חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

אמת בזוגיות

אהבתם? שתפו עם חבריכם

אמת בזוגיות

מאת: ד”ר דורון גיל – פסיכולוג, מרצה בחוג למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי המכללה למינהל

מדוע אמת בזוגיות מפחידה אותנו – ומדוע כדאי להתגבר על הפחד

“אני נשבע לומר את האמת, את כל האמת, ורק את האמת”. אמירה זו, שאנו שומעים בבית המשפט, האם כדאי לאמץ ליחסי הזוגיות שלנו? האם נכון לנו לומר לבני הזוג שלנו את כל האמת, לבטא בפניהם את האמת הפנימית שלנו על עצמנו, עליהם ועל היחסים שבינינו?

יש בינינו כאלה החושבים שלא כדאי לומר הכול לבני הזוג. סייג לחכמה – שתיקה. חלק מאתנו מאמינים שיש “שקרים לבנים”, ויש דברים שעדיף לא לומר. “מה שלא ידוע אינו מזיק”, אנו חושבים לעצמנו. כך שמדוע לחשוף את הכול? אחדים מאתנו חוששים שבני הזוג שלנו ישפטו אותנו, יפלילו אותנו, ישתמשו נגדנו ב”אמת” שחלקנו אתם ברגעי אינטימיות וקסם.

כיוון שכך, מתוך מחשבה על העלול לקרות בעתיד, יש בינינו כאלה הנמנעים מלומר אמת בהווה, כאן ועכשיו. אולם בכך אנו מונעים מעצמנו, במו ידינו, פתיחות ואינטימיות. שהרי ככל שנהיה כנים יותר עם בני הזוג שלנו, ככל שנבטא – לעצמנו ולהם – דברי אמת הקשורים בנו ובחיינו, ברגשותינו, מאוויינו, תשוקותינו – כך נוכל לבנות, לפתח ולטפח אינטימיות רבה יותר.

בשירו “לומר הכול” אומר המשורר הצרפתי הנפלא פול אלואר (1952-1895):

“הַכֹּל הוּא לוֹמַר הַכֹּל וַאֲנִי חֲסַר מִלִים
וַאֲנִי חֲסַר זְמַן וַאֲנִי חֲסַר עוֹז רוּחַ
אֲנִי חוֹזֶה וַאֲנִי מְרוֹקַן בְּאַרְעַי תְּמוּנוֹתַי
הֲרֵיעוֹתִי לִחְיוֹת וְלֹא לָמַדְתִּי דַבֵּר בְּרוּרוֹת.”

כבר בשורות אלה של שירו מונה פול אלואר מספר סיבות המסבירות מדוע, לעתים, אחדים מאתנו נמנעים מלומר את האמת ביחסי הזוגיות שלנו: לעתים אנו חסרי מילים; לעתים רבות – חסרי אומץ; ולעתים פשוט איננו יודעים לדבר ברורות, באופן שבני הזוג יבינו אותנו. תהיה הסיבה אשר תהיה (ורבים מאתנו “מומחים” במציאת סיבות ותירוצים), לעתים תכופות איננו דוברי אמת עם בני הזוג שלנו.

היכולת והמוטיבציה לומר אמת ביחסי הזוגיות שלנו תלויות בהבנה שלנו שאמת, פתיחות וכנות הא בהא תליא, יד ביד הן הולכות. בהבנה שלנו שכדי להיות בזוגיות אמִתית וכנה, עלינו קודם כול להיות אמיתיים עם עצמנו. לא לפחד להודות, בפני עצמנו, בחולשות שלנו ובאותן תכונות שהיינו רוצים, אולי, לשפר או לשנות. להיות מסוגלים לעמוד בפני הראי, לקבל את עצמנו ולומר לעצמנו: כן, אלה אנחנו.

אז, כשאנו מקבלים את עצמנו כפי שאנו, אנו מגבירים את היכולת לבטא את האמת שלנו בפני בני הזוג שלנו, ללא פחד, וללא מורא. שהרי לעתים איננו מבטאים את האמת שלנו, לא כלפי עצמנו ולא כלפי בני הזוג שלנו, מחשש – כיצד הם יקבלו אותנו; מה הם יאמרו ויחשבו עלינו; כיצד הם יגיבו. האם עדיין יאהבו אותנו, או שמא ינטשו אותנו. והרי הצורך באהבה ופחד נטישה, שניהם יחד מחלחלים ומקוננים בנו כמו קינה אין סופית…

אולם האם קל להיות כנים ואמיִתיים עם עצמנו? המשורר ומבקר הספרות דן פגיס (1930-1986) תוהה בשירו “חקירה ראשונה” האם אנו יכולים להיות אמיתיים עם עצמנו. שהרי לעתים זה מפחיד, כי איננו יודעים מה יתגלה לנו, מה נפגוש, אם וכאשר באמת ננסה לשקף לעצמנו את האמת לגבי מי שאנחנו. האם זה בכלל אפשרי, לומר לעצמנו את האמת, לספר ולגלות

“אֶת כּל הַסִיפּוּר כּוּלוֹ,
אֶת הַפַּרְצוּף הַאֲמִתִּי שֶלִי?”

