חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

האם אנו יודעים כבר מהי תזונה אופטימלית: הרהורים על קצה המזלג חלק ב`

אהבתם? שתפו עם חבריכם

האם אנו יודעים כבר מהי תזונה אופטימלית? הרהורים על קצה המזלג חלק ב`

חלק ב` – לחץ כאן לקריאת חלק א`

פרופ` בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.

“אכול פחות מזון עתיר שומנים רוויים, ותאריך את חייך”.
משך 30 שנה אמירה זו שימשה אבן יסוד בתובנה התזונתית, וניתנה כעצה גורפת לציבור האמריקאי. האם יסודותיה של משוואה זו עדיין מוצקים היום כבעבר?
בין השנים 1987 ו- 1992, 3 קבוצות מחקר בלתי תלויות השתמשו במודלים ממוחשבים בניסיון לענות על השאלה האחרונה, ושלושתם פרסמו תוצאותיהם, שאגב הגיעו למסקנה אחידה, בעיתונות המקצועית. המסר שניתן היה להפיק ממחקרים אלה היה מרשים בעליל, ומשום מה לא זכה לתהודה הראויה.

כל שלושת המודלים העריכו בכמה תגדל (או תשתנה, ליתר זהירות) תוחלת החיים בממוצע, אם רק 10% מתכולת הקלוריות הנצרכות מן המזון היו מגיעות משומנים רוויים כפי שמומלץ. אגב על פי הנוסחה המקובלת, היה האחוז הכללי של שומנים במזון אמור לרדת לכ- 30% מכלל הקלוריות המופקות מהמזון. כל שלושת המודלים האמורים, העריכו שה”כולסטרול הרע” (LDL-cholesterol) היה אמור לרדת בהתאם, וההערכה הראשונית הייתה, שלדיאטה “מופחתת שומנים” זו לא תהיינה תוצאות לוואי שליליות.

הערכה אופטימית זו הייתה מבוססת על נתוני היות הכולסטרול גורם סיכון, והתוצאות התבססו על מחקר מחלות הלב היוקרתי של Framingham.
זהו שמה של עיירה קטנה ליד בוסטון שזכתה לתהילת-עולם בקרב הרופאים על מחקר חלוצי ורב-דמיון שהחל שם לפני למעלה מ- 50 שנה, על מנת לעקוב אחרי כמה אלפי אמריקאים צעירים ובריאים, שנבדקו בפרקי זמן קבועים, כולל בדיקות דם ושאר הבדיקות המשמשות להערכת מצב הלב, וכלי הדם וכו`.
מאז ועד היום הזדקנו, כצפוי, המשתתפים במחקר ב- 50 שנה, חלקם חלו במחלות שונות, וחלקם אף נפטרו. ההערכות הסטטיסטיות על היחס בין מדדי-דם שונים, גורמי סיכון כעישון, אורח חיים, השכלה ועוד, לבין אורך חייהם ודרגת בריאותם, משמשות היום מחקרים אוכלוסייתיים רבים בנושאי בריאות.

מה העלו מחקרים אלה? בשנת 1987 התפרסמו תוצאותיה של הקבוצה בבית ספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד היוקרתית בבוסטון, ומסקנתה: כל אלה באוכלוסייה עם גורמי סיכון למחלת לב, מעשנים למשל, הסובלים בנוסף מלחץ-דם גבוה, יכולים לצפות בממוצע לתוספת של שנה אחת לחייהם אם אמנם היו מורידים את רמת השומנים הרוויים במזונם.
לעומת זאת, פרטים בריאים באוכלוסייה שאינם מעשנים יוסיפו לתוחלת החיים שלהם על ידי הפחתת שומנים רוויים תקופה שבין “3 ימים לשלושה חודשים”. האם תוספת צנועה זו תעודד רבים באוכלוסייה להירתם משך כל חייהם למגבלות של אי-אכילת שומנים רוויים וטעימים לחך, רק על מנת שמסע ההלוויה ייצא מן הכנסייה שבוע מאוחר יותר, תמהני.

