האם עישון פסיבי מגביר הסיכון להופעת סוכרת?
פרופ` בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב. יועץ האגודה למלחמה בסרטן.
העישון הוא גורם סיכון משמעותי ביותר שתפקידו ידוע כגורם של סרטן הריאה, מחלת ריאות כרונית חסימתית דוגמת נפחת הראיה (Emphysema), מחלת כלי-דם היקפיים (דוגמת מחלת בירגר), וכמובן מחלות קרדיו- וצֶרֶבּרוֹ-וסקולאריות המביאות להתקפי-לב ואירועי שבץ מוחי. אכן יש תחלואה שהקשר בינה לבין עישון זועק לשמים: 85% מהמקרים של סרטן ריאה מתרחשים במעשנים, ולמעלה מ-60% מכלל המקרים של סרטן הלוע והושט. אך אלה צרותיהם של מעשנים. ואם יש חמלה על מעשנים בגין התחלואים שהם מביאים על עצמם, יש גם כעס עליהם על כי העשן שהם מפריחים נשאף על ידי מקורבים השוהים בחברתם, או אפילו על ידי אלה הנקלעים באקראי לסביבתם. כשהופיע בשנת 1997 מאמרם של שני האפידמיולוגים הבריטים המפורסמים Law ו-Wald ב-British Medical Journal, על אודות הקשר בין עישון פסיבי למחלות קרדיו-וסקולאריות, היו רבים שנדו בראשם בספקנות גלויה.
אך בעשור האחרון התפרסמו מספר מחקרים המסבירים כיצד "העשן הצִדי" (side stream) הנפלט מהסיגריה שבפיו של המעשן הוא אף מסוכן יותר בהרכבו, מהעשן הנשאף ישירות על ידי המעשן. גם אם כמות העשן הנשאפת על ידי מעשן פסיבי בלא-דעת, מהווה רק אחוז קטן מזה הנשאף על ידיח המעשן האקטיבי, פגיעת עשן צִדי זה רעה, והיא פוגע בתפקוד של שכבת האנדותל של כלי הדם, מגבירה את חמצונו של כולסטרול-LDL, מעלה את רמת הספיחה של טסיות הדם (תרומבוציטים), מגבירה של תהליכי דלקת, מעלה את הנזק החמצוני במיטוכונדריה, ואף מפחיתה את מידת הגמישות של אבי העורקים.
כעת מתווספת גם מחלת הסוכרת אל רשימת התחלואות הקשות שאנו מייחסים לעשן הסיגריות האופף את הלא-מעשנים מרצונם, כלומר המעשנים מיד-שנייה, מה שנהוג לכנות המעשנים הפסיביים. למעשה כבר בשנים 1993-1995 הופיעו 2 מאמרים ב-British Medical Journal של שניים מחשובי האפידמיולוגים האמריקנים Stampfer ו-Rimm , שהדגימו במחקרים נפרדים בגברים ובנשים שיש אכן יחס ישר בין כמות הסיגריות הנצרכות והתחלואה בסוכרת. ההתלבטות כמובן פרט לקשר האפידמיולוגי המובהק, היא כיצד אמנם יש בעשן הסיגריה לגרום למפגע כה מהותי כסוכרת, והאם הדבר נובע למשל כתוצאה מפגיעה ישירה בבלוטת הלבלב בה נוצר ההורמון אינסולין, או על ידי הפחתת השפעת ההורמון אינסולין באופן משני. קודם שאנו מנסים להבין כיצד עישון פסיבי עלול לסייע להיווצרות סוכרת, ראוי להבין את הקשר בין עישון פעיל ומחלה זו.
