האם יש ראיות מוצקות לתועלת שניתן להפיק מפעילות גופנית סדירה בתחום מחלות הסרטן?
האם יש ראיות מוצקות לתועלת שניתן להפיק מפעילות גופנית סדירה בתחום מחלות הסרטן?
מאת פרופ` בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
בשנים האחרונות הפכה הפעילות הגופנית הנמרצת והסדירה לחלק בלתי נפרד מחייהם של יותר אנשים בחברה המודרנית. לפחות ארבעה עשורים חלפו מאז החלו חולפים על פנינו ברחובות העיר, ובשבילים ועל חוף הים, הרצים להנאתם (joggers), וקצת לאחר מכן החלה לבלוט אופנת ההלכים הנמרצים, הגומאים דרכם בנחישות ובהתמסרות. מועדוני הכושר העמוסים לעייפה במתקנים מרשימים עליהם אנו מזיעים ומתאמצים, ומשילים מעלינו קילוגרמים מיותרים, הפכו כבר לסטאטוס חברתי שיש בו אפילו יוקרה. אין ספק שחיידק הפעילות הגופנית והבריאותית מדביק יותר ויותר את בני כל הגילים, וזהו דווקא חיידק מבורך שאין לנו כל סיבה להילחם בו.
פעילות גופנית נמרצת יומיומית ממריצה כל חלק בגופנו להתאמץ, ולאורך זמן מאמץ סדיר זה הופך אותנו חזקים יותר, בריאים יותר. מאמץ גופני סדיר מדרבן ומלבה את חילוף החומרים בגוף. הרקמות הופכות רגישות יותר לפעולת ההורמון אינסולין, רמת הסוכר בדם יורדת, וכך הלבלב נדרש לייצר פחות אינסולין כדי לווסת את רמת הסוכר. פעילות גופנית סדירה מעלה את רמת הכולסטרול "הטוב"-HDL, ומורידה את רמת הכולסטרול "הרע"-LDL בדם. "שריפת קלוריות" מפחיתה את מאגרי השומן בגוף, ובמיוחד אלה של חגורת הבטן, הרעים לבריאות.
פעילות גופנית נמרצת משפרת את תנועת הדם בגוף ומחזקת את שריר הלב, ויותר דם ינבע ממשאבת הלב לרחבי הגוף בכל פעימה. פעילות גופנית סדירה מסייעת ללב להתמודד עם הפרעות קצב, כולל אי-סדירות קשה שעלולה לגרום למוות פתאומי וחטוף. גם עורקים יפיקו תועלת מפעילות גופנית מאומצת בהגברה של כושרם להתרחב או להגיב לשפיעה מוגברת של דם דרכם. פעילות זו עשויה לסייע במניעת התקשות והקשחה של דופן כלי הדם, במיוחד בגיל המתקדם. אך גם שרירים ועצמות נהנים מפעילות גופנית ספורטיבית, למרות ההשערה הרופסת של אלה המקיימים סדר חיים רבצני sedentary)) לפיה "מנוחה טובה לשרירים, לצבירת כוח".
לא כאלה פני הדברים: פעילויות גופניות שיש בהן סִבּוֹלֶת (endurance) כמו הליכה מהירה ונמרצת למשך 45 דקות, רכיבה על אופני ספורט במעלה מסלול מאתגר, כל אלה מגבירים את כושר ההתמדה של השריר ומגבירים את יכולתו להפיק חמצן מהדם. תרגילי מאמץ גופני כגון הרמת משקלות, בונים מסת שריר ועוצמה. תרגילים המבוססים על נשיאת משא כבד מגדילים את רמת הסידן בעצמות, ומפחיתים את הסכנה של אוסטאופורוזיס. תרגילים של מאמץ גופני אף יש בהם לשפר את מערכת העצבים, במעבר מהיר יותר של אותות עצביים ובשיפור תגובת רפלקסים. אפילו היבטים אחדים של התפקוד הנפשי הופכים חדים יותר. פעילות גופנית סדירה יכולה לשפר את איכות החיים בהפחתת דאגה ודיכאון.
