חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

הסיפורים החמים ביותר של שנת 2009 בתחום הבריאות, חלק א`.

אהבתם? שתפו עם חבריכם

פרופ’ בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה,פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.


 


שנת 2009 הולכת ומתכנסת אל סיומה, וכמו בתחומים רבים אחרים של חיינו, בהם אנו עושים סיכומים קלנדריים האם השנה היטיבה איתנו או שמא הרעה, כך גם בתחום הרפואה והבריאות. ננסה ללקט את  הנושאים המעניינים ביותר בנושאי בריאות הציבור בשנה שחלפה, ונדון בהם בקצרה.


 


1. אין צורך להיכנס לפאניקה על נושא שפעת החזירים – אחרי מספר שבועות של אי-ודאות, חוסר בטחון וחששות, רוב המידע על מגיפת “השנה”, זו של שפעת החזירים H1N1, בהחלט נוטה להרגיע. כל זאת בשל האופי של הנגיף עצמו, שמתפשט אמנם ביעילות וגורם לאנשים לחלות, אך לא במחלה המסכנת חיים, אלא במקרים נדירים.


המושג “פנדמיה” או מגיפה כלל עולמית, אינו מתפרש בצורה הנכונה: מחלה נחשבת “פנדמית אם היא מתפשטת ברחבי העולם בתקופה קצרה, ובכך משפיעה מטבע הדברים על אוכלוסייה רחבה במיוחד. אך אין פירוש הדבר שמדובר בהכרח במחלה חמורה במיוחד. ואכן, נראה שהציבור אינו מודאג במיוחד ממחלה זו, ואינו מסתער על תחנות החיסון בפני שפעת העופות. נראה שהסיבה העיקרית ל”רגיעה” הציבורית, דווקא נובעת מההיערכות השקולה של ממסדי הבריאות בעולם: מידע רב המופץ על הנגיף והמחלה שהוא מחולל (ויש המכנים כבר מגיפה זו כ”מגיפה הראשונה בעידן האינטרנט”); פותח במהירות שיא תרכיב שכבר מיוצר בכמויות גדולות; מומחים בתחום המחלות המדבקות מספקים לציבור עובדות ונתונים כיצד ניתן להקטין את סכנת ההידבקות בנגיף כגון שיעול והתעטשות לתוך השרוול, שטיפת ידיים לעתים תכופות, הישארות בבית כאשר אתם חשים תסמינים “דמויי שפעת” ובכך תקטן החשיפה הפוטנציאלית של אנשים בסביבה לנגיף, וכמובן ההמלצה להתחסן הן כנגד השפעת ה”עונתית” והן כנגד שפעת החזירים.


 


למען האמת, אין זו מגיפת השפעת שמומחים ציפו לה. משך שנים, כאשר הם עקבו אחרי נגיף שפעת העופות H5N1 שמקורו במזרח אסיה, לבדוק שמא נגיף זה יעבור מוטציה ויהפוך לנגיף שבני אדם יכולים להידבק בו ולהעביר אותו מאיש לרעהו.


במקום זאת, צץ לפתע במקסיקו נגיף שלא ייחלו לו, H1N1, ומסתבר שלנגיף זה יש שושלת יוחסין מרובעת: שני זנים של שפעת החזירים, זן אנושי אחד וכן זן אחד ממקור של שפעת העופות.


כמות האשפוזים ואף התמותה משפעת החזירים באופן מעט בלתי צפוי גדולה יותר במבגרים צעירים יחסית, ונמוכה דווקא בקרב בני 60 ומעלה. אחד ההסברים לממצא זה הוא שאנשים בגיל מתקדם עשויים להיות מחוסנים עדיין כנגד גרסא קודמת של H1N1.


 


אנו עדיין עומדים בפני תקופת החורף המקובלת כ”תקופת השפעת”, כך שהרבה נתונים על התחלואה הצפויה הם מוקדמים מדי.


נגיפי שפעת הם מטבעם מדבקים יותר ומחוללי מחלות מובהקים יותר בתקופות קור. נגיפים אלה נוטים לעבור מוטציות ולהפוך תוקפניים יותר, אם כי האינדיקציות המוקדמות הן שהמגיפה הזו תישאר בשליטה. כצפוי, קצב התחלואה בחצי הכדור הדרומי לא הותיר חללים רבים, ושיעור התמותה הכלל-עולמי הוא כ-8,000 פטירות עד כה, מספר צנוע לכל הדעות. אכן, אם לשפוט לפחות מהרגיעה הכמעט סטואית של הציבור הישראלי, שלא שם את החיסון נגד שפעת החזירים בראש מעייניו, כאן עדיין מחזיקים באמונה ש”אם עברנו את פרעה וגו’….”. תוצאה חיובית אחת של שפעת מקסיקנית זו, היא שאנשים בפירוש נוטלים יותר את ידיהם….וזה טוב גם למנוע מרעין בישין אחרים.


 


2. שומנים רעים ושומנים טובים-השומן הבטני (visceral fat), אותה רצועת שומן המרפדת את הכרס היא מקור לציטוקינים גורמי-דלקת כמו להורמונים שונים המופרשים מתאי שומן אלה.