פגיס ממשיך לתאר כיצד יושבים בו, בתוכו (כמו ברבים מאתנו)

“…עֲשָרָה פַּרְצוּפִים
עֲשוּיִים לְלֹא חַת,
צוֹפִים מִתוֹךְ צִפָּרְנַיי.”

והאין זה מפחיד, ומאיים, לגלות לעצמנו – ולבני הזוג שלנו! – את אותם פרצופים רבים השוכנים בנו, אותם חלקים שונים שבנו, אותם אנו מנסים להסתיר אפילו מעיני עצמנו? האין זה מפחיד לחשוב, מה יהיה אם אנחנו – ולא כל שכן בני הזוג שלנו(!) – ידעו באמת מי אנחנו? יראו את הפרצוף האמִיתי שלנו? לעתים פחד זה של חשיפה כה מרתיע אותנו, עד שאנו מעדיפים להתכנס לתוך עצמנו, כמו שבלול, לחשוף מעצמנו רק טפח, ולכסות טפחיים, מתוך חשש שכל המוסיף גורע…

משחר ילדותנו למדנו לכסות, להסתיר, להדחיק ולהכחיש חלקים מעצמנו (אותם חלקים שהביאו עלינו נזיפות, גערות וביקורת), ולבטא חלקים והתנהגויות שבעבורם זכינו באהבה וקבלה מהורינו ומאחרים בסביבה שלנו. אולם חשיפת עצמנו, לעצמנו ולבני הזוג שלנו, יכולה לקרב את עצמנו אל עצמנו ואל בני הזוג שלנו. חשיפת עצמנו ואמירת האמת יכולות לאפשר לנו לבנות אינטימיות אמִיתית, אותנטית וכנה. וכדי לחשוף את עצמנו לעצמנו ולבני הזוג שלנו, דרוש אומץ, אשר יאפשר לנו להתגבר על הרגל רב -ימים של הכחשות והדחקות.

את האומץ לספר הכול מבטאת רחל המשוררת (1931-1890) בשיר ללא כותרת:

“אֶת כֻּלִי סִיפַּרְתִּי עַד תֹּם.
בְּחַדְרֵי חֲדָרַי
הוֹלַכְתִּי זָרִים וְהִצְבַּעְתִּי:
כָּאן –
גַאֲוָה רְמוּסָה, כָּאן – צִיפִּיַת שָוְא,
וְשַלְוָה לְאַחַר יֵאוּש –
לְהַלָן.”

האומץ לספר את האמת על עצמנו כרוך בקבלת עצמנו, בקבלת אותם חלקים בנו שאיננו מתפארים בהם. אומץ זה יכול לפתוח בפנינו דלתות לאינטימיות רבה יותר עם בני הזוג שלנו, להבנה גדולה יותר, ולתחושת פתיחות ו”ביחד” גדולה יותר.

המשוררת ומבקרת הספרות לאה גולדברג (1970-1911) בספר שיצא לאור לאחר מותה כותבת בשיר ללא כותרת:

“וְהַשִיר אֲשֶר לֹא כְּתַבְתִּיו
כַּאֲשֶר כָּתַבְתִּי שִירִים…
לוּ כְּתַבְתִּיו אָז, הָיָה
אֱמֶת מְעוּרְטֶלֶת מִדַּי.”

הפחד לחשוף את עצמנו לעצמנו, ולבני הזוג שלנו, לעתים דוחף אותנו לשתוק, לא לשתף, אפילו במחיר של ניתוק, התרחקות, חוסר אינטימיות, חוסר קרבה.

ואמנם, זלדה (1984-1914) בשירה “שבת וחול”, מאמתת את העובדה שבלי אמת:

“מַה מְעַט יוֹדֵעַ אָדָם עַל חַבֵרוֹ –
אֲפִילוּ בְּנֵי בּיתךָ, אֲפִילוּ יַקִירֵיךָ, עֲלוּלִים
בְּרגַע שֶל לִיקוּי-מְאוֹרוֹת
לִרְאוֹת בְּךָ כָּל מוּם רַע.”

זלדה מודעת לכך שבלי לומר את האמת, בלי לבטא את עצמנו, מעטים הם הדברים שאפילו בני ביתנו, בני הזוג שלנו היקרים לנו, יודעים עלינו. ואמנם, הסופר עמוס עוז, בספרו “סיפור על אהבה וחושך” כמו מאמת את דבריה, ומספר על עיניה של זלדה שהן היו “ערניות וחמות ושומרות סוד…”

אחדים מאתנו, אולי בהשפעת הבית בו גדלנו והסביבה בה התפתחנו, איננו מורגלים בגילוי רגשות – שהם הם האמת הפנימית האמיִתית שלנו. אחדים מאתנו חוששים לומר לבני הזוג שלנו, במילים, שאנו אוהבים אותם; ואחדים מאתנו חוששים לבכות ולגלות רגשות בנוכחות בני זוגם.

