פרופ' בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא,
תל-השומר;
החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה (בדימוס), פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
דלקת האוזן התיכונה מאובחנת באופן שכיח במרפאות של רופאי ילדים, והיא
מהווה גם את התורם העיקרי למרשמי אנטיביוטיקה בקרב ילדים (Coco ב-Annals Family Medicine משנת 2007).
דלקת אוזן תיכונה חדה היא הסיבה המובילה לביקורי ילדים במרפאה שמספרם המשוער הוא
13.6 מיליון מדי שנה. הגיל הבולט ביותר של מפגע אוזן זה הוא בין 6-15 חודשים (Oureishi וחב' ב-Infection & Drug Resistance
משנת 2014).
מפגע זה מעט יותר שכיח בילדים מאשר בילדות, ועד גיל 3 שנים 50-85% מהילדים חווים
לפחות אפיזודה אחת של דלקת חדה של האוזן התיכונה, אם כי מעל גיל שנתיים יש ירידה
בסיכון לתרחיש זה עם הגיל (Klein ב-Pediatric Infectious Disease Journal משנת 1989).
גורמי הסיכון לדלקת אוזן חדה זו הם כדלקמן:
גורמי סיכון שאינם בשליטה:
גיל מתחת ל-5 שנים, פגמים במבנה הגולגולת/פנים, סיפור משפחתי של דלקות אוזניים,
משקל בלידה של פחות מ-2.5 ק"ג, מגדר זכרי, לידה לפני 37 שבועות הריון, דלקות
אוזניים קודמות, הדבקה נגיפית של דרכי הנשימה העליונות בתקופה האחרונה, שייכות
אתנית לגזע הלבן.
גורמי סיכון שניתנים לשינוי: חשיפה לעשן סיגריות או לזיהום סביבתי,
אי-הנקה, רפלוקס גסטרו-וושטי ((GERD, תנאי מגורים צפופים, גהות ירודה, שימוש במוצץ מעל גיל 6
חודשים, הזנה מבקבוק בשכיבה. החיידקים
השכיחים ביותר הגורמים לדלקת חדה של האוזן התיכונה הם Strep pneumoniae, Hemophilus influenzae,
ו-Moraxella catarrhalis.
אבחון:
בנוסף לכאבי אוזניים, דלקת חדה של האוזן התיכונה כרוכה לרוב בחום, רגזנות,
אנורקסיה, זיבת אוזן (הפרשה מהאוזן הידועה כ-otorrhea), ולעתים אף הקאות או
ישנוניות (לתרגיה). האבחון נעשה קלינית מעבר לתסמינים האמורים, על ידי בחינת
הממברנה הטימפנית:
המפגע של דלקת האוזן התיכונה החדה יכול גם להיות מאובחן בילדים עם בלט
מתון של הממברנה הטימפנית וכאבים אוזניים ב-48 השעות האחרונות, או על בסיס אריתמה
(אדמומיות) מהותית.
בילדים קטנים ללא יכולת דיבור או הבעה, ניתן לחשוד במפגע אם הילד מחזיק או מגרד את
אוזניו. אבחון של המפגע לא תקף ללא עדות של הפרשה של האוזן התיכונה, וללא ביצוע של
אוטוסקופיה פניאומטית, או טימפנומטריה.
לעתים דלקת האוזן התיכונה מאובחנת על סמך גוון תכול של הממברנה הטימפנית. (Shaikh וחב' ב-Academy of Pediatrics משנת 2012). אוטוסקופיה
פניאומטית אמורה להעריך את מצב הממברנה הטימפנית, והיא בעלת רגישות של 94%
וספציפיות של 90%, לזיהוי הפרשה של האוזן התיכונה (Rovers וחב' ב-Lancet משנת 2004(. בדיקה טימפנומטרית היא
בעלת רגישות של 70% וספציפיות של 94% לזיהוי הפרשה של האוזן התיכונה.
דיקור עור התוף
(tympanocentesis) היא הפרוצדורה הסטנדרטית
לזיהוי החיידק הגורם למפגע שנמצא בנוזל האוזן התיכונה. יחד עם זאת הליך זה אינו
שימושי במרפאת טיפול ראשונית, ואף אינו משנה את ההתנהלות הראשונית שכן החיידקים
הפתוגניים העיקריים הכרוכים במפגע הם צפויים (Pumaroya וחב' ב-Journal of Pediatric
Otorhinolaryngology משנת 2013).
יחד עם זאת,
טימפנוצנטזיס יכול להיחשב כראוי לסייע בטיפול בילדים עם תסמינים מתמשכים וחמורים
למרות טיפול אנטיביוטי, על ידי זיהוי את הפתוגן הפוגע ורגישותו לאנטיביוטיקה.
טיפול:
א) תרפיה אנטיביוטית:
שיעור ההפחתה במפגע דלקת אוזן תיכונה חדה בילדים הוא של 81% ללא טיפול אנטיביוטי,
לעומת 93% עם טיפול אנטיביוטי. לפיכך, לטיפול האנטיביוטי יש רק יתרון מוגבל
בהשוואה לתופעות הלוואי כגון פריחה, הקאה או שלשולים שעלולים להיגרם מטיפול
אנטיביוטי (Venekamp וחב' ב-Cochrane Database Systemic Review משנת 2015).