בהשוואה לשומן הבטני, ישנו השומן התת-עורי, שהוא יחסית רדום מבחינה מטבולית. בשנת 2009 התפרסמו ממצאים הכורכים את השומן הבטני עם תחלואה וצרות בריאותיות, בעוד ההתייחסות למרבצי השומן התת-עורי סלחניות בהרבה. לדוגמה, אלה שעסקו במחקר הלב של Framingham, מדווחים לאחרונה שהשומן הבטני, ולא התת-עורי, קשור עם משקעי הסידן, שהם כידוע מדד לתהליכי טרשת באבי העורקים.


 


יש גם שני צבעים המאפיינים תאי שומן. תאי שומן לבנים אוגרים שומן, כאשר רוב השומן בגופנו, בטני ותת-עורי, הוא שומן לבן. אך יש גם תאי שומן חומים, שתפקידם למעשה “לשרוף” שומן. יש לנו שומן חום כאשר אנו נולדים, שתפקידו לסייע בוויסות של חום הגוף, וזמן רב היו סבורים ששומן חום נעלם בהמשך ההתפתחות והגדילה.


והנה בשנת 2009 התפרסמו ב-New England Journal of Medicine שלישיית מאמרים מפתיעים, שבהם השתמשו בטכנולוגיית דימות הידועה כ-PET ,טומוגרפיה העוברת אחר שחרור פוטונים מרקמות גוף פעילות יותר מטבולית, והודגם שדגם כמבוגרים גופנו שומר על כמויות משמעותיות של שומן חום באזורים הגביים של עצמות הכתפיים. מחקרים אלה מציעים שככל שגדולה יותר כמות השומן החום שיש לנו, יש סיכוי גדול שאנו אנשים דקי-גזרה, עם מאפיינים מטבוליים בריאים.


 


חוקרים לומדים כעת כיצד תאי שומן חום יכולים להיות מוגברים במספרם או בפעילותם. הממצאים על השומן הבטני, משנים את תשומת ליבם של החוקרים להיקף המותניים כמדד להשמנת יתר, אם כי הדבר אינו פשוט כלל ועיקר. גם שומן תת-עורי תורם להיקף המותניים, בעיקר בנשים. בכל זאת, התחושה היא שדיאטה ומנהגים מקובלים אחרים בענייני אכילה, כל אלה צריך יישפטו ויוערכו על בסיס השפעתם על היקף המותניים.    


 


3. האם נמצאה חלופה לקומאדין?- מיליוני אנשים תלויים בתרופה walfarin המוכרת כקומאדין, בעיקר אלה עם פרפור פרוזדורי הלב, שהוא ממצא שכיח של הפרעה בקצב הלב.


כאשר נחסמת פעילות ויטמין K על ידי קומאדין, תרופה אחרונה זו מפחיתה את הסכנה של קרישת דם מוגברת ויצירת קרישי דם, העלולים לגרום לשבץ-מוחי ולאירועים מסכני-חיים אחרים הנגרמים מקרישת יתר. אך קומאדין נוטה להגיב עם תרופות רבות שאנו נוטלים, או אף עם מזון שאנו צורכים. בנוסף לכך, נוטלי קומאדין חייבים לבצע באופן סדיר בדיקות-דם כגון INR, כדי לוודא שמינון התרופה נכון, ולא נהיה חשופים לסכנה של דימום-יתר. מטופלים ורופאיהם, נאלצו להסכים ולהתפשר עם אי-נוחות זו מחוסר חלופה יעילה ונוחה יותר לקומאדין. אלא ששנת 2009 הביאה אולי בשורה בנושא האמור.   


 


באירופה הותר השנה לשימוש מוגבל התכשיר dabigartan, הפועל ישירות על האנזים תרומבין, אחד המשתתפים החיוניים ביותר ביצירת קרישי-דם. בשימוש ב-dabigartan, אין צורך לבצע ניטור דם כפי שנהוג עם קומאדין, ובשל האופן בה תרופה זו עוברת מטבוליזם, אין כל כך הרבה אינטראקציות של תרופה זו עם תרופות או חומרים אחרים בגופנו.


מחקר גדול שמסקנותיו התפרסמו ב-2009, גייס ב-44 מדינות כ-18,000 מטופלים עם פרפור פרוזדורים, ובו נבחנו שני מינונים של dabigartan (110 ו-150 מיליגרם), כל זאת בהשוואה לקומאדין. התוצאות היו בהחלט מעודדות, ונמצא שבמינון הנמוך מבין השניים, תרופה זו יעילה באותה מידה כמו קומאדין הן במניעת שבץ-מוחי, כמו גם בגרימת פחות מקרי דימום בלתי רצויים.


