חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

ההתלבטויות בנושא הטיפול ההורמונאלי החלופי (HRT) בנשים בגיל המעבר עודן בעינן

אהבתם? שתפו עם חבריכם

 פרופ’ בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.


 


בכתב העת Menopause התפרסם במרס 2007 מסמך עמדה של החברה הצפון-אמריקנית למֶנפּאוּזָה (NAMS) על מדיניות השימוש בהורמונים חלופיים לנשים בגיל המעבר.


מאז משנת 2002 כאשר התפרסמו ב-JAMA לראשונה מסקנות מחקר  מחקר WHI אוWomen’s Health Initiative , שהצביע על עליה בסיכון למחלות קרדיו-וסקולאריות ומקרי סרטן שד בנשים הצורכות שילוב של אסטרוגן ופרוגסטוגן (Prempro), מאות מיליוני נשים בעולם בגיל המעבר שצרכו הורמונים חלופיים, או שקלו לעשות כן, נמצאות במבוכה רבה: כיצד עליהן לנהוג כעת על מנת להקל על תסמיני גיל המעבר, כאשר הטיפול החלופי שהיה מקובל שנים רבות, התברר לפתע כעלול לגרום נזק בריאותי משמעותי.


על כן החל NAMS לפרסם בתדירות גדולה מסמכי עמדה, כדי לנסות להנחות ולהמליץ לנשים כיצד עליהן לנהוג בנושא זה. מסמכים קודמים כאלה פורסמו באוקטובר 2002, ספטמבר 2003, ואוקטובר 2004. כמקובל בהנחיות רפואיות לציבור הרחב בארה”ב, הפנל של המומחים שהשתתפו בדיונים ובגיבוש ההמלצות שיובאו להלן היה מורכב ממאות רופאים ומומחים בתחומים של אנדוקרינולוגיה, אונקולוגיה וקרדיולוגיה.


נביא כאן את עיקרי המסמך המפורט והמנומק הזה בתקווה שיסייע להפיג חלק מאי הוודאות והחששות מנת חלקן של נשים רבות בגיל של חידלון הווסת.


 


א. הערכה בריאותית ורפואית לפני התחלת הטיפול: קודם לשיקול הדעת של הרופא המטפל בדבר היתרונות של טיפול הורמונאלי באסטרוגן או באסטרוגן פלוס פרוגסטוגן, האישה צריכה לעבור הערכה רפואית מלאה, כולל בדיקה גופנית ובירור ההיסטוריה הרפואית שלה. ממוגרפיה צריכה להיערך, אלא אם כן יש נתוני ממוגרפיה שנערכה במהלך 12 החודשים הקודמים. במקרים רלבנטיים של אוסטאופורוזיס, יש לשקול ביצוע של מדידת צפיפות-עצם לפני תחילת הטיפול ההורמונאלי.


 


ב.  תסמינים וַאזוֹ-מוטוריים: הסיבה העיקרית לטיפול באסטרוגן או בשילוב אסטרוגן פלוס פרוגסטוגן היא עדיין מניעת או הקלת תסמינים חמורים של גלי-חום, או הזעות לילה.


 


ג. תסמיני הנרתיק: תכשירים הורמונאליים אך לא סיסטמיים מומלצים לשימוש מקומי בתסמינים של הנרתיק כגון יובש, כאבים בעת קיום יחסי-מין (dyspareunia), ומצוקות מקומיות אחרות המוגדרות כ-atrophic vaginitis.


 


ד. הסיבה העיקרית לכלול פרוגסטוגן בנשים בגיל המעבר היא כדי להגן על נשים עם רחם מפני הפעולה הבלעדית של אסטרוגן העלול להגביר בהן את סרטן רירית הרחם (endometrium). נשים בגיל המעבר שרחמן נכרתה בעבר, אינן נדרשות לשלב פרוגסטוגן בטיפול עם אסטרוגן. נשים המטופלות באסטרוגן במינון קטן בטיפול מקומי של הנרתיק, בדרך כלל לא צריכות תוספת פרוגסטוגן לטיפול זה באסטרוגן. חלק מהנשים עם רחם המקבלות טיפול הורמונאלי משולב, עלולות לסבול תופעות לוואי מפעולת הפרוגסטוגן. אך בשלב זה אין מספיק ראיות בדבר הנזק העתידי לרירית הרחם, שעלול להיגרם משימוש בתכשירי פרוגסטוגן כגון פרוגסטוגן עם פעילות ארוכת-טווח שנלקח משך 12 עד 14 יום אחת ל-3 או 6 חודשים, או בטיפול מקומי במשחת פרוגסטוגן בנרתיק, או בשימוש בתכשיר התוך רחמי המשחרר את הפרוגסטרון מסוג levonorgestrel שהשימוש בו בדרך כלל מיועד למנוע הריון.


