אלה. בגופנו מצויים תאים שתפקידם לחוש באותם אנטיגנים זרים, לעכל את החלבונים הזרים, ולקטוע אותם עד הפיכתם לפפטידים קצרים.
כל פפטיד כזה, נקשר למולקולה הממוקמת על פני התאים מציגי-האנטיגנים, וזו כעין מולקולה המשתתפת בתהליך זיהוי מרכיבים שונים כ"עצמיים" השייכים לגוף (self) או כ"זרים" (non-self), ומולקולה זו ידועה כ-MHC, או major histocomptability complex.
התלכיד הנ"ל של MHC אליו מחובר הפפטיד "הזר", מוּצג ללימפוציטים מסוג T, שעל פני כל אחד מהם נמצא קולטן המסוגל לזהות קומפקס של MHC-פפטיד מסוים. אותם תאי T, ברגע שנקשר אל הקולטן שעל פניהם הקומפלקס האמור, מגיבים בכך שהם מתחלקים ומפרישים חלבונים הידועים כציטוקינים, שתפקידם לשדר לתאים אחרים במערכת החיסון, לימפוציטים מסוג B המייצרים נוגדנים כנגד אותו אנטיגן חלבוני זר שפלישתו התחילה את התהליך החיסוני. אך אותם ציטוקינים המופרשים על ידי תאי T, משפעלים גם תאי T רעלניים (cytotoxic T cells) שתפקידם להרוג תאים מודבקים בנגיפים או אל להשמיד תאים סרטניים, שהרי הן התאים מודבקי-הנגיף והן התאים הסרטניים עוברים שינויים, באופן שהמערכת החיסונית מזהה אותם כ"זרים".
עד שהגיע רלף שטיינמן, הדוֹגמָה השולטת הייתה שהתאים הדומיננטיים בהצגת אנטיגנים זרים לתאי מערכת החיסון הם המקרופאגים. שטיינמן בעבודה אישית, עיקשת ונלחמת בכל הניצבים מנגד, עבודה שנמשכה 20 שנה, מ-1973 למעשה עד 1993, הוכיח לכל האימונולוגים השמרנים המכירים בערך עצמם, עובדת יסוד חדשה: התאים הדנדריטים, ולא המקרופאגים, הם התאים העיקריים המציגים אנטיגנים לתאי T, ומגרים אותם להגיב תגובה חיסונית נאותה. כשהגיע שטיינמן למעבדתו של Zanvil Cohn, מטרתו המקורית הייתה ללמוד כיצד נוגדנים נוצרים בטחול, שהוא איבר חיסוני מרכזי בעכברים. במהלך עבודתו, גילה שטיינמן ש-1% בלבד מכלל תאי הטחול, הם אותם תאים מוזרים למראה, עם השלוחות הבולטות דמויות ענפים משורגים של עצים, הוא כינה תאים דנדריטים, שזו המילה היוונית ל"עץ". מייד נוכח שטיינמן לדעת שבתכונותיהם הביוכימיות, ובסמנים החלבוניים שעל פניהם, תאים דנדריטים שונים בתכלית מהמקרופאגים.
חמש עשרה שנים טרח שטיינמן על שיטות לגדל תאים דנדריטיים בתרבית, ולהעשיר אותם, ולקבל אוכלוסייה טהורה של תאים אלה, ורק לאחר משימה מפרכת זו יכול היה להוכיח שאמנם תאים מוזרים אלה, הם התאים המציגים אנטיגנים לתאי T, וגורמים לתאים האחרונים להתחלק. החל מאמצע שנות ה-90, עשה שטיינמן צעד אחד קדימה, על ידי שהחל לומד את תפקידם של תאים דנדריטים בניסויים in vivo, כלומר בגוף החי עצמו.
מסתבר שבגוף, התאים הדנדריטים ממוקמים בסמוך לנקודות החדירה הפוטנציאליים של פתוגנים לגוף: העור, ורקמות אפיתליאליות העוטפות את דרכי האוויר בריאות, מערכת העיכול, ואברי המין. שטיינמן הדגים שאחרי שתאים דנדריטים בגוף קולטים אנטיגן זר, הם עוברים שינויים דרמטיים במבני האקטין שבציטופלסמה שלהם, כושר קליטת האנטיגנים שלהם גדל, יש התבטאות מוגברת של חלבוני MHC על פני הממברנה שלהם, הם מייצרים כמות גדולה יותר של ציטוקינים, הם בעלי כושר ניידות גדול יותר ברקמות בהם הם מצויים, והם נודדים מהרקמה ההיקפית בה הם היו במקור לכיוון קשרי הלימפה הסמוכים ביותר, שם הם מציגים את האנטיגנים לתאי T.
