הבה לא נרגילה את ילדינו לנרגילה!

פרופ' בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה  מולקולארית  וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.

 התופעה ה"כמעט חברתית" של עישון נרגילה על ידי נערים ונערות הולכת ומתגברת בישראל במהלך העשור האחרון, והיה זה מאמרו של פרופ' שבתאי ורסנו, ממכון הריאות בבית חולים מאיר, שהגביר בנו את המוּדעוּת על "מנהג חדש בא למדינה" זה, בלשונו של ביאליק.

בשנת 2004 הופיע בכתב העת "הרפואה" מאמרו של ורסנו, פרי סקר שערך בקרב 388 תלמידים בכיתות ז', ח', ט' ו-יא' באזור השרון. הסתבר ש-41% מכלל הנסקרים, כאמור בטווח הגילים 12 עד 17 שנה, עישנו או התנסו בעישון נרגילה, כאשר בקרב תלמידי כיתות יא' בני  ה-17, אחוז המעשנים נרגילה מדי-פעם מגיע כדי 58%. כלומר עישון נרגילה בקרב בני-עֶשרה גדול פי שלושה מעישון סיגריות, וחמור מכך הנתון ש-6% ממעשני הנרגילה-מן "המהדרין"-אף מוסיפים אלכוהול או סם למיכל, במקום מים "סתם" כדי להגביר את ההתלהבות. מבין הנערים והנערות שואפי הנרגילה הצהירו 48% שהוריהם אינם יודעים על כך, אך 38% מהם הצהירו שהוריהם מסכימים לעישון נרגילה על ידי ילדיהם, מתוך שהם סבורים שמדובר בשעשוע קבוצתי המסוכן פחות מעישון סיגריות.

לאותו מיכל כרסתני עם צוואר המזדקר בהתרסה ומעט גחלים לוהטות בראשו, וצינורית מגונדרת המסתיימת בפיה קשוחה, שמות רבים: בהודית הוּקָה או שִישָה, בערבית ובעברית נרגילָה, בתורכית נרגילֶה, בפרסית גַלְיָאן, וכן הוא מכונה בעגות שונות Goza או Boory, ובארה"ב- hubble bubble. כל השמות הללו מכוונים לאותו מתקן בגרסאות מעט שונות, שהחל דרכו בהודו ומשם עשה דרכו בעיקר לארצות ערב.

בעשרים השנים האחרונות, עשתה הנרגילה כברת דרך במדינות אירופיות, בעיקר בשל הגירה גדלה של מוסלמים שהביאו עמם את בשורת הנרגילה. כך למשל בערים כברלין וקלן, מהגרים טורקים עושים נפשות לנרגילה, ובארים רבים שם מציעים פינות נרגילה לציבור. מי שמבקר בלונדון מתרשם מריבוי Shisha Bars, וגם האוקיינוס האטלנטי לא מנע את ייבוא מנהג זה לארה"ב, לקנדה ובמיוחד למקסיקו.

על פי הערכה, כ-100 מיליון מעשנים נרגילה על בסיס יומיומי בעולם כולו, אך מתגברת חדירת הנרגילה לבני גיל העשרה, כחלק מגימיק חברתי הולך ומתגבר ממש כהתגברות שתיית בירה ומשקאות אלכוהוליים אחרים.

סקר משנת 2005 בפרוורי ערים בקנזס, מדינה מערב-תיכונית  המייצגת עדיין ערכי חיים שמרניים משהו בארה"ב, העלה ש-27% מתלמידי תיכון שם בגיל שבין 14 ל-18 שנה, כבר התנסו בעישון נרגילה, ובדיקה בקרב תלמידי השנה הראשונה (freshmen) באוניברסיטת Johns Hopkins  היוקרתית בבולטימור, העלתה ש-15% מתוכם הצהירו שעישנו נרגילה לפחות פעם אחת בחודש הבדיקה. ארבעים ושמונה אחוז מהסטודנטים באוניברסיטת Commonwealth בווירג'יניה הסמוכה, הצהירו שכבר שהייתה להם התנסות עם hookah, כאשר 20% מתוכם הגדירו עצמם כמשתמשים קבועים.

חוקרים באוניברסיטה האמריקנית בבּירוּת, בחנו את מנהגי עישון נרגילה בבתי קפה מסורתיים בבירת לבנון, בהם ישובים לעתים בעת ובעונה אחת עשרות מעשנים להנאתם. מתברר שמעשני hookah שואפים את עשן הנרגילה לעתים תכופות יותר, "ומחזיקים אותו" למשך זמן רב יותר, בהשוואה למעשני סיגריות. בנוסף, נפח העשן הנשאף בשגרת עישון הנרגילה גדול פי כמה מזה המגיע מסיגריה רגילה.

