פרופ' אמריטוס בן-עמי סלע , מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה,
פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב (בדימוס).
מאז חודש פברואר האחרון, כאשר החל להתברר האופי הפנדמי של COVID-19, הכול עוסקים בנגיף הערמומי החדש שפרץ לתודעתנו. ובאופן כמעט צפוי, השכיח צונאמי הקורונה את שאר המרעין-בישין המכים בבריאותנו באופן קטסטרופלי, וממיתים בנו ללא רחם.
אך אף לרגע אין לשכוח, מיהו הרוצח הציבורי האכזר ביותר הניתן למניעה, המצטנע כרגע בשולי סערת הקורונה. אך לרגע לא נשכח שגם אם COVID-19 ימית עד להתפוגגותו 200 אלף אמריקנים, מספר זה לא יגיע כדי מחצית מספר המתים בארה"ב מדי שנה מעישון סיגריות, המביא למותם של חצי מיליון אמריקאים בשנה אחת. אך זו לא רק ההתמדה המתמשכת של מגיפת העישון שהפכה כמעט לבת-לוויה "חביבה" שהסתגלנו אליה, שהופכת את מגיפת הסיגריות ל"בלתי נראית".
הגאוניות הראויה לגינוי של תעשיית הניקוטין, השכילה להפוך את הפנדמיה הגדולה בעולם לחדשות שהעיסוק בגנותן הפך לסיפור ישן וכמעט מעייף, שאין למערכות הבריאות שליטה עליו, ואיש כטוב בעיניו יעשה.
בשנת 1999, חברת פיליפ מוריס החלה במסע שכנוע שנועד לפתות בעיקר נשים צעירות "להשמיע קולן" ולהתחיל לחוות את הסיגריות "הנשיות" Virginia Slims, שתעזורנה להן לשמור על דקות הגזרה (slim), ואף להשמיע קול נשי נחרץ שהיה דומם עד כה, "הנה אנו כאן"! המשתמע מגישה שיווקית זו, היה שמתנגדי עישון על ידי נשים לכאורה כולאים את המגדר הנשי בעמדה נחותה בהשוואה לגברים שמצאו זה מכבר בסיגריה "בת ברית". ב
שנת 2019, פרסמה הוצאת הספרים של אוניברסיטת Harvard, את הספר "The Cigarette", פרי עטה של פרופסור Sarah Milov, שסקרה את הברית הפוליטית בין יצרני טבק לפוליטיקאים, שסייעה לתעשיית הסיגריות לפרוח מאז תום מלחמת העולם השנייה.
בסיס הכוח של תעשייה זו היו מדינות הדרום בארה"ב, שבחוכמה ובערמומיות גרמו לממשלים במדינות אלו להתמכר לעידוד העישון, שהעשיר את קופותיהן מהמיסוי על סיגריות. בשנת 2003, התבטא נשיא חברת R.J. Reynolds, מחברות הטבק הגדולות, "שממשלי המדינות התומכות בעישון הפכו לבעלי מניות של תעשייה שרק צוברת רווחים".
לכן תעשיית הטבק השכילה תמיד להעמיד בראשה פוליטיקאים ששירתו בבתי הנבחרים שם, וכאלה בעלי קשרים טובים עם פוליטיקאים וקובעי מדיניות מכהנים. לכן לא היה זה רק מקרה, ש-Horace Kornegay נבחר בשנת 1970 לתפקיד ראש ה-Tobacco Institute, אדם ששרת 4 תקופות בבית הנבחרים בוושינגטון תוך שהוא מייצג את מדינת צפון קרולינה, מהיצרניות הגדולות של טבק.
לפני איש זה, בשנים 1966-1970, שרת כנשיא ה-Tobacco Institute, האדון Earle Clements, ששרת קודם לכן כסנאטור כמייצג את מדינת קנטאקי, אף היא יצרנית טבק גדולה. לזכותו של Clements עמדה ידידות קרובה מאוד עם הנשיא לינדון ג'ונסון.
אישים אלה וקשריהם האישיים עם ראשי ממשל, מסבירים כיצד זכתה תעשיית הטבק בקרבות המשפטיים הגדולים משנת 1970, כנגד מתנגדי העישון. עד כדי כך הייתה גדולה עוצמת תעשיית הטבק, באופן שעלה בכוחה לדחות ואף למנוע מינוי של Surgeon General בין השנים 1973-1977, שהרי האיש הבכיר במערכת הבריאות האמריקנית היה מתנגד לסיגריות באופן מסורתי.