אחד המחקרים המצוטטים בהקשר זה, ידוע כמחקר EPIC-Norfolk, שהוא למעשה הענף הבריטי של מחקר EPIC הרב-מוסדי שנערך ברחבי אירופה, ואשר שמו המלא-European Prospective Investigation into Cancer, מעיד על כך שהוא התמקד דווקא בסקירת גורמי סיכון למחלת הסרטן. אך כפי שמקובל במחקרים אפידמיולוגיים רחבי-היקף, נתונים עובדתיים רבים הנאספים במהלכם, על הקשר בין אורח-חיים ותחלואה, יכולים לשמש בסיס נתונים פורה גם לתחלואה שאינה קשורה ישירות לסרטן. ואכן בשנת 2001 התפרסמו ב-International Journal of Epidemiology, תוצאות ניתוח של הקשר בין עישון והופעת סוכרת בקרב 2704 גברים ו-3385 נשים, כולם בתחום הגיל של 45-74 שנה, המתגוררים במזרח אנגליה, שאיש מהם לא היה ידוע כחולה סוכרת בעת גיוסו לניסוי מעקב זה. המדד להערכת רמת היתר של גלוקוז בדם, היה ממוצע של רמת המוגלובין A1C, על פיו ניתן להעריך את רמת הסוכר הממוצעת בתקופת 8-10 שבועות קודם לבדיקה. רמת המוגלובין A1C הייתה הנמוכה ביותר בקרב אלה שלא עישנו מעולם, הייתה ממוצעת בין מעשנים לשעבר, והתבררה כגבוהה ביותר בין מעשנים בהווה. נמצאה אם כך תלות ישירה בין כמות הסיגריות הנצרכות ורמת המוגלובין A1C.
בגברים נמצא שממוצע רמת המדד האחרון פוחת ככל שמתארך פרק הזמן שחלף מאז הפסקת העישון.
בצמידות למאמר המצוטט מופיע מחקר נוסף ומרשים בהיקפו, מחקר של Will וחבריו מהמרכז למניעת מחלות כרוניות באטלנטה, שבחן את הקשר בין תדירות ודרגת העישון להופעת סוכרת, וכן בדק שמא נטישת העישון מקטינה את התרחשות המחלה. מחקר זה התבסס על 13 שנות מעקב (1959-1972) של 275,190 גברים ו-434,637 נשים בגיל שמעל 30 שנה. גם מחקר זה מצא שככל שאתם מעשנים יותר יגדל סיכונכם ללקות בסוכרת type 2. בין הגברים שעישנו יותר משתי חפיסות ביום בבסיס הניסוי גדל הסיכון ללקות במחלה זו ב-45% בהשוואה ללא מעשנים, ואילו בין הנשים שהרבו לעשן גדל הסיכון הנ"ל ב-74% (!!). הפסקה מוחלטת של עישון, הקטינה אצל נשים (5 שנים מנטישת העישון) ובין גברים (10 שנים מנטישת העישון), את הסיכון לחלות בסוכרת לרמה דומה להופעת סוכרת בקרב אלה שמעולם לא עישנו.
באותה עת (2001) התפרסם בכתב העת של מחלת הסוכרת Diabetes Care מחקר בריטי של האפידמיולוג הידוע Ivan Perry, בו היו במעקב 7,735 גברים בריטיים בתחום הגיל של 40 עד 59 שנה, ללא היסטוריה של מחלת הסוכרת. במהלך תקופת המעקב נתגלו במשתתפים בו 290 מקרי סוכרת type 2, לפי קצב ההתרחשות הבא: בקרב 1,541 גברים שמעולם לא עישנו הופיעו 47 מקרי סוכרת (3.05%), ואילו בין 185 גברים שעישנו מקטרת או סיגר נתגלו 6 מקרי סוכרת (3.24%). בין 2,942 מעשנים בהווה אותרו 127 מקרי סוכרת (4.32%), אך בניתוח רמת העישון נמצא שבין 1,095 "מעשנים מתונים" של עד 20 סיגריות ליום נתגלו 49 מקרי סוכרת (4.47%), ולעומתם בין 1,877 המעשנים "הכבדים" של מעל חפיסה ביום נמצאו 78 מקרי סוכרת (4.16%), דהינו ירידה קלה, ואולי אף בלתי צפויה לעומת מה שנמצא במחקרים אחרים, מבחינה הלינאריות בין רמת העישון והופעת סוכרת.
יחד עם זאת עדיין יש להדגיש שממוצע מקרי הסוכרת בקרב כל המעשנים בהווה (4.32%) עולה ב-41.6% על זה של לא מעשנים (3.05%). ומה באשר למעשנים לשעבר? מחקר זה מצא שבין סך הכול 1,914 כאלה שעישנו בעברם, נתגלו סך הכול 82 מקרי סוכרת (4.28%), לכאורה לא ירידה משמעותית בהשוואה למעשנים בהווה, אם כי בניתוח של תת קבוצות של מעשנים לשעבר בהתאם למשך הזמן שחלף מהפסקת העישון נמצא את השיפור המשמעותי בגברים רק 20 שנה לאחר הפסקת העישון.