טיפול אנטיביוטי של דלקת אוזן תיכונה חדה בילדים, אינו מפחית כאבים מוקדמים (לפני
24 שעות), ואינו מונע איבוד שמיעה לאחר 3 חודשים, או הישנות המפגע תוך 30 יום.
לטיפול אנטיביוטי יש מספר יתרונות בהשפעה על כאב לאחר 24 שעות (או עד 12 ימים), על
מספר הפרפורציות של הממברנה הטימפנית, או על אוטיטיס מדיה באוזן הנגדית.
לעומת זאת, ילדים צעירים מגיל שנתיים עם אוטיטיס מדיה דו-צדדית או עם אוטיטיס מדיה
עם הפרשה מהאוזן התיכונה, הם הנהנים ביותר מטיפול אנטיביוטי. אם נעשה שימוש באנטיביוטיקה
לטיפול בדלקת חדה של האוזן התיכונה, האנטיביוט של קו-ראשון הוא amoxicillin (80-90 מיליגרם לק"ג משקל ליום מחולק לשתי מנות), אלא אם כן הילד
קיבל אנטיביוטיקה במהלך 30 הימים הקודמים, והתברר שהוא אלרגי לפניצילין או סובל
מדלקת מוגלתית של הלחמית.
כדי לאפשר בחינה
ויזואלית של עור התוף, יש צורך להרחיק בזהירות את שעוות האוזניים (cerumen) העלולה להפריע בשמיעה, ואת על ידי שימוש בסרומנוליטים הממיסים את
עור התוף כגון debrox, או בהרחקה ידנית של
שעווה זו. אף לא אחד מהסרומנוליטים הוכח כעדיף על האחרים (Michaudet ו-Malaty ב-American Family Physician משנת 2019).
אם הבחינה הויזואלית של עור התוף נותרת קשה, יש לנסות להרחיק את ה-cerumen שנית על ידי אוטולרינגולוג מנוסה (Rettig ו-Turkel ב-Otolaryngology Clinical North America משנת 2014, ו- Michaudet ו-Malaty ב-American Family Physician משנת 20 18).
בדיקת
טימפנומטריה (היענות אקוסטית) יכולה להיות מסובכת בילדים קטנים ויש צורך להרחיק
תחילה את שכבת השעווה. סיבות נוספות לכאבי אוזניים ולאדמומיות בעור התוף, כולל
דחיסה (engorgement) וסקולרית כתוצאה מבכי,
ובנוסף תיתכן הופעת שלפוחיות על פני עור, הגורמות לכאב ניכר המכונה מירינגיטיס, או
שיבוש במערכת כלי הדם של עור התוף, כל אלה צריכים להילקח בחשבון, לפני שמגיעים
למסקנה שמדובר באוטיטיס מדיה (Earwood
וחב' ב-American Family Physician
משנת 2018).
יש להנחות הורים שחום וכאבי אוזניים עלולים להימשך 48-72 שעות לאחר תחילת הטיפול
האנטיביוטי, ולהזהירם שיש לפנות בדחיפות לרופא אם הילד מקיא, או שיש לו חום גבוה,
או כאב מאחורי האוזן.טיפול ב-amoxicullun/Augmentin
צריך להיות הטיפול ההתחלתי בילדים עם דלקת חדה של האוזן התיכונה שטופלו במהלך 30
הימים הקודמים על ידי אמוקסיצילין, או בילדים הלוקים גם בדלקת לחמית מוגלתית.
זריקה
תוך-שרירית של ceftriaxone יעילה באותה מידה כמו
אמוקסיצילין באפיזודות מבודדות של דלקת חדה של האוזן התיכונה. יחד עם זאת, ceftriaxone לא צריך לשמש כטיפול קו-ראשון, כיוון שיש רק חלופות מעטות אם
טיפול זה נכשל. טיפול ב-cefdnir או azythromycin (שם מותג Zithromax)
אמורים לשמש טיפול אנטיביוטי של קו-ראשון באלה עם רגישות לפניצילין המבוססת על
סיכון של אלרגיה ל-cephalosporin. כישלון בטיפול להתפוגגות
של דלקת חדה של האוזן התיכונה, יכול להיות שניוני לפתוגנים כגון Hemophilus influenzae או ,M. catarrhalis מייצרי האנזים β-lactamase.
אם הטיפול באמוקסיצילין נכשל, יש לנסות את השילוב של amoxicillin/clavulanate. משך הטיפול מתבסס על גיל המטופל ועל חומרת התסמינים. מומלץ על
מסלול טיפול אנטיביוטי של 10 ימים בילדים מתחת גיל שנתיים, או באלה עם תסמינים
חמורים. משך טיפול של 5-7 ימים מומלץ לילדים בגיל מעל שנתיים ללא תסמינים חמורים.
נמשיך ונדון
בדלקת האוזן התיכונה במאמר ההמשך.
בברכה, פרופ' בן-עמי סלע.