לא ברור גם בשלב זה האם טיפול במינון נמוך של אסטרוגן ללא שילוב עם פרוגסטוגן, יכול להיות חלופה יעילה לטיפול המשולב הרגיל. בכל מקרה, כל אחד מהטיפולים הללו, מחייב מעקב תקופתי של רירית הרחם.


 


ה. מחלת לב כלילית: למרות שרוב התצפיות והסקרים הקדם-קליניים תומכים בפירות האפשריים של טיפול הורמונאלי משולב להפחית את הסיכון של מחלת לב כלילית, מסתבר שרוב הניסויים הקליניים האקראיים והמבוקרים אינם סבורים כך. אחת הסיבות לסתירה משמעותית זו, קשורה אולי בעיתוי של תחילת הטיפול ההורמונאלי המשולב, מבחינת סמיכותו לזמן הפסקת המחזור. נמצא בניסוי הנשים הגדול (WHI), שאף לא אחד משני הטיפולים, זה של אסטרוגן לבד או זה המשולב, הפחית את שיעור מקרי מחלת הלב הכלילית, בייחוד אם טיפולים אלה החלו מוקדם יחסית מיד בחדול הווסת או בשלבים ראשונים של תקופת המנופאוזה, ונמשכו שנים אחדות ללא הפסקה. בשלב זה אין כל ראיות או המלצה לטיפול הורמונאלי חלופי בתחום המניעה של מחלת לב כלילית.


 


מעקב אחר אירועי הלב הקשורים בטיפול הורמונאלי משולב, מראה שהסיכון הרב ביותר להתרחשות שלילית זו הוא במהלך השנה הראשונה לאחר תחילת הטיפול ההורמונאלי, והסיכון הזה דועך בחלוף השנים. הסיכון המיוחס לטיפול המשולב בגרימת מחלת לב כלילית מוגדר כ”נדיר” שאינו עולה על  מקרב אחד ל-1,000 נשים מטופלות. סיכון דומה נמצא במחקר HERS בו נבחנה מניעה משנית של אירועי לב כליליים על ידי טיפול הורמונאלי משולב בנשים שמחלת הלב שלהם הייתה ידועה עוד לפני תחילת הטיפול. אגב, טיפול באסטרוגן בלבד, לא נמצא מגביר את הסיכון למחלת לב כלילית במהלך השנה הראשונה לאחר תחילת הטיפול.


 


חשוב להדגיש שרוב הנשים שגויסו להשתתף בניסויים WHI ו-HERS, התחילו בטיפול הורמונאלי משולב יותר מ-10 שנים בממוצע לאחר תחילת גיל המעבר, וכך מטבע הדברים הרוב המכריע של האירועים החריגים התרחשו בהן בהיותם בגיל שמעל 60 שנה. לכן בניתוח של השפעת הטיפול ההורמונאלי על התרחשות אירועי לב כליליים, לא נכללו מספיק נשים בגיל הצעיר יותר שזה לא מכבר חצו את גיל המעבר. לכן, לא ברור עדיין האם הסיכון למחלת לב כלילית נוצר מיד לאחר תחילת הטיפול ההורמונאלי גם בנשים בתחילת שנות ה-50 לחייהן, שאך זה נכנסו לגיל המעבר.  


יחד עם זאת ייאמר שהנתונים מצביעים על נטייה להפחתת אירועי לב כליליים בנשים שהחלו בטיפול ההורמונאלי פחות מ-10 שנים לאחר תחילת המנופאוזה, אך גם על נטייה משמעותית גדולה יותר לאירועי לב כליליים באלו שהחלו בטיפול ההורמונאלי יותר מ-10 שנים מתחילת המנופאוזה.