כלומר, בין אלה שחדלו לעשן לפני 5 עד 10 שנים נתגלה שיעור של 3.83% סוכרת, לעומת 3.17% בקרב אלה שחדלו לעשן לפני 20 שנה ומעלה. להזכירכם, נתון אחרון זה של 3.17% מתקרב מאוד לשיעור ההתרחשות של סוכרת בקרב אלה שלא עישנו לעולם-3.05%.
מחקר אחרון זה של Perry וקבוצתו הקדיש מחשבה רבה לגורמי "אורח חיים" נוספים הקשורים לעישון ויכולים להשפיע על תוצאות ומסקנות המחקר. לדוגמה: ידוע שהשמנת-יתר (obesity) היא תופעה המעודדת הופעת סוכרת type 2. יחד עם זאת ידוע שעישון מוחזק בדרך כלל כ"אמצעי" להימנע מהשמנה בעיקר בקרב נשים צעירות מעשנות, שכן מקובל שעישון בדרך כלל "מדכא" במידה מסוימת את התיאבון, באופן שאנשים הנגמלים מעישון, נוטים לעלות במשקלם במרוצת השנה הראשונה לאחר הפסקת העישון ב-4 עד 5 קילוגרמים. מסתבר מניתוח מדוקדק של משתתפי סקר זה שמדד ההשמנה BMI או body mass index, הוא של 25.5 בקרב לא-מעשנים לעומת 24.9 בקרב ממשיכים לעשן, שהוא הבדל צנוע יחסית. בכל מקרה, גם אם מרכיב המשקל העודף של הלא מעשנים אמור להוסיף להם אחוזים אחדים של הסתכנות יתר לחלות בסוכרת, מתברר מאחוזי התחלואה בסוכרת שהיא גבוהה בלמעלה מ-40%, בקרב המעשנים.
יתרה מכך, ייתכן שתעלה הטענה הנגדית, שמא גילוי רב יותר של מקרי סוכרת בקרב המעשנים בסקר זה, משקף את העובדה שהמעשנים מטבע הדברים לוקים בתחלואות שונות יותר מאשר הלא-מעשנים, ולכן יש סיכוי גדול יותר שיפקדו את רופא המשפחה, ולכן ייערכו להם יותר בדיקות מעבדה או אחרות, וממילא יתגלו מקרי סוכרת מרובים מאשר בקרב לא מעשנים, כאשר בקבוצה האחרונה עלולים להיות מקרים רבים יותר של סוכרת סמויה שעדיין לא אובחנה. גם תואנה אחרונה זו נבחנה בזהירות, ונשללה.
באשר למנגנון הביוכימי-פיסיולוגי על פיו גורם עישון להופעת סוכרת, כאן עדיין רב הנסתר על הידוע. יש הסוברים שעישון עלול להקל על הופעת סוכרת בשל השינויים שהוא משרה על פיזור השומן בגוף, בכל הכרוך במושג central obesity העלול לגרום לתופעה הידועה כ-insulin resistance המקדימה את הופעת הסוכרת. המושג central obesity או השמנה מרכזית מתייחס להצטברות רקמת שומן מרובה באזור חגורת המותניים: כאשר היחס בין היקף המותניים (waist) להיקף הירך (hip) גדול מ-1.0 בגברים או גדול מ-0.9 בנשים מדובר ב"השמנה מרכזית". ככל שיש יותר תאי שומן, העמידות שלהם בפני הפעולה של האינסולין להחדרת סוכר גלוקוזה לתוכם, גדולה יותר מזו של תאי שריר למשל, לכן אנו מדברים על "התנגדות" לפעולת האינסולין (insulin resistance) וממילא לירידה ביעילות פעילות ההורמון, מה שמעלה את רמת הגלוקוזה בדם, כחלק מהתהליך של הופעת סוכרת. במחקר הקלאסי של Rimm ו-Stampfer משנת 1993 בכתב העת האמריקני לבריאות הציבור (AJPH), העלו אלה את הסברה במחקרם על עישון וגרימת סוכרת בנשים, שהשפעה ישירה של חומרים רעלניים בטבק על בלוטת הלבלב, היא הגורמת לירידה בתפוקת האינסולין מבלוטה זו, והתוצאות הצפויות. גם מחקר של Rigo וקבוצתו משנת 1999 שהופיע ב-Digestive Diseases Science, הצביע על כל שאלכוהוליזם ועישון עלולים לגרום לדלקת חריפה או כרונית של הלבלב.