ב-1988 מימן משרד הבריאות האמריקאי מחקר רחב יריעה באוניברסיטה של קליפורניה בסן-פרנסיסקו, בתקווה סמויה שתוצאותיו יאזנו את התוצאות “דלות המסר” של הקבוצה בהרווארד. וורן בראונר, אפידמיולוג רב-מוניטין שעמד בראש צוות המחקר, הסיק שהפחתת השומן במזון במתכונת שלמעלה, “תעכב בארה”ב- 42,000 מיתות מדי שנה, אך באופן מעשי העלייה נטו בתוחלת החיים לגבי כלל האוכלוסייה תסתכם ב- 3 עד 4 חודשים, בממוצע.
אם להיות עוד יותר מדויקים, אישה שהייתה צפויה לחיות 65 שנה, יכולה לצפות לתוספת של שבועיים בלבד לתוחלת חייה, אם תמנע כל ימיה מאכילה עודפת של שומנים רוויים. אם לעומת זאת, נגזר על אותה אישה לחיות 90 שנה בגלל ה”גנים הטובים” שלה, התוספת המחושבת בגין הימנעות משומנים רוויים מוגזמים במזונה משך 90 שנה, היא של 10 שבועות! גם תוצאות קבוצת המחקר השלישית מאוניברסיטת McGill במונטריאול היו זהות לחלוטין.

הפתעה גמורה! האם תיאוריות מקובלות המבוססות על שיקול והגיון רפואי שהיו
נחלת הכל עשרות שנים, מתפוגגות אל מציאות של עובדות חיים (ומוות) שאין להתכחש להן, לפיהן התוספת לתוחלת החיים זעומה מדי על מנת שתעודד את הציבור להפחית בצריכת שומנים רוויים.

עד כמה הייתה רבה אכזבת הממסד הרפואי שמימן מחקרים אלה-מתוצאותיהם, נלמד מהסיפור הבא:
וורן בראונר, שעמד בראש המחקר בקליפורניה הגיש את דו”ח המחקר הסופי לפרסום בביטאון איגוד הרופאים האמריקאי JAMA, ובמקביל שלח אותו למשרד ה-Surgeon General (מעין הממונה על הבריאות בארה”ב) שמימן את המחקר.
האחרון, בניסיון נואש ומאוד לא מקובל בהוויית החיים האמריקאית, התקשר לעורכי כתב העת JAMA, בניסיון למנוע את פרסום תוצאות המחקר, בתואנה שמסקנת החוקרים “מוטעית באופן רציני”. סוקרי המאמר מטעם JAMA, מטובי המומחים בתחום, שהעריכו ושקלו את טיבו, היו בדעה הפוכה, שיבחו את רמת המאמר ואישרו אותו לפרסום. והוא אכן הופיע בחוברת של יוני 1991 תחת הכותרת:”What if Americans ate less fat?” (מה היה קורה לאמריקאים לו צרכו פחות שומן במזון?). בראונר, חוקר חכם, הגון ואמיץ, כתב ל-Surgeon General בתגובה מכתב מחאה אותו סיים במשפט: “לירות בבעל המסר, או ליצור מסך ערפל בניסיון למנוע מהציבור עובדות חיוניות אם כי מפתיעות, אין בהם לשנות את המסקנות הרפואיות המוצקות”.

משך מחצית המאה מצביעים תזונאים על שיעורי מוות הגואים לכאורה ממחלות לב שעל רקע דיאטה-עתירת-שומן, במסגרת מלחמתם על דעת קהל אוהדת ל-campaign שכותרתו “אכול פחות שומן”. בתחילת שנת 2001 התבטא פרופ` ג`ולס הירש, המומחה הידוע למטבוליזם של שומנים מאוניברסיטת רוקפלר בניו-יורק, בראיון ל-New-York Times, באלה המלים: “יש לנו מגיפה של מחלות לב מאז תום מלחמת העולם השנייה, והדיאטה שלנו היא גורם חשוב במגיפה זו”.
לתומכים והמקדמים של המסר האנטי-שומני, “מגיפת מחלות הלב”, לא הייתה אלא מצג של מציאות בלתי ניתנת לערעור.

