פרופ' בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא,
תל-השומר;
החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה (בדימוס), פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
לקריאת חלק ג'
לחץ כאן לקריאת חלק ב' לחץ כאן לקריאת חלק א' לחץ כאן
אדנומה של יותרת המוח המפרישה תירוטרופין:
אדנומה מסוג זה נדירה ומהווה פחות מ-1% מכלל האדנומות של יותרת המוח (Tjomstrand וחב' ב-Eur J Endocrinol משנת 2014, ו-Raappana וחב' ב-J Clin Endocrinol Metabolism
משנת 2010).
אדנומות אלו מאובחנות במצב בו רמות TSH גבוהות או נורמליות, כאשר ריכוזי T4 גבוהים. בתרחיש זה
למטופלים זפק קטן ותסמינים של היפר-תירואידיזם מתון. לעתים יש גם תסמינים המושרים
על ידי לחץ-דחיסה מקומי שגורם הגידול, כגון כאבי-ראש ופגמים בשדה הראייה (Amlashi ו-Tritos ב-Endocrine משנת 2016).
אבחון זה צריך להילקח בחשבון במטופלים עם היפו-תירואידיזם ראשוני, בהם TSH אינו עובר נורמליזציה
לאחר טיפול באנטרוקסין (Tjomstrand
ו-Nystrom
ב-Eur J Endocrinol
משנת 2017).
השלב הבא הוא MRI
של יותרת המוח והממצא הבולט ביותר של אדנומה מייצרת TSH, הוא של מאקרו-אדנומה.
הפלישה לסינוס הקברנוזי מופיעה ב-23% של נגעים אלה (Yamada וחב' ב-J Neurosurg משנת 2014).
אדנומה זו יכולה להפריש בעת ובעונה אחת מספר הורמונים נוספים של יותרת
המוח בעיקר את הורמון הגדילה, או פרולקטין (16% ו-10%, בהתאמה).
הטיפול צריך להיות מכוון לקראת השגת ריפוי על ידי ניתוח, כאשר 84% מהמטופלים מגיעים
לרמיסיה לאחר הניתוח, ו-רק ב-17% מתוכם יש סיבוכים הפוגעים התפקוד בלוטת יותרת
המוח. אדנומה של יותר המוח המפרישה תירוטרופין, מבטאת גם את הקולטנים 2 ו-5
של סומטוסטטין (Yoshihara
וחב' ב-Endocr J
משנת 2007), מה שהופך אנלוגים של סומטוסטטין לחלופה רפואית יעילה במטופלים שאינם
מסוגלים לעבור פרוצדורה ניתוחית.
אנלוגים של סומטוסטטין יכולים לשמש להקטנת ממדי הגידול, או לפני ניתוח או לאחר
ניתוח חלקי המותיר אחריו חלק מהאדנומה.
סרטן גרורתי פוליקולריים של התירואיד:
גרורות אלו רק לעתים נדירות יכולים לגרום להיפרתירואידיזם (Karimifar ב-Advances in Biomed Research
משנת 2018, Aoyama
וחב' ב-Endocrinology Journal משנת 2017, Nishihara וחב' ב-Thyroid
משנת 2010).
תאי הגידול מבטאים פעילות מוגברת של האנזים deiodinase type 1 ו-type 2 (Miyauchi וחב' ב- J Clin Endocrinology & Metabolism משנת
2008). אם כך, תירוטוקסיקוזיס של T3 שולט בגלל הפרשה מוגברת של
השילוב של הפרשה מוגברת הפרשה מוגברת של T3 והמרה מוגברת של T4 אקסוגני ל-אקסוגני ל-T3.
לכן, במצבים אלה חשוב למדוד את ערכי T3 ו-T4
פרט לקביעת ערכי TSH,
כדי לסייע בהחלטה על טיפול משלים בהורמון התירואיד. הדיכוי המיועד של TSH יכול להיות מושג עם
מינונים הרבה יותר נמוכים של אלטרוקסין, או אף ללא כל טיפול באלטרוקסין. לעתים
נדירות, היפרתירואידיזם יכול להתרחש על ידי נוגדנים עצמיים כנגד הקולטן ל-TSH (Kasagi וחב' ב-Clinical Endocrinology משנת 1994).
אם היפר-תירואידיזם בא לביטוי ללא קשר לדיכוי המיועד של TSH, למרות הפסקת הטיפול
באלטרוקסין, אז צריך בטיפול משולב בקרינה, ניתוח, תרופות אנטי-תירואידליות או
טיפול ביוד רדיואקטיבי.
Struma Ovarii:
תרחיש זה היאteratoma ממאירה או שפירה ממקור מזודרמלי,
ממוקמת בשחלה המורכבת בערך מ-50% של רקמת תירואיד. נשים עם מפגע זה סובלות מכאבים
וממסה באגן. לעתים נדירות, ביטוי למצב זה הוא היפר-תירואידיזם (Ahyan וחב' ב-International Journal of Gynecology
& Obstetrics
משנת 1993, ו-DeSimone וחב' ב-Gynecology & Obstetrics משנת 2002).