אין סוד בכך שאלה העוסקים בפעילות גופנית סדירה נראים בריאים יותר, עד כמה שבריאות ניתנת להיראות…, הם חשים טוב יותר, ומסוגלים למאמץ פיזי יותר מעמיתיהם הרבצנים. ואין לתמוה על כך שהרי הסיכון להתקפי לב קטן, כמו הסיכון לשבץ מוחי, ליתר לחץ-דם, ואף לדעיכה קוגניטיבית בגיל המתקדם. כמו כן תפחית פעילות גופנית סדירה הופעת סוכרת, השמנת-יתר, ושברי-עצם. דווקא אלה המאמצים גופם בפעילות גופנית סדירה, לוקים פחות ממגבלות ומפגעים של המערכת שריר-עצם בגופם. אך מה בדבר האפשרות שפעילות גופנית תפחית את מחלת הסרטן, למרות שלממאירויות ולמחלות קרדיו-וסקולאריות יש לכאורה אך מעט במשותף. אכן, כפי שניתן היה לשער מראש, כיוון שישנן מחלות סרטן כה רבות, השונות ביניהן שוני מהותי באשר לגורם להן, במנגנון המחלה ובמהלכה, פעילות גופנית סדירה מקטינה את הסיכון של שניים בלבד מסוגי הסרטן השונים, ואינה משפיעה לצערנו על כל השאר.
סרטן המעי הגס הוא אחד מסוגי הסרטן בהם לכאורה יש ראיות להשפעה חיובית של פעילות גופנית סדירה למניעתו. סרטן זה נוטל מדי שנה את חייהם של כ-28 אלף גברים בארה"ב וכמספר הזה נשים שם, והוא מדורג שני רק לסרטן הריאות בדרגת קטלנותו.
כמעט הכל יודעים שגילוי מוקדם של שאת במעי הגס עשויה למנוע רבים ממקרי מוות זה, אך לא רבים מודעים לכך שעיסוק מתמיד בפעילות גופנית עשוי להקטין את הסיכון להופעת שאתות במעי הגס. עשרות מחקרים ברחבי העולם מצביעים עד כה על העובדה האחרונה, כאשר בממוצע מחקרים אלה ההפחתה בסיכון האמור היא שיעור של 30-40%, ומדובר אך בפעילות כגון הליכה יומית מהירה ונמרצת משך 30 עד 40 דקות.
אם השתכנענו כיצד פעילות גופנית זו עשויה לשפר את מצב כלי הדם והלב, קשה יותר להבין כיצד היא תפחית את מקרי סרטן המעי הגס. ההשערה היא שפעילות גופנית נמרצת מחישה את מעבר הצואה דרך המעי הגס, באופן שחומר הפרשה זה שוהה זמן קצר יותר במעי ובא במגע קצר יותר עם תאי רירית המעי החשופים לפגיעה ונזק. בכך יורדת חשיפת המעי לחומרים מגרים כגון חומצות מרה ופרוסטאגלנדינים. אך יחד עם זאת מסתבר שפעילות גופנית כגון זו, אינה מפחיתה את שיעור מקרי סרטן פי הטבעת, כנראה כיוון שאזור קצה זה של המעי הגס ריק מחומר צואתי באופן סדיר, ובא במגע עם הצואה רק בעת הפרשתה החוצה.
עוד סוג סרטן בו פעילות גופנית עשויה להועיל, הוא סרטן השד. למרות שהנתונים אינם כה מוצקים כמו לגבי סרטן המעי הגס, למעלה מ-60 מחקרים עסקו בנושא זה.
מכל המידע המצטבר ממחקרים אלה עולה כי נשים העוסקות בפעילות גופנית סדירה נהנות מהפחתה של 20 עד 30% בהתרחשות מחלה זו. בהתחשב בעובדה שבשנת 2006 תאובחנה 215 אלף נשים בארה"ב עם סרטן השד נקל לשער כמה עשרות אלפי נשים היו לכאורה נחלצות ממצוקה קשה זו, אם אמנם היו עוסקות באופן סדיר בפעילות גופנית. בגוף הפעיל רמות האסטרוגן נמוכות יותר, באופן שהרקמות נחשפות אליו פחות. בדומה לרקמת השד, גם הרחם והשחלות מגיהות לאסטרוגן, ואכן נשים פעילוֹת גופנית הן בסכנה מופחתת לסרטן רירית הרחם, אם כי הראיות כאן אינן מגובשות עדיין. לצערנו, פעילות גופנית סדירה אינה מפחיתה את הסיכון ללקות בסרטן השחלות.