במינון הגבוה יותר, dabigartan נמצא יותר יעיל מאשר קומאדין במניעת שבץ-מוחי, והביא לאותו מספר של מקרי דימום כמו בטיפול בקומאדין. יחד עם זאת אליה וקוץ קטן בה: נוטלי dabigartan היו יותר חשופים מצורכי קומאדין למקרים של התקף-לב או של תופעות לוואי גסטרו-אנטראליוֹת. ה-FDA אמור לאשר תרופה זו ב-2010, והיא ודאי תהיה יקרה בהרבה בהשוואה לקומאדין, אך תחסוך את הטרחה של בדיקות הדם התכופות..


 


4. מהן רמות סוכר הרצויות בדמם בחולים במצבי טיפול נמרץ?- היפרגליקמיה, או עודף סוכר גלוקוזה בדם, אינה רק בעייתם של חולי סוכרת. רמת סוכר גבוהה יתר על המידה, מחמירה את מצבם של אלה בהתקף-לב או כאלה העוברים אירוע מוחי, או בכלל במגוון של חולים המאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ.


לפני שנים אחדות התפרסם מחקר של חוקרים בלגיים, שהראה שמטופלים ביחידות לטיפול נמרץ במצבים קשים ביותר, נחלצו יותר טוב ממצבם אם רמות הסוכר בדמם נוטרו באופן הדוק יותר לרמה נמוכה יותר. מחקר זה השפיע מאוד בזמנו על שיקולי הטיפול הנמרץ, כיוון שהוא תאם היטב את התובנה המקובלת על הסכנות שבהיפרגליקמיה. ואמנם, בעקבות מחקר זה, עודכנו המלצות הטיפול והתרבו המצבים בהם ניתן עירוי תוך-ורידי של אינסולין ביחידות לטיפול נמרץ.


 


כעת מתקבל הרושם שאותם המלצות עומדות לעבור שוב הערכה מחודשת. תוצאות מחקר אקראי גדול  שזכה לכותרת NICE-SUGAR trial, שהתפרסמו בשנת 2009, הצביעו על כך ששיעור התמותה בקרב מטופלים ביחידות לטיפול נמרץ שרמת הסוכר בדמם נוטרה באופן הדוק לרמת סוכר נמוכה יחסית, היה דווקא גבוה יותר בהשוואה למטופלים בהם רמת הסוכר נשמרה ברמה יותר מקובלת ושגרתית. ההבדל בין שיעורי הפטירה היה של 2.6% (שביטא הבדל בין 27.5% פטירה במטופלים ביחידות לטיפול נמרץ בהם רמה הסוכר הופחתה יותר, לעומת 24.9% פטירה במטופלים ביחידות אלה בהם לא הושם דגש על הפחתה ניכרת של סוכר בדמם). 


 


אף התמיהות והספקות המתעוררים לגבי ההיגיון המובנה, בהפחתה אגרסיבית של רמת הסוכר בדם, אינם מוגבלים רק למטופלים ביחידות לטיפול נמרץ: מחקרים הראו שאפילו חולי סוכרת עלולים להיפגע, ולא להיוושע על ידי גישה נמרצת מדי בהפחתת רמת הסוכר בדמם, כגון יעד של גישות מסוימות להפחית את רמת ההמוגלובין A1C מתחת ל-6% במקום היעד המקובל של 7%.


אמנם, הפחתת יתר של רמת הסוכר ביחידות לטיפול נמרץ, עלולה להזיק ממספר סיבות. מצבי היפוגליקמיה, או תת-רמת סוכר, עלולים לאתחל רצף אירועים העלולים אף להיות קטלניים. האינסולין הנועד להוריד באופן מיידי את רמת הסוכר, עלול להיות מסוכן לעתים. הורדה נמרצת מדי של רמת הסוכר בדם, אינה גורמת לאחרון להתפוגג מהגוף, כי אם להיות מוחדר לתוך תאי הגוף. חדירה נמרצת מדי של סוכר לתאים עלולה לשבש תפקוד תקין של תאים אלה שעלול להשפיע על הלב כמו גם על איברים חיוניים אחרים. נמשיך ונדון בנושאים רפואיים חמים שהתעוררו בשנת 2009 במאמר ההמשך.


 


בברכה, פרופ’ בן-עמי סלע

אהבתם? שתפו עם חבריכם

ראיתם משהו בכתבה שמעניין אתכם, רוצים מידע נוסף? רשמו את המייל שלכם כאן למטה או שלחו אלינו פנייה - לחצו כאן לפנייה

    בעצם פנייתך והרשמתך אלינו אתה מאשר בזאת כי אתה מסכים למדיניות הפרטיות שלנו ואתה מסכים לקבל מאיתנו דברי דואר כולל שיווק ופרסום. תמיד תוכל להסיר את עצמך מרשימת הדיוור או ע"י פנייה אלינו או ע"י על לחיצה על הקישור הסרה מרשימת הדיוור אשר נמצא בתחתית כל מייל שיישלח אליך. למדיניות פרטיות לחץ כאן. אם אינך מסכים אנא אל תירשם אלינו, תודה.

    INULIN

    בריאים לחיים המפתח
    ,ימים ולאריכות יותר
    ,לכולם ממליץ FDA
    ויצמן במכון חוקרים
    ...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

    לפרטים נוספים