האבחון צריך להתבסס בנשים על היפר-תירואידיזם, חסר של זפק, חסר של קליטת יוד
רדיואקטיבי בתירואיד, ורמה מוגברת של thyroglobulin. הצעד הבא שצריך להתבצע הוא אולטרה-סאונד של האגן, כאשר הטיפול
כולל הרחקה כירורגית של הגידול.
התנהלות קלינית לפני הניתוח כוללת מתן חוסמי בטא ותרופות אנטי-תירואידליות. כיוון
שרקמת הסטרומה של גידול זה יכולה להכיל תאי קרצינוטמה של תירואיד שעברו התמיינות,
טיפול ביוד רדיואקטיבי הוא טיפול נלווה, במצבים מחלה גרורתית.
תירוטוקסיקוזיס ללא היפר-תירואידיזם:
תירואידיטיס: תרחיש זה מתייחס לכל מפגע הנובע מדלקת של רקמת התירואיד המתבטאת
בתירוטוקסיקוזיס כתוצאה מהפרשה של הורמון התירואיד. לתירואדיטיס מספר סוגים
כדלהלן:
א) תירואידיטיס תת-חריפה (או
גרנולומטית) ובשמה הנוסף de Quervain
thyroiditis, נובעת כנראה מהדבקה
בנגיף וכתוצאה מתהליך דלקתי לאחר הדבקה נגיפית. יש השערה שאנטיגן הכרוך בתהליך
הדלקתי הוא דמיון מבני עם תאים פוליקולריים בתירואיד. קישור של האנטיגן ל-HLA-B35 על פני מקרופאגים מביא
לשפעול של תאי-T
ציטוטוקסיים. תאי T
אלה פולשים לתירואיד, גורמים לדלקת ולפרוטאוליזה של תירוגלובולין. כתוצאה מכך
מתרחשת עליה ניכרת בערכי T3 ו-T4,
והפרשתם אחראית לתירוטוקסיקוזיס.
יצירה של הורמון תירואיד חדש נפסקת בגלל דלקת הבלוטה , והיעדר גירוי של TSH, כאשר האחרון מדוכא על
ידי הרמות הגבוהות של , כאשר האחרון מדוכא על ידי הרמות הגבוהות של T3 ו-T4.
לעתים קרובות, תירוטוקסיקוזיס מלווה על ידי פרק זמן של היפו-תירואידיזם, עד
להתאוששות התירואיד, ועלייה ברמת TSH. ברוב המקרים, הסינתזה של הורמוני התירואיד מתחדשת ומצב של euthyroidism מושג לאחר 2-3 חודשים.
התסמינים המופיעים הם בדרך כלל כאב בקדמת הצוואר, המלווה את תהליך
ההדבקה, ולעתים גם הופעת חום, עייפות, וכאבי שרירים.
בלוטת התירואיד מוגדלת ורגישה, עם סימנים של תירוטוקסיקוזיס. בנוסף לרמות מדוכאות
של TSH, ורמות מוגברות של T3 ו-T4, ממצאי מעבדה כוללים
היעדר של נוגדנים כנגד התירואיד, רמה מוגברת של תירוגלובולין ושל שקיעת-דם או של C-reactive protein.
קליטה של יוד רדיואקטיבי נמוכה, מה שמהווה יסוד חיוני באבחון של תירואידיטיס, ובדיקת
CFDS אוcolor flow Doppler sonography
מגלה הפחתה בווסקולריות של הבלוטה.
הטיפול הוא בבחינת טיפול תומך, שכן המחלה מוגבלת וחולפת באופן עצמוני.
תכשירים לא סטרואידלים נוגדי דלקת (NSAIDs) יכולים לשמש להרגעת הכאב בצוואר. אם טיפול זה אינו מספיק,
פרדניזון יכול להינתן להפגת הכאב תוך מספר ימים. תכשירים חוסמי-β מסייעים במקרים
של תירוטוקסיקוזיס.
במהלך הפאזה של היפו-תירואידיזם טיפול לפרק זמן קצר באלטרוקסין עשוי להידרש להקל
מפני תסמינים חמורים. כיוון שתפקודי הבלוטה נוטים להתאושש, יש להפחית בהדרגה את
מינון אלטרוקסין, ולנטר את תפקוד הבלוטה אחת ל-3 עד 4 שבועות, עד להחזרתה לתפקוד
תקין.
תירואידיטיס נטולת-כאבים: תרחיש זה הקרוי גם "תירואידיטיס
שקטה" וכן "תירואידיטיס לימפוציטית", מופיעה ב-0.5-5.0% מכלל
המקרים של היפר-תירואידיזם באזורים גאוגרפיים עם רמת יוד נורמלית במים (Ross ב-Endocrinology & Metabokism Clinical North America משנת 1998).
בקטגוריה זו לא כוללים מקרים של תירואידיטיס המאובחנת בשנה הראשונה לאחר הלידה.