אחד העוגנים של הכוח הפוליטי שצברה תעשיית הטבק, התבסס על מטמון בלתי רגיל של מסמכים שנמסרו על ידי מערכת הבריאות לבתי המשפט באין-ספור דיונים משפטיים על נזקי עישון.
כאן מדובר באוצר של ממש: הארכיון של אוניברסיטת קליפורניה בסן-פרנסיסקו, מכיל תיעוד בהיקף של 85 מיליון דפים שהיוו מסמכים סודיים של תעשיית הטבק, ובהם תכניות מפורטות של תעשיית הטבק לשווק סיגריות בעיקר לקהל צעיר. אלפי דפים פרטו איך תכננו חברות הטבק לייעל שווק סיגריות למיעוטים אתניים, אלפי דפים על מניפולציה כימית של ניקוטין שתגביר את ההתמכרות לסם זה, ואלפי דפים המפרטים כיצד ניתן לסתור את טענותיהם של חוקרים ורופאים על נזקי העישון (Slade וחב' ב-JAMA משנת 1995). חלק ניכר ממסמכים אלה הוברחו והפכו לנחלת הציבור על ידי Merrell Wiliams, איש לואיוויל קנטאקי, המשפטן שהועסק בתעשיית הטבק וגילה את סודותיה החשוכים.
אך היו גם דמויות אמיצות נוספות, כמו Hasty Heep, שהבריחה מספר ארגזים גדושים במסמכים לאחר שנפרדה מחבר לחיים בשם Ronald Tamol שהועסק כמהנדס בחברת פיליפ מוריס והחזיק ברשותו מסמכים רבים ובהם תיעוד כיצד פעלה חברה זו לבחון מהי כמות הניקוטין המינימלית שנדרשה כדי להפוך את המעשן למכור לסיגריה.
החלקים החזקים והמרשיעים יותר בספרה של Milov, מפרטים כיצד יצרני הסיגריות עשו שימוש בגישות ליברליות של New Deal להבטיח תמיכה כספית הולמת לחקלאים שעסקו בגידול טבק. הקורא הממוצע עשוי להיות מופתע כאשר יתוודע לכך שטבק היווה חלק מהתכנית והיוזמה של הנשיא דווייט אייזנהאואר בשנות ה-50 למנוע רעב בעולם ובחלק מתכנית השלום הגלובלית, בעוד שתעשיית הטבק בולמת ידע על נזק בריאותי מעישון, כדי לעודד תעסוקה לאלפי חקלאים במדינות הדרום.
Milov מקדישה חלק מספרה למאבקים משפטיים שניהלו מועסקים כנגד מעסיקיהם שנמנעו מאיסור עישון במקומות העבודה. אחד המקרים המרתקים היה סיפורה של מזכירה בחברת New Jersey Bell רבת העוצמה, שטענה בבית המשפט ש"חברה זו התעניינה יותר בהגנה על מחשבי החברה מאשר על בריאותם של עובדיה".
ניתן אולי להעמיד בסימן שאלה חלק מהסטטיסטיקות בהן משתמשת Milov: לדוגמה, במקום מסוים בספרה היא כותבת ש"שיעורי העישון בארה"ב הם כרגע הנמוכים ביותר מאז תחילת המאה הקודמת, נתון שאינו מבוסס בעליל. בדומה, מציינת Milov שבסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, שיעורי העישון שם דמו לאלה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בעוד שלמעשה פי-3 יותר סיגריות נצרכו בארה"ב בשנת 1989 בהשוואה לשנת 1940 (535 לעומת 182 מיליארד סיגריות).
בשנת 2018 צרכו האמריקאים 230 מיליארד סיגריות, מספר דומה לסיגריות שנצרכו בשנת 1945, מה שמדגים ירידה משמעותית בנפח העישון בארה"ב ב-50 השנים האחרונות. אך יש לקחת בחשבון שמספר הסיגריות שנוצרו בארה"ב שהשיג שיא בשנת 1997, למרות הירידה בממדי העישון בתוך ארה"ב, היה מיועד לייצוא למדינות העולם כולן, ובעיקר לשוק המתהווה הענק של מעשנים בסין ובהודו. אכן, התחלואה והתמותה מעישון בשתי מדינות אלה המהוות כ-30% מכלל אוכלוסיית העולם, נמצאות בעלייה מתמדת.
Mirov מקדישה פרק להתעשרות המסחררת של חברות הטבק והעומדים בראשה. חברת Credit Suisse השוויצרית, הצביעה בדו"ח משנת 2015 שסיגריות היו ההשקעה הכספית המובילה בהיסטוריה האמריקנית.