ומה לגבי סרטן הערמונית? בלוטה זו מגיבה להורמון הזכרי העיקרי טסטוסטרון, אלא שסרטן הערמונית מראה שוֹנוּת קלינית רבה יותר בהשוואה לממאירויות אחרות, ובהתאם מחקרים על הקשר בין פעילות גופנית וסרטן הערמונית הולידו מגוון תוצאות רחב יותר.
אחד הממצאים המעודדים ביותר מגיע ממחקר משותף פיני-אמריקני (הידוע כ-ATBC) בו נבחנה השפעת ויטמין E וביתא-קרוטן על 29,133 גברים מעשנים בפינלנד, שתוצאותיו היו מפתיעות במידת מה. לדוגמה, תוספת ביתא קרוטן הגבירה במטופלים אלה את מקרי סרטן הריאות, אך לעומת זאת הפחיתה את מקרי סרטן הערמונית. בבחינת מעקב אחר המשתתפים במחקר זה, נמצא ששכיחות סרטן הערמונית הייתה נמוכה יותר. כאשר נלקחו בחשבון מדדים שונים כגון סוג פעילות גופנית, דרגת הקושי שלה, גיל הנבדקים ורמת העישון, ואבחנה של שגשוג שפירה של בלוטת הערמונית (BPH), וכאשר שוקללו בניתוח סטטיסטי מקיף, נמצא שבעוד שהרמת משקלות לא הקנתה כל הגנה מפני סרטן הערמונית, דווקא הליכה סדירה ונמרצת הייתה בעלת השפעה חיובית. אך מסתבר שמחקרים אחרים על פעילות גופנית וסרטן הערמונית הולידו ממצאים מעורבים. לדוגמה, מחקר על 53,000 גברים נורבגיים משנת 1994 גם כן מצא שהליכה ספורטיבית אם כי לא הרמת משקלות הפחיתה בהם את היארעות סרטן הערמונית בדומה לשכניהם הפינים.
גם מחקר של Cooper Clinic משנת 1996 שבחן השפעת פעילות גופנית ב-12,975 גברים אמריקנים בגיל שבין 20 עד 80 שנה, מצא שאלה מהם שפעילותם השבועית עלתה על 16 ק"מ של צעידה מהירה,הייתה כרוכה בהפחתה של 16 עד 27% בהתרחשות סרטן הערמונית באופן פרופורציוני לרמת הפעילות הגופנית.
לעומת זאת מחקר על 17,719 בוגרי אוניברסיטת הרווארד שהתפרסם בשנת 1992, הראה שהפחתה בסיכון לסרטן הערמונית נמצאה רק בגברים שדרגת הפעילות הגופנית שלהם הייתה כזו שהביאה ל"שריפת" 4,000 קלוריות בשבוע. מחקר משנת 1998 אף הוא על 47,542 עובדים מתחום הרפואה מאזור בוסטון היה פחות אופטימי במסקנותיו, ובו רק רמז דק של אפשרות להשפעה מונעת של פעילות גופנית ברמת מאמץ גבוהה על הופעה מחלה גרורתית של סרטן הערמונית.
אם אמנם ניתן היה להוכיח מעל לכל ספק שהרף שהוצב במחקר בוגרי הרווארד, דהינו הליכה או ריצה (jogging) של 64 ק"מ בשבוע, או כ-9 ק"מ ליום, מפחית למחצית את הסיכון להופעת סרטן הערמונית, אין ספק שמחצית מהגברים היו מנסים להגיע לרף זה. אלא שמחקרים אחרים פחות מעודדים. זו אף הסיבה שה-Surgeon General בארה"ב קבע שדרוש יותר מאמץ מחקרי להבהרת הקשר בין פעילות גופנית לסיכון לסרטן זה.