בנשים במחקר WHI בגיל שבין 50 ו-59 שנה, שהחלו בטיפול הורמונאלי, נרשמה ירידה במקרים של התקפי-לב, מקרי צנתורים ופתיחת עורקים כליליים ומוות מאירועים כליליים.


 


ו. תסחיפי-קרישים ורידיים (venous thrombo-embolism): תצפיות קליניות הראו עלייה משמעותית בסיכון לתסחיפי קרישי-דם  בנשים בגיל המעבר הנוטלות טיפול הורמונאלי משולב. סיכון זה מתבטא תוך שנה או שנתיים לאחר תחילת הטיפול האמור, ומתמעט עם הזמן. בניסוי WHI, הסיכון להופעת תסחיפים אלה נמצא נמוך באופן כללי (11 מקרים לכל 10,000 נשים), ובמיוחד נמוך בנשים מתחת גיל 60 שנה, שם נמצאו רק 2 מקרי תסחיפי קרישי-דם לכל 10,000 נשים.


 


ז. שבץ-מוחי: הנתונים לגבי הגברה אפשרית של מקרי שבץ-מוחי בנשים בגיל המעבר הנוטלות הורמונים חלופיים עדיין שנויים במחלוקת. בניסוי WHI נרשם סיכון מוגבר לאירועי שבץ, כאשר באלה שטופלו באופן משולב נרשמו מדי שנה 8 מקרי שבץ עודפים לכל 10 אלפי נשים, כאשר באלה שטופלו באסטרוגן בלבד נרשמו בניסוי WHI 12 מקרי שבץ נוספים לשנה באותו פלח של אוכלוסייה. ייאמר שהסיכון המוחלט לשבץ נמוך בהרבה בנשים בגיל 50 עד 59 שנה הנוטלות אסטרוגן (1 מקרה נוסף ל-10 אלפי נשים בשנה), והוא אף נדיר בנשים צעירות יחסית בתחום ה-5 שנים הראשונות של המנופאוזה הנוטלות אסטרוגן (3 מקרים נוספים בשנה), וזאת בהשוואה לנשים מבוגרות יותר.


 


ח. סוכרת: נתונים מסקרים אפידמיולוגיים מצביעים על אפשרות שטיפול הורמונאלי חלופי מפחית הופעת מקרים חדשים של סוכרת, כאשר בנשים בניסוי WHI שטופלו טיפול הורמונאלי משולב, נרשמה ירידה של 21% במקרי סוכרת חדשים שמשמעותה פחות 15 מקרים חדשים של סוכרת לכל 10 אלפי נשים בכל שנת טיפול הורמונאלי.


בניסוי HERS נרשמה אף הפחתה מרשימה יותר של 35%. אם נתייחס בניסוי WHI לאותן נשים שטופלו באסטרוגן בלבד, נרשמה הפחתה של 12% במקרי סוכרת, או הפחתה של 14 מקרים לכל 10 אלפי נשים.


לא ברור האם הסיבה להפחתה זו קשורה להפחתה במשקלן של הנשים המטופלות, או בגין ירידה בעמידות לאינסולין בטיפול ההורמונאלי המשולב.


 


ט. סרטן שד: הסיכון להופעת סרטן שד גדל בטיפול ההורמונאלי המשולב אם הוא נמשך מעל 5 שנים. במושגים מוחלטים, סיכון זה בהחלט מוגדר כנדיר בניסוי WHI, כאשר בנשים שטופלו טיפול משולב מעל 5 שנים התווספו 4 עד 6 מקרים של סרטן שד חודרני לכל 10 אלפי נשים, ואילו בנשים בניסוי זה שנטלו רק אסטרוגן, לא נרשמה תוספת מקרי סרטן שד אף לאחר 7.1 שנות טיפול הורמונאלי משולב, ואף נרשמה ירידה של 8 מקרים לכל 10 אלפים נשים בשנה באלו מהנשים שטופלו באסטרוגן בלבד. יחד עם זאת יש ראיות מוגבלות מתצפיות שונות, המעידות לכאורה על כך שנשים המשתמשות בטיפול באסטרוגן בלבד מעל 15 שנים, עלולות להיות בסיכון מוגבר לסרטן השד.