מומחי WHO מעריכים ששאיפת נפחי עשן גדולים ולמשך פרק זמן ארוך יותר, מביאים את צרכן הנרגילה לשאיפת שווה הערך של 100 סיגריות (!!) במהלך "ישיבת נרגילה אחת" (single waterpipe session). להערכת האחרונים, בעישון סיגריה מפיק המעשן 8-12 שאיפות בממוצע מכל סיגריה, כאשר כל אחת משאיפות אלה מחדירה בין 40 ל-75 מ"ל של עשן, לאורך פרק זמן של 5 עד 7 דקות. בסך הכל, שואף אם כן מעשן סיגריה כ-500 עד 600 מ"ל עשן מסיגריה בודדת, ולעומתו מעשן נרגילה שואף מ-150 מ"ל עד ליטר עשן בכל שאיפה. כיוון שישיבות או טקסי נרגילה נמשכים בדרך כלל למעלה מ-30 דקות, שואפים הנרגילאים בין 50 ל-200 "שאיפות" במהלך שגרת עישון ממוצעת.

המצדדים בעישון נרגילה טוענים שאין כל צורך לשאוף את העשן לריאות, ושרוב המעשנים נרגילה אכן מסתפקים בהחזקת העשן בפיהם, לפני שהם פולטים אותו. בכך, הם סבורים, קטן הסיכון מנזקי העשן. אך למעשה, חוקרים שמדדו את מידת ספיגת הניקוטין וחומרים אחרים המצויים בעשן הנרגילה, סבורים אחרת. הבה נעמיד דברים על דיוקם: עישון נרגילה עשוי להמעיט בחשיפה לרעלנים (טוקסינים) הנקלטים בעישון סיגריה, אך עדיין הם נחשפים לכמות רבה לאין-ערוך של טוקסינים וקרצינוגנים העלולים לתרום להתפתחות מחלת לב, סרטן ריאה ומחלות נשימה קשות, בהשוואה ללא-מעשנים כלל. אמנם כן, למרות שחלק מהניקוטין שבעשן הנקלט מעישון נרגילה עבר סינון במים שבמיכל, כמות הניקוטין הגיע לפיו ולדמו של מעשן הנרגילה מספקת כדי להביא להתמכרות לסם זה.

לדוגמה, מחקר שהתפרסם ב-2007 בכתב העת Nicotine & Tobacco Research, בחן תוצאות  4 מחקרים קודמים בהם נמדדה רמת קוטינין בשתן של צרכני נרגילה. כידוע, קוטינין הוא חומר הנגזר מניקוטין, ויתרונו שהוא יציב בהרבה מהניקוטין עצמו, באופן שניתן לנטר רמות קוטינין בנוזלי גוף כגון רוק, דם ושתן אפילו 48 שעות לאחר עישון אחרון ,ועדיין ניתן לגלותו, כאשר הניקוטין עצמו כבר התפוגג. אגב, הלחות המתלווה לשאיפת עשן הנרגילה, הופכת את העישון לפחות צורב מתחושתו של מי שמעשן סיגריה רגילה, מה שמקנה תחושת ביטחון מדומה , שמא אמנם עשן הנרגילה "בטוח" יותר.

נמצא במחקרים אלה שעישון יומיומי של נרגילה, מביא לגילוי כמויות קוטינין בשתן, המתקבלות מעישון יומיומי של 10 סיגריות ליום. באנשים שלא עישנו נרגילה כל יום, ישיבה אחת של עישון נרגילה, הביאה לגילוי בשתן של כמות קוטינין השווה לזו הנמצאת באלה המעשנים 2 סיגריות מדי יום.

כאשר נמדדה כמות קוטינין וניקוטין בשתן של מעשני סיגריות, התוצאה שהתקבלה הייתה 1,321 ננוגרם במ"ל, ו-1,487 ננוגרם במ"ל, בהתאמה. לעומת זאת עישון נרגילה הותיר עקבותיו בשתן, בכמות של 678 ננוגרם קוטינין במ"ל ו-441 ננוגרם ניקוטין במ"ל, בהתאמה. כל אלה בהשוואה לאלה שאינם מעשנים כלל, שלא ניתן לגלות כל עקבות של ניקוטין או קוטינין בשתן שלהם. אותו מחקר מצוטט משנת 2007, מצא יותר מפגעי נשימה במעשני נרגילה צעירים, מאשר בוותיקים, כנראה כיוון שהצעירים מעשנים באופן אינטנסיבי יותר.