האם יש בפעילות גופנית נמרצת כדי לדכא שגשוג שפיר של הערמונית ((BPH? רוב הגברים החוצים את גיל ה-60 מבצעים בלית ברירה ומתוך חוסר רצון צעידות ליליות מהירות: בעיקר במסלול לחדר השירותים עקב הצורך התכוף והבלתי ניתן לשליטה להטיל מימיהם, הנובע משגשוג בלוטת הערמונית. האם צעידות נמרצות וסדירות בשעות היום, עשויות למנוע את אלה בשעות הלילה? שוב אנו חוזרים למאגר הנתונים של 30,634 גברים העוסקים במקצועות רפואיים במחקר ההמשך הידוע של הרווארד משנת 1986, בו מסרו כל הנבדקים נתונים מפורטים על הדיאטה שלהם, גובהם ומשקלם, צריכת טבק ואלכוהול, ההיסטוריה הרפואית שלהם, ומנהגי הפעילות הגופנית הספורטיבית. במעקב שנמשך 8 שנים, 1,890 מתוך המדגם האמור, עברו פרוצדורה כירורגית בעקבות הגדלה שפירה של בלוטת הערמונית שלהם, בעוד 1,853 גברים ממדגם זה פיתחו שגשוג מתון יותר של הערמונית באופן שלא חייב ניתוח. לאחר ניתוח כל הנתונים נמצא לכאורה שפעילות גופנית אמנם יכלה להגן בפני תופעה משגשגת בלתי אהודה זו.
הממצא העיקרי היה שאלה הפעילים גופנית היו צפויים ב-25% פחות לפתח שגשוג שפיר של הערמונית, בהשוואה לאלה אוהבי המנוחה, אך אפילו גברים שצועדים באופן נמרץ שעתיים עד שלוש מדי שבוע, כבר זכו לשיפור במטרד האמור. מדעני הרווארד מעריכים שפעילות גופנית סדירה מפחיתה את הפעילות של מערכת העצבים הסימפתטית, עם האפשרות של הרגעתם של אותם שרירים בבלוטת הערמונית וצוואר שלפוחית השתן.
בערך 1.4 מיליון אמריקנים יאובחנו בשנת 2006 עם סוג סרטן כלשהו, ובמקביל 560,000 אמריקנים ימותו מהמחלה. באופן כללי, אנשים פעילים גופנים לוקים פחות בסרטן בהשוואה לאלה הפסיבים, אך יש שיטענו שהראשונים חיים באופן בריא יותר גם בתחומים אחרים: הם אוכלים אוכל בריא ובמידה, הם נמנעים מעישון או מצריכת-יתר של אלכוהול, ואף נוהגים להקפיד על ביצוע סדרת הבדיקות הגופניות התקופתיות. אך יש גם הסברים ביולוגיים לתועלת שבפעילות גופנית סדירה בהקשר לסיכון של חולי בסרטן. בעיקר חשובה העובדה שגוף פעיל שורף עתודות שומן, וידוע ששַמְנוּת (obesity) היא גורם מסייע להופעת מספר סוגי ממאירויות. פעילות גופנית ידועה גם כמפחיתה בגוף יצירת גורמי-גדילה (growth factors), שהם חלבונים העלולים לעודד התרבות תאי-סרטן. פעילות גופנית מורידה רמות אינסולין בגוף, כשלעצמו מעודד תהליכי התרבות תאים. השפעות הורמונאליות נוספות עשויות להסביר כיצד פעילות גופנית יכולה לסייע במניעת סרטן השד, או ממאירויות אחדות של אברי הרבייה. לעומת זאת, ההשפעה המעודדת של גוף פעיל על מערכת החיסון או בתחום נוגדי החמצון, היא עדיין בתחום האפור של הנחות סבירות אך בלתי מוכחות.
בברכה, פרופ` בן-עמי סלע
ראיתם משהו בכתבה שמעניין אתכם, רוציםמידע נוסף? מבקשים ייעוץ מקצועי? שלחו לנו את פרטיכם ויחזרו אליכם בקרוב.