 


י. סרטן המעי הגס: הטיפול ההורמונאלי החלופי בניסוי WHI הדגים ירידה משמעותית של 37% בסיכון היחסי ללקות בסוג סרטן זה בנשים המטופלות באופן משולב, ובאופן מוחלט מדובר על פחות 6 מקרים של סרטן לשנה לכל 10 אלפי נשים.


 


יא. השפעת הטיפול המשולב על שברי-עצם כתוצאה מאוסטאופורוזיס: יש ראיות חזקות על היעילות של טיפול הורמונאלי חלופי (אסטרוגן בלבד או טיפול משולב) בהפחתת הסיכון להתרחשות של שברים אוסטאופורוטיים בנשים בגיל המעבר. 


 


יב. דיכאון: בנשים ללא עבר של מצבי-דיכאוניות (depression) נרשמה במספר מחקרי תצפיות עלייה באפיזודות של דיכאון עם הכנסן לתקופת גיל המעבר, בהשוואה לעבר.


שני ניסויים קליניים קטנים בהיקפם דיווחו שטיפול קצר-טווח באסטרוגן בלבד הוא בעל השפעה נוגדת-דיכאון בנשים בתחילת תקופת המעבר, אם כי ניסוי קליני אחר לא הצליח להדגים השפעה חיובית זו על דיכאון בנשים מבוגרות יותר המצויות מעל 10 שנים במנופאוזה. נתונים אלה עדיין לא בשלים להסקת מסקנה על השפעת טיפולים הורמונאליים חלופיים על מצבי דיכאון בגיל המעבר.


 


יג. שיטיון ודעיכה קוגניטיבית: נשים בגיל שמעל 65 שנה המתחילות בטיפול הורמונאלי משולב, עלולות להיחשף להגברת הסיכון ללקות בשיטיון או לדעוך קוגניטיבית, ב-5 השנים מהבאות. אין כיום נתונים מספיק מבוססים לאושש או לדחות את האפשרות שטיפולים הורמונאליים אלה מחמירים או מסייעים לגבי שני המדדים האחרונים.


 


יד. מינונים נמוכים מהמקובל של טיפול הורמונאלי: לעתים כדאי לשקול טיפול הורמונאלי חלופי במינונים הנמוכים מאלה המקובלים: מדובר על מנה יומית של מתן פומי של 0.3 מיליגרם אסטרוגן, או מתן פומי של 0.25 עד 0.5 מיליגרם של 17β-estradiol, או 0.025 מיליגרם מדבקת 17β-estradiol המודבקת לעור.


מחקרים רבים הראו שיפור של מדדים כגלי-חום, זעת לילה או מפגעי הנרתיק, כמו גם שמירה על צפיפות העצם שניתן להשיג גם במינון ההורמונאלי הנמוך יותר. יחד עם זאת, יש נשים בהן יהיה צורך בטיפול מקומי נוסף להקל על תופעות בנרתיק.


כמו כן, לא נבחנה ההשפעה המסייעת של הורמונים במינון נמוך לפרקי זמן ארוכים. לאחרונה משתמשים בארה”ב כטיפול יומי בדסקית עורית של 14 מיקרוגרם  17β-estradiol למניעת אוסטאופורוזיס, אך אין עדיין ניסיון ומידע על ההשפעות ארוכות הטווח של דסקית זו.


 


טו. ההשפעה של טיפול הורמונאלי באסטרוגן בלבד או באסטרוגן פלוס פרוגסטוגן על הסיכון לסרטן השד, מחלת לב כלילית, שבץ-מוחי, מחלות קרדיו-וסקולאריות ושברים כתוצאה מאוסטאופורוזיס, בנשים בתחילת המנופאוזה, לא זכתה למידע מספיק או מוצק עד כה.


לדוגמא, הנתונים ממחקרים רבי-היקף כמו WHI ו-HERS, אינם יכולים לשמש להסקת מסקנות או לנבא את תוצאות הטיפולים ההורמונאליים הללו בנשים צעירות מגיל 50 שנה שנכנסו כבר לשלב המנופאוזה, הסובלות מהתסמינים האופייניים, ואשר החלו מוקדם יחסית את הטיפול ההורמונאלי.