עיקרון מפתח שעלה ממחקריו של שטיינמן, הוא שתאים דנדריטים עוברים הבשלה (maturation) בצורות שונות ומגוונות. בתלות באופיו ותכונותיו המולקולאריות של האנטיגן הזר שנתן את הגירוי הראשוני לתאים הדנדריטים, תאים דנדריטים שונים מבטאים תגובה שונה המביאה לתגובות חיסוניות שונות של תאי T, אותם הם משפעלים. כיום כבר ידוע שהבשלה שונה של תאים דנדריטים מושפעת על ידי האופן בו פתוגנים פולשים שונים מגיבים עם משפחה של 10 קולטנים "שומרי-סף" (Toll-like receptors), היושבים על פני תאים דנדריטים. קולטנים אחרונים אלה, מביאים לרצף תגובות בתוך התאים הדנדריטים, המשפיעים בסופו של תהליך על האופן בו מגיבים התאים הדנדריטים עם תאי T. כאמור, תאים דנדריטים מגיבים עם לימפוציטים באופן שהקולטן CD40 על פני התא הדנדריטי מגיב עם הקולטן CD40L היושב על פני הלימפוציט. יחד עם זאת, תגובה בינתאית בין תאים דנדריטים לבין לימפוציטים יכולה להתרחש גם ממרחק על ידי השפעת הציטוקינים המופרשים על ידי התאים הדנדריטים. לדוגמה, כאשר מגרים תאים אלה בגוף עם תמצית של חיידקים הם מייצרים במהירות את הציטוקין IL-2. ציטוקין זה מאותת והופך תאי T נאיביים מסוג CD4 לתאי T סייעים (helper T cells) מסוג Th1. בכך משפעלים את מערכת החיסון להתקיף את האנטיגנים החיידקיים שהוצגו על ידי התאים הדנדריטים לתאי T.
החשיבות של תאים דנדריטים היא מעל ומעבר ליכולתם לשפעל תאי T, ולהפעיל את המנגנון החיסוני בתגובה לאנטיגנים זרים. שטיינמן גילה כמו-כן, שתאים דנדריטים מעבדים גם אנטיגנים עצמיים של הגוף (self antigens), ומציגים אף אותם לתאי T , ובכך "מחנכים" את אותם תאי T, שמדובר באנטיגנים שכנגדם אין צורך להגיב: כלומר בתהליך זה הופכים תאי T סובלניים (tol
תאים דנדריטים מספקים לחוקרי הסרטן גישה חדשה לפיתוח חיסון למחלת הסרטן. בתסריט אופייני, תאים סרטניים הנלקחים מהאיש החולה מודגרים בתרבית עם תאים דנדריטים הנלקחים מדמו של אותו איש עצמו. לאחר מכן מזריקים תאים דנדריטים אלה ה
תקצר היריעה מהכיל את כל הידע והנתונים המרתקים שנרכשו יש מאין על הביולוגיה של התאים הדנדריטים, הכול פרי מחקריו של רלף שטיינמן ואנשיו ברוקפלר. כך למשל פענחו חוקרים אלה את מחזור החיים המעניין של תאים אלה: מקור התאים הדנדריטים הוא מתאי-אב במוח עצם הקשורים למערכת ההמופוייאטית, כלומר התאים יוצרי תאי הדם. תאי-אב אלה מותמרים תחילה לתאים דנדריטים בלתי-בשלים, בעלי כושר שפעול נמוך של תאי T. כאשר תאים בלתי בשלים אלה נתקלים בפתוגנים כמו חיידקים או נגיפים, הם באים איתם במגע, ועוברים שפעול לתאים דנדריטים בשלים. בתהליך זה עוברים קולטנים שונים כגוןCD80 , וכן CD86 כמו גם CD40, שדרוג על פני ממברנת התאים הדנדריטים, באופן המגביר יכולתם לשפעל תאי T. כמו כן עובר שדרוג על פני התאים הדנדריטים הקולטן הכימוטקטי CCR7, המסייע לתאים אלה לנדוד בזרם הדם בדרכם לטחול, או דרך מערכת הלימפה לקשר לימפה (lymph node) סמוך. כאן התאים הדנדריטים מציגים את מרכולתם, במקרה זה את האנטיגן הרלבנטי של הפתוגן בו הם נפגשו, ומשפעלים עלידי כך תאי T סייעים (helper T cells), תאי T קטלנים (killer T cells) כמו גם תאי B, כל אחד מהתאים שיירתם בהמשך ללחום בפתוגן.
אחד מסוגי התאים הדנדריטים, mDC, או תאים דנדריטים מייאלואידיים, מקורם כנראה בתאים מונוציטים, שהם תאים לבנים הנעים בזרם הדם, ובהתאם לאיתות שהם מקבלים, מסוגלים להפוך או לתאים דנדריטים או למקרופאגים. ניתן לייצר במבחנה (in vitro) תאים דנדריטים ממקור של מונוציטים, על ידי טיפול באחרונים בציטוקין IL-4, ובגורם הגדילה GM-CSF, תוך 6-7 ימים ייווצרו תאים דנדריטים בלתי בשלים. טיפול של האחרונים עם גורם הגדילה TNF או tumor necrosis factor יביא להפיכתם לתאים דנדריטים בשלים.
כמעט לבדו משך שנים לא מעטות, וכנגד כל סיכוי, טרח וחקר שטיינמן את אותם תאים מוזרים בעלי שלוחות, שאיש מאלפי האימונולוגים בעולם כלל לא התייחס אליהם.
שטיינמן פתח שדה חדש של מחקר רפואי. עשרים שנה, עד לתחילת שנות ה-90 בהם זכו סוף-סוף מחקריו להערכה הראויה, פרסם רק שטיינמן מאמרים על תאים דנדריטים, עד להצטרפות של עשרות מעבדות לחינגת התאים הדנדריטים במרוצת שנות ה-90. מדוע לא הייתה התייחסות למחקריו של שטיינמן משך 20 שנה? את האשמה יש לתלות באותה דוֹגמה ארוכת שנים שהחלה עוד במחקריו הקלאסיים של איליה מצ'ניקוב הרוסי במאה ה-19, שהצביעו על המקרופאגים כעל התאים הבולענים, מה שהביא דורות של אימונולוגים למחשבה שמקרופאגים הם גם התאים מציגי האנטיגנים. אין מצב אכזרי ובלתי-אפשרי יותר למדען, מאשר לנסות להציג תי