לדוגמה, מי שהשקיע דולר אחד ברכישת מנייה של חברת טבק בשנת 1900, זכה לתשואה של 6 מיליון דולר (!!) בשנת 2010 על אותה עסקה (Dimson וחב' ב-Credit Suisse Global Investment Returns Yearbook משנת 2015). Altria, חברת האם של פיליפ מוריס מוערכת כיום כבעלת הון של 76 מיליארד דולר, בעוד שפיליפ מוריס עצמה שווה 112 מיליארד דולר. חברת BAT או British American Tobacco שהיא כיום הבעלים של R. J. Reynolds היצרנית של סיגריות Camel ו-Newport, מוערכת בשווי של 90 מיליארד דולר.
כעת, כאשר חברות הטבק, כנראה מצליחות במאמציהן להחדיר לשוק את הסיגריות האלקטרוניות, יש לצפות להתגברות רווחיהן והתעשרותן. Milov מדגישה שכבר מאמצע שנות ה-70 פעילים מתנגדי-עישון ניסו למנוע עישון במטוסים, ברכבות, באוטובוסים וברכבת התחתית, אך למעשה האיסור הזה נכנס לתוקף רק בשנות ה-90 בטיסות מקומיות, וכעבור עוד מספר שנים בטיסות בינלאומיות.
עישון במקומות ציבוריים עדיין נתפס כאקט "אסור-מותר", כאשר מעשנים בעיקר צעירים מפיצים עשן לכל עבר בחוף הים, במסיבות פרטיות, בסרטים בהוליווד, וברוב האזורים הציבוריים הפתוחים. בדיקה של שלטונות אוניברסיטת Stanford, העלתה שמעל 20% של הסטודנטים שלה, מעשנים בחופשיות ברחבי הקמפוס ללא כל תחושת אשמה.
אחד החלקים הטובים בספרה של Milov מתאר כיצד פוליטיקאים דרומיים הצליחו את תעשיית הטבק במלוא עוצמתה. הספר מתאר בעוצמה את פעילותם החלוצית של מתנגדי העישון כבר בשנות ה-60 ממש לאחר הדו"ח הראשון של ה-Surgeon General משנת 1964 בו תואר עישון כמזיק לבריאות. מתוארת פעילותו של עורך הדין John Banzhaf שהקים בשנת 1967 עמותה ללא-רווח המתנגדת לעישון. אחד המיתוסים השולטים בדיון המודרני אותו שוללת Milov, לפיו "כל אחד יודע על נזקי עישון".
כנראה שאין דבר רחוק יותר מהאמת כמו המיתוס הזה. לדוגמה, אין לנו בדל מושג על תפקידם של סיגריות מנתול בקידום העישון בקרב בני נוער. אין לנו בדל מושג על תמיכתם בעישון לאורך עשרות שנים של רבים מהרופאים ואלה מתחומי הבריאות, דבר שאין ראוי ממנו לגינוי. גם כתב העתJAMA , בטאון
הרופאים האמריקאים, פרסם עד שנת 1954 אינספור מודעות פרסומת עבור סיגריות מרלבורו, כאשר בין השנים 1964 עד 1976 איגוד הרופאים האמריקאים -AMA, קיבל כ-20 מיליון דולר מתעשיית הטבק למימון מחקרים רפואיים שהיו אמורים לשלול את נזקי העישון.
Pearson ו-Anderson במאמרם משנת 1969 ב-Miami Herald, הגדירו את הקשר בין יצרני סיגריות לבין רופאים שהיו אמורים בדיעבד לטפל בנפגעי עישון, כ"שיתוף הפעולה המוזר ביותר בהיסטוריה".
לסיכום, אנשי מדע ואלה העוסקים באתיקה, חייבים להקדיש תשומת לב מוגברת גם בימים אלה של קורונה, להישרדות של סיגריות כמוצר צריכה המסרב להתפוגג.
כל התמקדות על מחלה המתעלמת מסיגריות כגורמי מחלה מהמעלה הראשונה, תדמה להתעסקות במלריה בלי להקדיש מילה ליתושי האנופלס גורמי המחלה, או לביצות בהן שורצים יתושים אלה ומטילים בהם את ביציהם. ההתמכרות לניקוטין תחיה איתנו הרבה לאחר שנשתלט על הנגיף COVID-19, ומלחמתנו בעישון חייבת להיות נחושה מתמיד.
בברכה, פרופ' בן-עמי סלע.