וכמה טרגי ועצוב הדבר יכול להיות, כשאיננו מבטאים את מה שאנו באמת מרגישים בפני בני הזוג שלנו, כפי שמעיד כל כך המשורר דוד אבידן (1995-1934) בשירו “בעיות אישיות”:

“כִּי מֵרֹב שֶאָהַבְתִּי אוֹתָךְ לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ.
לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ מֵרֹב שֶאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.”

כשאיננו יכולים לחלוק עם בני הזוג שלנו את אהבתנו, את רגשותינו, איננו יכולים לפתח יחסי נתינה וקבלה הדדיים; איננו יכולים לחלוק ולשתף את בני הזוג שלנו בחיים שלנו, בחלומות שלנו, בפנטזיות שלנו ובציפיות שלנו. וכך אהבתנו מצטמקת, במקום לגדול; מתכווצת, במקום לפרוח. והפליא לכתוב על כך יהודה עמיחי (2000-1924) בשירו “הדשא ריק מרוקדים”:

“הָיִינוּ שְנַיִם שֶהַיְתָה לָהֶם אַהֲבָה אַחַת.
זֶה אוֹמֵר כֻּלָהּ שֶלִּי, וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָהּ שֶלִּי.
יַחֲלֹקוּ, יַחֲלֹקוּ.
יִשְכְּחוּ, יִשְכְּחוּ.”

לפעמים, במקום לחלוק עם בני הזוג שלנו את האמת הפנימית שלנו, את רגשותינו ומאוויינו וציפיותינו, יש בינינו המסוגלים לגלות את האמת הפנימית האמיִתית שלנו רק לדפי נייר, ליומן חבוי שלנו.

כמו לאה גולדברג (לעיל), כך גם רחל בשיר “ספר שירי” (עמ` 77):

“צְרִיחוֹת שֶצָרַחְתִּי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת,
בִּשְעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרוֹזֶת מִלִים מְלַבֶּבֶת,
לְסֶפֶר שִירַי הַלָבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִילִיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵש,
וְאֶת תוּגָתוֹ שֶל הַלֵב הַכּוֹרֵעַ
יַד כָּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵש.”

וכמה אהבה אנו יכולים לקבל – ואיננו מקבלים! – כשאנו נמנעים מלחשוף את האמת שלנו בפני עצמנו ובפני בני הזוג שלנו, האמת על מה שאנו מרגישים, האמת על הצרכים שלנו, הרצונות שלנו, המאוויים שלנו.

כשאנו אוזרים אומץ לבטא ולחשוף דברי אמת ורגשות אמת – לעצמנו ולבני הזוג שלנו – לבנו מתרחב ונפתח, מתמלא וְנִרְוָוח, ואנו הולכים ומתקרבים זה לזה כמו ספינה אל חוף מבטחים. ואז… איננו צריכים עוד לבטא עצמנו במילים, בדיבורים, שכן לִבֵּנוּ מדבר אמת – בפתיחות, בערגה, באהבה וּבְרוֹךְ.

המשורר הצרפתי פול ז`רלדי (1965-1885) הפליא לבטא אמת זו בשירו “גולת המנורה”:

“שוֹאֶלֶת אַתְּ מַדּוּעַ כֹּה אַחֲרִיש הַעֶרֶב?
כִּי בָּא-מַגִיעַ זֶה הַרֶגַע הַמְקֻוֶה,
שְעַת הַחִיוּכִים וְהַעֵינַיִם מִתְקָרֶבֶת,
בְּלִי דַי וְלְלֹא גְבוּל הַיוֹם לָךְ אָתְאָוֶה.

הַנְמִיכִי בְּמִקְצָת אֶת הַמְנוֹרָה – כָּךְ טוֹב יוֹתֵר, נָעִים;
כִּי רַק בַּאֲפֵלָה דוֹבְרִים הַלְבַבוֹת
וְכֵן נֵיטִיב לִרְאוֹת אֶת הַעֵינַיִם
עֵת לֹא נַשְגִיחַ עוֹד בַּחֲפָצִים.

הַעֶרֶב אוֹהֲבֵךְ מִכְּדֵי דַּבֵּר עַל אַהֲבוֹת.

הַנְמִיכִי מְעַט-קָט אֶת הַמְנוֹרָה,
וְנִחֲרִיש…”

אהבתם? שתפו עם חבריכם

INULIN

בריאים לחיים המפתח
,ימים ולאריכות יותר
,לכולם ממליץ FDA
ויצמן במכון חוקרים
...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

לפרטים נוספים