 יש הסתברות והסכמה על כך שמעשני נרגילה נוטים לשאוף עשן לריאותיהם פחות ממעשני סיגריות, ולכן כמות הקוטינין שנמדדה בשתן של מעשן נרגילה היא רק כמחצית של כמות הקוטינין בשתן מעשני סיגריות. יחד עם זאת, כאשר נמדדה כמות הקוטינין ברוק של מעשני נרגילה היא נמצאה כ-78 ננוגרם במ"ל, לעומת כמות קוטינין של 87 ננוגרם במ"ל ברוק של מעשני סיגריות, הבדל זעום יחסית. תוצאה אחרונה זו ברוק, משקפת היטב את העובדה שחלל הפה של מעשן הנרגילה סופג כמויות דומות של ניקוטין לאלה שמגיעות לחלל הפה של מעשני סיגריות. לעומת זאת,  בחלל האוויר של אותו בית קפה ביירותי, רמת החשיפה של מעשני נרגילה לפחמן החד-חמצני (CO) המאוד מסוכן לדרגת החמצון של הדם, גבוהה פי-2 מזו לה נחשף מעשן סיגריה רגילה.

מחקר אחר גילה שהעשן בצריכת נרגילה מכיל פי-36 יותר עִטְרָן (tar) אותו חומר חלקיקי יבש ושחור, וכן ריכוזים גבוהים יותר של קובלט, כְרוֹם ועופרת מאשר הכמויות הרגילות של חומרים רעילים אלה בעשן סיגריות רגילות. לעתים נמצא על אריזות טבק לשימוש ברגילות הערה לפיה טבק זה אינו מכיל כלל עטרן (tar). זו כמובן הערה מטעה שהרי העטרן נוצר בתהליך שרפת הטבק המתרחש גם בעישון נרגילה.

 ארגון הבריאות העולמי (WHO) יצא לראשונה בשנת 2005 לציבור בגילוי דעת רשמי על הסכנות הבריאותיות בעישון נרגילה. הדגש בהמלצות ארגון זה הוא על הפיתוי החברתי סביבתי להצטרף לעישון נרגילה, שהוא אף גדול מזה של עישון סיגריות. העישון נעשה ברוב המקרים בחברותא,  בנימה של "משחק חברתי" ושעשוע של "יושבים במעגל", כאשר לא אחת אותו מתקן מועבר מפה לפה והכול חוגגים בנגסם את אותה פיית צינור, מה שמסוכן כשלעצמו בהערת מחלות מדבקות, דרך סדקים בשפתיים, בלשון, בחך או בחניכיים מדממות. כיוון שרוב המעשנים נרגילה עושים זאת בחברותא, לעתים בחדר קטן יחסית רמת זיהום האוויר בעשן הנפלט מן המעשנים, גדול עשרת מונים ומידת החשיפה לעשן זה, בהתאם.

אחד הגורמים המשתנים במידה רבה במסורות שונות של עישון נרגילה, הוא סוג הטבק וטעמיו. טבק הנרגילה מגיע בדרך כלל באריזה של חומר לחלוחי ודביק, לו מוסיפים בדרך כלל תמציות דבש, או ממתיקים אחרים. במדינות המערב כולל אירופה, ארה"ב וקנדה מוכר בעיקר ה-Tobamel, כאשר במדינות ערב מקובל יותר הטבק מסוג Ma'sal (ביטוי ערבי שפרושו "עשוי מדבש"). טבק הנרגילות הטורקי ידוע כ-Tombâk שהוא בדרך כלל טבק נטול טעמים שאינו ממותק. הטבק ההודי לנרגילה מכונה Jurâk, והוא עשיר בפירות או שמנים ארומטיים. טעמי סוגי הטבק השונים מבוססים על ריח פרחים, או על תמציות פירות כדובדבנים, תות, תפוז, תפוח, אפרסק, ענבים, אגס וכו'. יש לאחרונה סוגי "טבק ללא-טבק" שמכינים ממולָסָה, אותו סירופ חום סמיך המופק מקני סוכר לאחר סחיטת הסוכר מהם, כדי להימנע מחשיפה לניקוטין ובישין מרעין אחרים שבטבק.

בהיבט הרפואי הטהור, אין ספק שעישון נרגילה פחות חמור במגוון המחלות שהוא עלול לגרום להן, או בשכיחות התחלואה לה הוא גורם. אך עישון הוא עישון הוא עישון, ומה שמתחיל בשעשועי נרגילה עם החבורה הצוהלת מכיתה ז', יימשך במעבר לסיגריות של ממש שנתיים לאחר מכן. בעשן יש קסם, ובזה של הנרגילה יש גם ניחוח, ואפילו טעם של פירות, שהם כזכור אפילו בריאים לנו. אינספור פיתויים להתחיל עם נרגילה, וכאשר נתרגל לזו, המעבר לאחותה הבכירה-הסיגריה, יהיה קל יותר.