פרופ' בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
שלוש מחלות או תסמונות מעייפות אותנו באופן משמעותי:
מחלת הנשיקה, תסמונת התשישות הכרונית (שיש מכנים אותה "מחלת היאפים") ודאבת (פיברומיאלגיה).
עתה נותרנו עם שתי האחרות, תסמונת התשישות הכרונית ודאבת, ויש אף כאלה המתלבטים שמא שתי אלה אינן אלא אחת!
תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה הן מחלות מעט בלתי מוסברות קלינית, שתוקפות בעיקר נשים, מתאפיינות בעייפות הגורמת לחוסר תפקוד, ועל ידי כאבים מפושטים ורגישויות.
בניגוד לפיברומיאלגיה, החסרה סממני אבחון מבדיל מובהקים, תסמונת התשישות הכרונית לא תאובחן אלא אם כן נשללו סיבות רפואיות או פסיכיאטריות לעייפות.
השכיחות של פיברומיאלגיה גדולה פי-10 לערך מזו של תסמונת התשישות הכרונית, כאשר שכיחות הראשונה באוכלוסיה היא של 3% לעומת 0.3% של האחרונה.
היחס בין נשים לגברים הלוקים בתסמונת התשישות הכרונית הוא בערך 3 ל-1.
גיל השיא של שתי התסמונות אינו זהה: תסמונת תשישות כרונית מופיעה בעיקר באמצע שנות ה-40 ולאחר מכן היא צונחת משמעותית. לעומת זאת ההופעה של פיברומיאלגיה עולה באופן מונוטוני במרוצת השנים ומגיעה לשיא הופעתה בתחום הגילים של 55-64 שנים.
כיוון ששתי מחלות-תסמונות אלו מופיעות בעת ובעונה אחת, העלו Wesseley וחבריו כבר בשנת 1999 במאמר שפרסמו ב-Lancet את האפשרות של מה שמוגדר כ-Single syndrome hypothesis, דהינו שלמעשה יש סבירות שמדובר בתסמונת משותפת עד כדי זהה.
האם אין כאן מעין "תרגיל אינטלקטואלי" בו מנסים לכרוך 2 תסמונות זו בזו עד כדי איחודן? האם ניתן להתעלם מהעובדה שאיך שלא נבחן את מאפייני שתי התסמונות אחת לאחת, נמצא כאלה המבדילים בין השתיים?
ניקח כדוגמה מדד מקובל כמו מדידה של הפפטיד הידוע כ- Substance P בנוזל עמוד השדרה: בפיברומיאלגיה הוא נמצא מוגבר, לעומת רמה נורמאלית שלו בתסמונת תשישות כרונית.
ומה לגבי הורמונים שנמדדו בשתי התסמונות?
הורמון הגדילה (growth hormone) שרמתו ותפקודו לא תקינים בפיברומיאלגיה, נמצאים תקינים בתסמונת תשישות כרונית.
מספר קבוצות מחקר (אם כי לא כולן) מצאו בפיברומיאלגיה ירידה בריכוזים של IGF-1 או insulin-like growth factor 1 (הידוע גם כ-somatomedin), כאשר רמת הורמון זה מוגברת בתסמונת תשישות כרונית. הורמון "השינה" מלטונין בנשים לפני גיל המעבר נמצא מוגבר משמעותית באלו הסובלות מפיברומיאלגיה, בהשוואה לרמת הורמון זה בנשים בריאות או כאלה עם תסמונת תשישות כרונית.
במחקר מעניין אחר שלCrofford וחב' משנת 2004, נלקחו דגימות דם בהן נמדדו רמות ההורמונים ACTH וקורטיזול כל 10 דקות משך 24 שעות מ-14 מטופלים עם תסמונת תשישות כרונית, מ-12 מטופלים עם פיברומיאלגיה, ומ-11 מטופלים עם שתי התסמונות , וכן מקבוצת ביקורת של אנשים בריאים תואמי גיל ומין.
הממצאים הראו עליה ברמת קורטיזול בחולי פיברומיאלגיה שלא נמצאה באלה עם תשישות כרונית. בנוסף, נמצא הפרשה מופחתת של קורטיזול בשעות הבוקר המוקדמות רק באלה עם תשישות כרונית אך לא באלה עם פיברומיאלגיה.
גנטיקה וביולוגיה מולקולארית של שתי התסמונות:
אחת ההשערות לגבי הגורם לתסמונת התשישות הכרונית, היא שיש הדבקה נגיפית בשל שיבוש בתגובה החיסונית לנגיפים.
כדי לבחון דעה זו, מספר מחקרים התרכזו על מסלול האנזים 2'-5'-oligoadenylate synthetase-RNase L שהוא השלב החיוני לעיכוב נגיפים על ידי אינטרפרון.
היה דיווח מעניין בשנת 2000 ב- American journal of Medicine , שזיהה ב-57 מטופלים עם תסמונת תשישות כרונית חלבון במשקל מולקולארי של 37 אלף דלטון, הקושר את האנזים הקושר ומנטרל את פעילות האנזים 2-5 OA Synt/RNAse ובכך מנטרל את הפעילות האנטי-נגיפית של אינטרפרון.
אותו מחקר זיהה חלבון מעכב זה ברמות נמוכות בהרבה ב-11 מטופלים עם פיברומיאלגיה או ב-28 אנשים בריאים. סטטיסטיסטית נמצא חלבון מעכב זה ב-88% מחולי תשישות כרונית, לעומת מציאותו ב-38% של אלה עם פיברומיאלגיה או ב-32% של אנשים בריאים.