אך מעשה שטן, אם נשאלו לדעתם הסטטיסטיקאים במדור העוקב אחר עקומות התמותה במכון הלאומי להערכת הבריאות (NCHS) שבוושינגטון, המגיפה עליה דיבר הירש, כוזבת ומתעתעת. על פי הנתונים המספריים היבשים של הסטטיסטיקאים, מאז שנות ה- 40 המאוחרות מספר מקרי המוות ממחלות לב דועך בעקביות. על פי פרופ` הרי רוזנברג, העומד בראש ה-NCHS, תוחלת החיים בארה”ב מאז תחילת שנות ה- 50 מבטאת אוכלוסייה שהיא באופן פרדוקסאלי בריאה יותר, עם ירידה דרמטית במספר הפטירות ממחלות בקטריאליות ונגיפיות או מסיבה של תת-תזונה. ולכן, ככל שתוחלת החיים עולה, יש באופן כמעט צפוי, עליה יחסית בסיכוייו של האמריקאי הממוצע למות ממחלות כרוניות כגון מחלות לב. במלים אחרות, הסיכון הממשי למות מהתקף לב בכל גיל נתון נותר ללא שינוי, ליתר דיוק, המספר העולה של בני 50 פלוס שליבם בוגד בהם, הוא פועל יוצא של המספר ההולך וגדל של בני 50 פלוס.

הגורם הנוסף שסייע לתיאורית החרב המתהפכת של “מגיפת מחלות הלב”, הוא הגידול בין השנים 1948 ל- 1968 במגמת הדיווח בתעודות הפטירה בארה”ב על מקרי המוות של פלוני ואלמוני כמי שנגרמו על ידי טרשת עורקים או על ידי מחלת לב כלילית. מגמה זו מקורה בשיטות אבחון יותר חדישות, ושימוש גובר בא.ק.ג. וטכנולוגיית אקו למשל, שהביא לשינוי בולט במינוח בתעודות הפטירה.
להמחשת הנקודה האחרונה נציין שבשנת 1949 נוספה קטגוריה חדשה בהגדרת מקרי מוות, “מחלת לב טרשתית” תחת הכותרת היותר רחבה “מחלות לב”. כתוצאה ישירה מכך, בשנה אחת שבין 1948 ל- 1949, תוספת המינוח האחרונה הביאה באופן מלאכותי לעליה של 20% בשיעור מקרי המוות ממחלת לב כלילית בקרב גברים אמריקאים לבנים, ועלייה עוד יותר דמיונית של 35% בקרב נשים אמריקאיות לבנות. כשהוסיפו בשנת 1965 למינוח של מקרי המוות את הסעיף “מחלת לב כלילית” נוספו עוד אחוזים אחדים ללגיונות האמריקאים הנופלים למראית-עין שדודים “במגיפת הלב השבור” המתעתעת. ואכן, מסכם חוקר סטטיסטיקות מקרי המוות רוזנברג, המגיפה עליה מדברים כל כך היא “המגיפה שלא הייתה”.

כל כך קל לטעת בציבור סטיגמות ומוסכמות המבוססות על נתונים סטטיסטיים “נקיים” לכאורה. כל כך חשוב יחד עם זאת, לדעת ולהבין את העובדות הקטנות, ולעתים אף המכריעות, שמאחורי אותם נתונים. אנו עוד נחזור אל הנושא המרתק של “פני יאנוס” של הדיאטה השומנית.

בברכה, פרופ` בן-עמי סלע

אהבתם? שתפו עם חבריכם

INULIN

בריאים לחיים המפתח
,ימים ולאריכות יותר
,לכולם ממליץ FDA
ויצמן במכון חוקרים
...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

לפרטים נוספים