שני הניסויים הכול כך מצוטטים,WHI  ו-HERS, התייחסו בעיקר לנשים מבוגרות מגיל 50 שנה, שהן בגיל המעבר לפחות 10 שנים אך ללא תסמיני גיל המעבר: בניסויWHI  הגיל הממוצע שלהן בתחילת המעקב היה 63 שנה, ואילו בניסוי HERS גילן היה 67 שנה. רצוי להדגיש שניסוי HERS התייחס לנשים עם מחלת לב כלילית ידועה.


כמו כן לא ניתן להסיק באופן גורף משני הניסויים הגדולים האמורים, לגבי נשים הנכנסות לתקופת המעבר בגיל צעיר במיוחד של 40 שנה או אף למטה מכך, והמתחילות בטיפול ההורמונאלי בגיל צעיר במיוחד זה.


 


טז. הוֹרַייוֹת (indications) לטיפול הורמונאלי ארוך טווח: הטיפול ההורמונאלי ארוך הטווח בנשים בגיל המעבר מתקבל בנסיבות הבאות, בתנאי שהאישה המטופלת מוּדעת ליתרונות אך גם לסיכונים האפשריים שבטיפול זה, וכמובן בתנאי שהיא נמצאת תחת השגחה וייעוץ של רופא:


1. אישה שעל פי דעתה היתרונות בהקלת התסמינים של גיל המעבר עדיפים או משמעותיים יותר מהסיכונים הכרוכים בטיפול ההורמונאלי.


2. אישה הנמצאת בסיכון גדול במיוחד לשברי-עצם מאוסטאופורוזיס, והסובלת מתסמינים חמורים של גיל המעבר.


 


יז. תסמינים חוזרים (recurrent symptoms): לתסמיני גיל המעבר יש סיכוי של כ-50% להופיע מחדש, אם וכאשר טיפול הורמונאלי חלופי הופסק בשלב מסוים, ללא תלות בגל האישה או במשך הטיפול הקודם. לכן השיקולים אם להתמיד בטיפולים אלה, צריכים להיעשות על בסיס אישי בכל אישה ואישה, בתלות בחומרת התסמינים שלה, ושיקולים של תועלת מול סיכון, כמובן בפיקוח, התייעצות וליווי של הרופא המטפל.


 


המעבר לתקופת המנופאוזה או חידלון הווסת הדרגתי עם התארכות הדרגתית של המחזור החודשי, והמנופאוזה היא בתוקפה המלא כאשר חולפת תקופה של שנה ללא כל מחזור. במעבר לתקופת המנופאוזה יכולה להתרחש בשנים שונות החל בגיל הצעיר משמעותית של 40 שנה, ובקצה האחר של הספקטרום יש נשים המגיעות לשלב זה רק בגיל 58 שנה. למרות שאי אפשר להצביע על תסמין אחד שהוא אוניברסאלי בכל הנשים הנמצאות בגיל המעבר, ניתן לומר שבחברה המערבית, הנשים חוות בעיקר גלי חום, זיעת לילה, יובש בנרתיק, והפרעות שינה. כ-85% מהנשים מדווחות על לפחות תסמונת אופיינית אחת של גיל המעבר, אם כי רק 10% מהן פוקדות את הרופא המטפל בבקשת עזרה.


 


עד שנת 2002-3 כאשר הטיפול  ההורמונאלי החלופי היה מקובל, היה מתחיל הטיפול הפומי במינון נמוך (0.3 מיליגרם של אסטרוגן מצומד ממקור שתן של אתונות הרות או 0.5 עד 1.0 מיליגרם של (17β-esradiol. האסטרוגן המצומד מסוסים מכיל למעשה תערובת של 10 סוגי אסטרוגן שכולם פעילים. יש סוג שלישי של אסטרוגן שניתן לנשים בגיל המעבר והוא ידוע כ-EE או esterified estrogen, דהיינו אסטרוגן המכיל נגזרות סולפט אסטריות של estrone  ושל equilin. כאמור נשים שרחמן לא הוסרה נוטלות תכשיר משולב המכיל בנוסף לאסטרוגן גם פרוגסטוגן.                  