תירואידיטיס נטולת כאבים נראית כחלק מהספקטרום של מפגעים אוטו-אימוניים של
התירואיד, המשפיעים יותר על נשים מאשר על גברים, בהם יש נוכחות נוגדנים כנגד
התירואיד, או במקרים עם סיפור משפחתי של אוטו-אימוניות של הבלוטה (Pearce וחב' ב-New England Journal of Medicine
משנת 2003).
במקרה זה שקיעת הדם נורמלית וקליטת יוד
רדיו-אקטיבי פוחתת. בסופו של דבר, 20% מהמטופלים על תירואידיטיס שקטה, יהפכו
היפו-תירואידיטיים (Nicolai
וחב' ב-Annals of Internal Medicine משנת 1981).
המהלך הקליני של תירואידיטיס שקטה דומה לזה של תירואידיטיס תת-חריפה, והטיפול הוא
בעיקרו תומך ומורכב מחסימת-β, אלא אם כן מצב של היפו-תירואידיטיס מתמשך.
תירואידיטיס שלאחר לידה: תרחיש זה מופיע ב-5-7% מהנשים במהלך חודשים
מעטים שלאחר הלידה (Muller
וחב' ב-Endocrinology Reviews משנת 2001).
הוא שכיח יותר בנשים עם מפגעים אוטו-אימוניים אחרים, עם נוגדנים כנגד thyroid peroxidase, או עם היסטוריה משפחתית
של מחלת תירואיד. הסימנים הפתולוגיים מגלים הסננה לימפוציטית, בדומה למה שמוצאים
ב-Hashimoto thyroiditis (Mizukami וחב' ב-American Journal of Clinical Pathology
משנת 1993).
כמו עם צורות אחרות של תירואידיטיס, בפאזה
הראשונה מוצאים תירוטוקסיקוזיס כ-1-6 חודשים לאחר הלידה. יש בערך 70% סיכון של
תירואידיטיס נשנית שלאחר לידה לאחר האפיזודה הראשונה (Lazarus uחב' ב-British Journal of General Practice משנת
1997). היפו-תירואידיזם קבוע יכול להופיע ב-50% מהנשים (Premawardhana וחב' ב-J Clinical Endocrinology & Metabolism
משנת 2000), והוא שכיח יותר בנשים וולדניות או לאחר הפלה ספונטנית (Browne-Martin ו-Emerson ב-Clinical Obstetrics & Gynecology
משנת 1997).
המניעה של תירואידיטיס שלאחר לידה בנשים עם רמה גבוהה של נוגדנים כנגד תירואיד
פראוקסידאזה , נוסתה על ידי טיפול בסלניום עם ממצאים ראשוניים מבטיחים (Negro וחב' ב- Journal Clinical Endocrinology & Metabolism
משנת 2007).
תירואידיטיס מטיפול תרופתי:
ישנן מספר תרופות הידועות כגורמות תירואידיטיס (אינטרפרון α או IL-2), וכן פרוקור או ליתיום. אך
בנוסף לתכשירים "ותיקים" אלה, יש תרופות שפותחו לאחרונה, המתבררות ככאלו
המסוגלות להשרות דלקת, או אף הרס של הפרנכימה של התירואיד דרך מספר מנגנונים
אוטו-אימוניים או איסכמיים.
אחת הקבוצות של תרופות אלה הם תרופות המעכבות טירוזין קינאזה או מעכבים של מה
שידוע כ"immune checkpoint".
מעכבי טירוזין קינאזה משמשים לטיפול בסוגים רבים סרטן (כגון קרצינומה של תאי כליה,
שאתות של מערכת העיכול וסרטן התירואיד), והם נכרכים עם צורה של תירואידיטיס הרסנית
של רקמת התירואיד.
דוגמה ידועה לתופעות לוואי פוגעניות אלו היא התרופה sunitinib (עם שכיחות
של 10% מהמטופלים) (Ahmadieh
ו-Salti ב-Biomedicine Research International
משנת 2013), או Soratenib
(Tamaskar
וחב' ב-Annals in Oncology משנת 2008) (עם שכיחות של 3% מהמטופלים). תירואידיטיס לאחרה
טיפולים תרופתיים אלה הופיעה כבר 6 שבועות מתחילת הטיפול.
תרפיה אימונולוגית עם מעכבי checkpoint המכוונת כנגד אנטיגן 4 של תאי T ציטוטוקסיים עם תכשיר כמו
ipilimumab היא תרפיה מצוינת לטיפול
של מלנומה ממאירה.
אך תרופות אלה כרוכות בתירואידיטיס הרסני. מטופלים עם pembrolizumab כבר לאחר 6 שבועות של
טיפול, ב-6-22% מהמטופלים (Morganstein וחב' ב-Clinical Endocrinology משנת 2017, ו-de Filette וחב' ב- Journal Clinical
Endocrinology & Metabolism משנת 2016).
בברכה, פרופ' בן-עמי סלע.