למרות הדמיון עד כדי חפיפה בחלק מהתסמינים הקליניים, מחקר משנת 2008 של חוקרים בספרד, מעלה ראיות שפיברומיאלגיה ותשישות כרונית הן בעלי פרופילים גנטיים שונים.
חוקרים אלה בחנו מספר ניכר של דגימות דם, ומצאו 15 סוגים של SNP או Single Nucleotide Polymorphism שהבדילו בין 2 התסמונות.
פולימורפיזם של נוקלאוטיד בודד מוגדר כשינוי גנטי קטן, או הפיכה של נוקלאוטיד אחד לנוקלאוטיד אחר. השכיחות של SNP באוכלוסיה היא גבוהה אבל כיוון שרק 3-5% מהגנום מקודד לחלבונים, רוב הSNP נופלים מחוץ לאזורים המקודדים.
ל-SNP שנמצאים בתוך האזורים המקודדים יש חשיבות גדולה במחקר הרפואי ובניסיון לקשר בין הגנים למחלות ולמציאת תרופות מתאימות למחלות.
מסד נתונים זה מכיל הן פולימורפיזמים של החלפת נוקלאוטידים והן של הוספת או מחיקת נוקלאוטידים.
תפקוד אוטונומי:
בשנת 2001 פרסם Naschitz מחקר ב-Journal of Rheumatology, המדגים כיצד פיברומיאלגיה ותסמונת תשישות כרונית, שונים זה מזה בהקשר של שיבוש תפקוד אוטונומי.
הקבוצה בחנה נתוני לחץ דם וקצב לב לאורך 30 דקות על ידי שינוי זווית שולחן הבדיקות אליו קשור הנבדק במה שידוע כ-head-up table tilt test .
אלה עם פיברומיאלגיה היו בעלי לחץ דם גבוה יותר הן בתחילת המבדק והן לאחר 30 דקות של מבדק, בהשוואה לאנשים בריאים או לאלה עם תשישות כרונית. Naschitz ערך מחקר נוסף שהתפרסם ב-2008 ב-European Journal of Internal Medicine, בו ערך מבחני ECG למאובחני 2 התסמונות המדוברות, ומצא שמרווח QT בתחום הנורמאלי אצל אלה עם פיברומיאלגיה, לעומת מרווח נמוך משמעותית באלה עם תשישות כרונית.
סמנים ביולוגיים:
נמצאו הבדלים משמעותיים בהרכב חומצות השומן של ממברנות תאי שריר כמו גם ב"נזילות" (fluidity) של ממברנות תאי שריר בין אלה עם פיברומיאלגיה בהשוואה לאלה עם תשישות כרונית. אנליזות אלה נעשו בביופסיות של רקמת השריר החיצוני של הירך הידוע כ-vastus lateralis.
|
מצבי דיכאון משמעותי (major depression): קיים קשר חזק בין מפגעים פסיכולוגיים ופיברומיאלגיה,. מחקרים מראים ש-50 עד 70% מאלה עם פיברומיאלגיה הם בעלי היסטוריה של דיכאון אם כי רק 18-36% מהם סובלים מדיכאון משמעותי.
כאב ראש כרוני:
כאבי ראש כרוניים כגון מיגרנות שכיחים בסובלים מפיברומיאלגיה.
חוקרים אחדים מאמינים שכאבי ראש בנוסח מיגרנה ופיברומיאלגיה יכולים לשתף ביניהם פגמים במערכות המווסתות חומרים כימיים המשמשים כ-messengers במוח, כגון סרוטונין או אפינפרין. גם רמות נמוכות של מגנזיום אופייניות לפיברומיאלגיה ולמיגרנה.
רגישות לכימיקאלים מגוונים (MCS או multiple chemical sensitivity:
מצב המתאר מצבים בהם חשיפה לכימיקאלים מסוימים עלולה לגרום לתסמינים הדומים לפיברומיאלגיה או תשישות כרונית. מדובר בסולבנטים שונים, חומרי הדברה, מתכות כבדות דוגמת קדמיום, עופרת או כספית שעלולים לגרום לתסמינים של עייפות, כאב כרוני, ותסמינים אחרים של פיברומיאלגיה.
תסמונת הרגליים הלא-שקטות:
כ-15% מאלה עם פיברומיאלגיה סובלים מרגליים עצבניות.
תסמונת המעי הרגיז.
אוסטיאו-ארטריטיס, סוג של ארטריטיס שיכול להתקיים בד בבד עם פיברומיאלגיה. שני מצבים אלה יכולים להיות מאובחנים הדדית בעיקר באנשים קשישים.
יחד עם זאת אוסטיאו-ארטריטיס גורם לכאבי מפרקים, לא לכאב כללי ומפושט.
מחלות אוטו-אימוניות שונות כמו דלקת מפרקים שגרונית, זאבת (לופוס), ומחלת שיוגרן, שעלולות לעתים להיות מזוהות באופן מוטעה כפיברו-מיאלגיה. גם במחלת Lyme שהיא מחלה בקטריאלית הנגרמת על ידי עקיצת קרציה, עלולה במתווים מסוימים להיות מזוהה כפיברומיאלגיה.
גם תסמונת כמו polymyalgia rheumatica הגורמת כאבים ונוקשות המתרחשת בדרך כלל בנשים מבוגרות, עם tender points בדומה לפיברומיאלגיה, בדרך כלל באזורי הכתף וצוואר הירך.
בברכה, פרופ' בן-עמי סלע