 


מחקר בקבוצת מדגם גדולה שנערך בבריטניה, מצביע על HRT כעל מגביר את הסיכון לסרטן השחלות בנשים בגיל המעבר. הסיכון אינו מוגבר באחוז משמעותי: מדובר בסך הכול בתוספת של מקרה אחד לכל 2,500 נשים הצורכות הורמונים חלופיים משך 5 שנים, או תוספת של 0.04% למקרי סרטן זה, שנראה לכל הדעות תוספת זעומה עד כדי זניחה. אך כשמתייחסים למספר המקרים המוחלט של סרטן השחלות המיוחסים לטיפולים הורמונאליים אלה בבריטניה, ההערכה היא שמאז שנת 1991 התווספו 1,300 מקרי סרטן שחלות בבריטניה בגין HRT, ובעטיים התרחשו כ-1,000 מקרי מוות.


מחקר בריטי זה עקב אחר כ-900 אלף נשים בגיל המעבר, לאורך תקופה ממוצעת של 7 שנים. מעקב זה גילה למעלה מ-2,000 נשים בהם התפתח סרטן השחלות, מתוכן 1,591 נפטרו מהמחלה. לאחר שבחנו את השימוש בהורמונים חלופיים בקרב נשים במדגם זה, נמצא שאלה מתוכן נטלו בעבר הורמונים אלה למשך תקופה ממוצעת של 3.3 שנים, אך אינן נוטלות אותם בהווה, סיכונן לחלות בסרטן השחלות לא גדל, ונרשמה אף ירידה של 2% (שאינה משמעותית סטטיסטית) בשכיחות מקרי סרטן השחלות באחרונות. לעומתן, הסיכון היחסי ללקות בסרטן השחלות בקרב נשים בריטיות הנוטלות HRT בהווה למשך תקופה ממוצעת של 7.7 שנים, גדל ב-20% לעומת אלה שאינן נוטלות הורמונים אלה.


בנשים בריטיות שנטלו במחקר זה רק אסטרוגנים משך 9.2 שנים בממוצע, הסיכון ללקות בסרטן השחלות גדל ב-34%, ואילו אלו שנטלו את הטיפול המשולב של אסטרוגן ופּרגֶסטגֶן (המוכר כ-Prempro) משך 6.9 שנים בממוצע הגבירו סיכנן ללקות בסרטן השחלות ב-14% בלבד, אם כי אלו נטלו את הטיפול המשולב לאורך תרופה הקצרה ב-2.4 שנים לעומת קבוצת נוטלות אסטרוגן בלבד, וייתכן שפרק הזמן הקצר יותר השפיע אף הוא על האחוז הקטן יחסית של תוספת הסיכון לחלות.


יש להדגיש שמחקר בריטי זה מציין שהגברת הסיכון לחלות בסרטן החלות מוגבל לנשים נוטלות HRT למשך 5 שנים ומעלה. יש לציין שהניתוח הסטטיסטי לקח בחשבון כתריסר גורמי סיכון נוספים כגון גיל הנשים, מצבן הכלכלי, מספר הלידות בעברן, ניתוח להסרת הרחם, עישון, מסת הגוף (BMI) וכמובן התקופה שחלפה מאז חידלון הווסת. עדיין לא ברור כיצד ומדוע מגבירות את הסיכון לסרטן השחלות בנשים מבוגרות, כאשר הורמונים אלה מספקים הגנה מפני סרטן השחלה בנשים צעירות בגיל שלפני גיל המעבר.


 


אך מסר חשוב ולא פחות דרמטי התפרסם בחודש אפריל 2007  ב-New England Journal of Medicine, לפיו ההתרחשות של סרטן השד בנשים בארה”ב בגיל שמעל 50 שנה, פחתה בשנת 2003 ב-6.7%. שנת 2003 היא השנה בה נשים אמריקניות רבות הפסיקו להשתמש בטיפול הורמונאלי חלופי, בעקבות פרסום תוצאות מחקר WHI ב-JAMA. פרסום זה ותגובת הנשים בנטישת טיפול הורמונאלי, הביא לירידה חדה במקרי סרטן שד בארה”ב כבר בשנת 2003 וירידה זו התמתנה מאוד בשנת 2004. אגב פרסום המסקנות הראשונות על תופעות הלוואי של הטיפול ההורמונאלי ב-JAMA במהלך 2002, הביא כבר בסוף אותה שנה לירידה של 38% בטיפולים אלה בארה”ב, ובמהלך שנת 2003 נרשמו 20 מיליון מרשמים לטיפול זה פחות מאשר בשנת 2002.