אך למרות הנתונים לגבי עישון פעיל והסתכנות בהופעת סוכרת, עדיין לא היו מבוססות דיין הראיות על קשר בין עישון פסיבי והתרחשות סוכרת. אולי דווקא בשל כך ניתן להבין את העניין הרב שעורר פרסומו של מחקרם של Houston וחבריו מאלבאמה ומקליפורניה בתחילת אפריל 2006 בכתב העת British Medical Journal. המחקר עקב אחר גברים ונשים צעירים, שחורים ולבנים, בגיל שבין 18 ו-30 שנה, שלא סבלו בתחילת המחקר מ-glucose intolerance (אי היכולת של אינסולין להשתלט על רמות גבוהות של הסוכר גלוקוזה) שהוא שלב מקדים להופעת סוכרת. המשתתפים במחקר זה גויסו כאנשים צעירים בשנים 1985-6, כחלק ממחקר על מחלות לב והם נמצאו במעקב משך 15 שנה.
במחקר נכללו 1,386 מעשנים בהווה, 621 מעשנים בעבר, 1,452 כאלה שמעולם לא עישנו אך נחשפו לעשנם של מעשנים בסביבה [כפי שאושש על ידי רמה מוגברת של קוטינין (נגזרת יציבה של ניקוטין) בדמם], ו-1,113 כאלה שמעולם לא עישנו ואף לא נחשפו לעשן סיגריות של אחרים. תוצאות מחקר זה מרתקות בהחלט: בתקופת המעקב של 15 שנים מאז תחילת המחקר, פיתחו 16.7% ממשתתפיו "אי-סבילות" לגלוקוזה, ונמצא מִתאם מדורג בין חשיפה לעשן סיגריות לבין התפתחות אותה אי סבילות לגלוקוזה. באופן צפוי האחוז הגבוה ביותר להופעת הממצא המקדים סוכרת האמור, היה גבוה ביותר בקרב מעשנים פעילים (21.8%), כאשר אחוז זה בקרב הלא מעשנים אך הנחשפים לעשן ("מעשנים פסיביים") היה 17.2%. בקרב מעשנים לשעבר נמצאו 14.4% עם אי-סבילות לגלוקוזה, ואילו רק 11.5% מבין הלא-מעשנים שאינם מעשנים פסיביים פיתחו פגם זה.
נראה אם כך שהמעשנים העכשוויים הם בעלי סיכון הגבוה ב-65% ללקות ב-glucose intolerance בהשוואה ללא מעשנים שאינם מעשנים פסיביים, ואילו הלא-מעשנים שהם מעשנים פסיביים ילקו בפגם המבשר סוכרת ב-35% יותר מחבריהם הלא מעשנים שאינם נחשפים לעשן של אחרים.
מחקרים אפידמיולוגיים כגון זה של Houston שבמרכז הדיון הפעם, תמיד מותירים עננה קלה של ספק בעוצמת מסקנותיהם: האם ניתוחים סטטיסטים, מתוחכמים ככל שיהיו, כגון זה על השפעת עישון פסיבי על התרחשות סוכרת, יכולים לשכנע בנכונותם, אם אין הם מבוססים על קשר מנגנוני מובהק הניתן להוכחה ישירה, כיצד מרכיבים מסוימים בעשן הסיגריה, יכולים לפגוע ולשבש את פעולת האינסולין. הרבה נכתב ונאמר על כך שהעישון כשלעצמו, מעבר לנזקים הרפואיים המוכחים שלו, מבטא גם את הישות של "האדם המעשן", מי שמקפיד בממוצע פחות על בריאותו גם בתחומים אחרים: מקדיש פחות זמן לפעילות גופנית-ספורטיבית סדירה, מקפיד מעט פחות על מוצרי מזון המקובלים כ"בריאים" מאלה שאינם מעשנים, בעל רמת השכלה ממוצעת נמוכה יותר ומעמד חברתי נמוך יותר, טרוד מעט יותר בבעיות אישיות, נתון בממוצע יותר ל"מצבי-רוח" או הלכי נפש שהוא מנסה להפיגם באמצעות העישון.
המכלול הפסיכו-סומאטי הכול-כך מורכב הכרוך בעישון, עדיין רחוק מהבנה ופענוח, ועל כן גם הקשר בין עישון להופעת סוכרת במעשן הפעיל ניתן להסבר ביתר קלות, מאשר הקשר בין חשיפה לעשן "מיד שנייה" להופעת סוכרת type 2. אך עם עובדות אפידמיולוגיות קשה לעתים להתווכח.
בברכה, פרופ` בן עמי סלע