 


מתברר שהירידה באירועי סרטן השד חלה רק בנשים בגיל 50 ומעלה, ובייחוד באלו שתאי הסרטן השד בהן היו בעלי קולטנים לאסטרוגן. נתונים אחרונים אלה היו מבוססים על ממצאים אפידמיולוגיים שכיסו כ-9% מכלל האוכלוסייה האמריקנית.


בניגוד לממצאים אחרונים אלה, בשנות ה-90 עלתה השכיחות של סרטן השד בקרב אמריקניות מעל גיל 50 שנה בקצב של 0.5% מדי שנה. אם משווים את שנת 2001 לשנת 2004 לגבי מקרי סרטן שד שהתגלו בארה”ב נראה שחלה ירידה של 8.6% בהתרחשות זו, כאמור בעיקר בקרב נשים מעל גיל 50 שנה. באופן יותר פרטני, נרשמה בשנת המפנה האמורה ירידה של 11.8% במקרי סרטן השד בנשים בגיל 50 עד 69 שנה, וירידה של 11.1% בנשים מעל גיל 70.


 


הפסקת נטילת הורמונים חלופיים יכולה הייתה לגרום להפחתת ההתרחשות של סרטן השד על ידי השפעה הורמונאלית ישירה על הופעתם של מקרים מוקדמים וסמויים של סרטן השד, ומטבע הדבר אמורה הייתה להשפיע בעיקר על גידולים סרטניים בהם יש קולטנים (receptors) לאסטרוגן. אמנם, העובדה שהפסקת נטילת ההורמונים על ידי נשים בארה”ב באה לביטוי כה מהיר בהפחתת מקרי הסרטן, מחזקת הדעה שהורמונים אלה היו נדרשים להמשך שגשוגם והתפתחותם של גידולי השד, ובהעדרם גידולים אלה הפסיקו להתפתח ואפילו נסוגו.  


 


מעניין שבתקופה זו (הנתונים מעודכנים עד 2004), במקביל לדעיכת סרטן השד באמריקניות מבוגרות, עלתה שכיחותו בקרב אמריקניות צעירות מגיל 50 בקצב של 1.3% לשנה. נראה שהטיפול ההורמונאלי החלופי, אינו גורם כשלעצמו לסרטן השד, אך הוא מסייע להתפתחותו, וייתכן שבמקרים מסוימים סרטן שד שנוצר היה נותר “רדום”, דווקא ההורמונים הללו הגבירו גידולו, כך שהפסקת נטילת ההורמונים קצב התפתחות סרטן השד הואט, או נעצר, או אף נסוג. אחת השאלות המסקרנות הצצות מייד, מה המשמעות של נטילת גלולות למניעת הריון, מטבע הדבר בנשים הצעירות מגיל 50 שנה, המכילות אף הן אסטרוגן ופרוגסטוגן?


זו כמובן סוגיה כבירה מבחינת הרלבנטיות של “טיפול הורמונאלי” זה למטרות אחרות לחלוטין, אך משמעותו לא תוכל להידון בכובד ראש במסגרת מצומצמת זו.


 


בברכה, פרופ’ בן-עמי סלע 

אהבתם? שתפו עם חבריכם

ראיתם משהו בכתבה שמעניין אתכם, רוצים מידע נוסף? רשמו את המייל שלכם כאן למטה או שלחו אלינו פנייה - לחצו כאן לפנייה

בעצם פנייתך והרשמתך אלינו אתה מאשר בזאת כי אתה מסכים למדיניות הפרטיות שלנו ואתה מסכים לקבל מאיתנו דברי דואר כולל שיווק ופרסום. תמיד תוכל להסיר את עצמך מרשימת הדיוור או ע"י פנייה אלינו או ע"י על לחיצה על הקישור הסרה מרשימת הדיוור אשר נמצא בתחתית כל מייל שיישלח אליך. למדיניות פרטיות לחץ כאן. אם אינך מסכים אנא אל תירשם אלינו, תודה.

INULIN

בריאים לחיים המפתח
,ימים ולאריכות יותר
,לכולם ממליץ FDA
ויצמן במכון חוקרים
...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

לפרטים נוספים