אלכוהול, האם גם שתייה מתונה של אלכוהול עלולה לפגוע בבריאות המוח?

פרופ' בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית,
מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה,
אוניברסיטת תל-אביב.

שתיית אלכוהול הולכת ומתגברת בעולם,
ומסתמנת כאחד הסממנים המובהקים של הווית החיים המודרניים (Connor וחב' ב-Lancet משנת 2015).
באופן היסטורי נחשבה שתייה מתונה של אלכוהול כבלתי מזיקה (כאשר שתייה מתונה נחשבה
כ-9-18 יחידות בשבוע (או 72-144
גרם אלכוהול) על פי Stampfer וחב' ב-New England Journal of Medicine משנת 1988, ו-Rimm וחב' ב-British Medical Journal משנת 1999).
נתונים עדכניים יותר על השפעה אפשרית בין שתיית אלכוהול ותחלואת סרטן (Cao וחב' ב-British Medical Journal משנת 2015), הביאה את
רשויות הבריאות בבריטניה לבחינה מחודשת של ההמלצות על צריכת אלכוהול, זאת למרות
שההמלצות בארה"ב המשיכו לדבוק בשתייה של עד 24.5 יחידות לשבוע כבלתי מזיקה
לבריאותם של גברים.
יחד עם זאת, Bagnard וחב' ב-British Journal of Cancer  משנת 2015, הראו שאפילו שתייה מתונה של פחות מ-8
יחידות אלכוהול לשבוע הגבירה את הסיכון לחלות בסרטן הלוע, הוושט והשד.

בה בשעה ששתייה כרונית כפייתית של אלכוהול כרוכה
בתסמונתKorsakoff
 על רקע דלדול של ויטמין  B1ואף בשיטיון, ההשפעות ארוכות הטווח של צריכה לא-כפייתית
ו"מתונה" של אלכוהול על בריאות המוח פחות ברורות.
חוקרים אחדים אף הציעו ששתייה קלה-עד-מתונה של אלכוהול כרוכה בסיכון מופחת של
שיטיון (Mukamal וחב' ב-JAMA משנת 2003, ו-Ruitenberg וחב' ב-Lancet משנת 2002), בשכיחות מופחתת של התקפי-לב (Cleophas ב-Biomed Pharmacother
משנת 1999) ואף בשכיחות פחותה של שבץ מוחי (Berger וחב' ב-New England Journal of Medicine משנת 1999).
יחד עם זאת, בדיקות הדמיה של המוח נכשלו עד כה לספק נתונים עצביים שעשויים לתמוך
בהשפעה הגנתית של אלכוהול על המוח.
Gu וחב' במאמרם משנת 2014 ב-Clinical Nutrition הצביעו על אי הוודאות בדבר ההשפעות של שתיית
אלכוהול מתונה על המוח. אכן, שתייה מתונה על ידי אנשים מבוגרים גרמה להפחתת נפח
המוח (Paul וחב' ב-Archives in Neurology משנת 2008), לאטרופיה של
החומר האפור (Mukamal וחב' ב-Stroke משנת 2001), ולהפחתת הצפיפות של החומר האפור
במוח הקדמי (Kubota וחב' ב-Journal of Neurology Neurosurgery &
Psychiatry
משנת 2001).

גם הממצאים על השפעת שתייה מתונה על החומר
הלבן במוח, אינם מובהקים, ו-De Bruin
וחב' ב-Neuroimage משנת 2005 הצביעו דווקא על
עלייה בנפח החומר הלבן בקרב שתיינים מתונים בהשוואה למתנזרים משתייה, בה בשעה ש-Anstey וחב' ב-American Journal of Geriatric Psychiatry משנת 2009 דווקא הצביעו
על ירידה בנפח החומר הלבן.
הסיבה לממצאים הסותרים בדבר השפעת שתייה מתונה על המורפולוגיה של המוח ועל התפקוד
המוחי נובעת מהתכנון של מחקרים אלה בפרט לטווחי מעקב ארוכים במיוחד של שנים לא
מעטות. משתתפי מחקרים אלה, בדרך כל נוטים לספק נתונים על צריכה לכאורה מופחתת של
אלכוהול, שאינה עומדת במבחן המציאות (Sasaki
וחב' ב-Neuroimage משנת 2009). יתרה מכך,
כיון שחלק מהמשתתפים במחקר היו אנשים בגיל מתקדם, בהם תחילת תהליך של גירעון
קוגניטיבי תולדת הגיל, יכולה כשלעצמה להשפיע על הרגלי השתייה שלהם.    

לשמחתי, ואולי לצערי, אני נמנה על אותו
מגזר מצומצם באוכלוסייה ששתיית משקאות חריפים "מעולם לא עשתה להם את
זה", ולכן איני נמנה על השתיינים המובהקים. כלומר, היא דווקא כן עשתה לי את
זה במובן של תחושת החמרמורֶת (המוכרת יותר כ-hangover) שמופיעה אצל אלה המיטיבים ליבם ביין שעות
אחדות לאחר שנתנו בכוס עינם. 
חמרמורת יכולה להיות  מאופיינת בדרך כלל בכאבי ראש
חזקים עד כדי בחילות והקאות, בעייפות ובקושי
להתרכז, ויש אף חווים חרדות,
דכדוך ועצבנות-יתר, רגישות רבה לאור ולרעש, ונדודי שינה.
המנגנון הפיזיולוגי הגורם לחמרמורת אינו מובן, אם ההשערה הרווחת היא שמדובר בתהליך
של "התייבשות" הגוף שהרי אלכוהול מעודד מתן מרובה של שתן, וכתוצאה מכך
לאיבוד רב של מים, ולירידה בנפח הנוזל במוח. אפשרות אחרת היא שפירוק אלכוהול בכבד,
מעלה את רמת תוצרי הפירוק שהשפעתם בגרימת חמרמורת.

כצפוי, התגובה של ראובן ושמעון לצריכת אותה
כמות יין באותו פרק זמן, יכולה להיות שונה בתכלית: ראובן איש באוואריה, לוגם יין
ובירה בגביעים של 2 ליטר, אינו סובל מחמרמורת, לחייו תמיד סמוקות והוא אף
יוסיף וילגום כוסית שְנַאפְּס בביתו, לאחר שחזר מבילוי ב-Biergarten השכונתי. שמעון לעומתו, הרפתן מקיבוץ נען,
חש בתסמיני חמרמורת כבר בהריחו יין תירוש בליל הסדר, ובלילה ההוא ידדה לחדר
השירותים לעתים תכופות, ראשו דואב ושנתו נודדת.

בימים אלה של קיץ 2017 מתפרסם בכתב
העת British Medical
Journal
מאמר פרי מחקר של 4 מחלקות יוקרתיות באוניברסיטת אוקספורד וב-University College London, המצביע אפשרות של סכנה
מוגברת לתופעות לוואי לא רצויות במוח, ולדעיכה תלולה בכישורים קוגניטיביים שעלולה
להיגרם אפילו משתייה מתונה של אלכוהול. 
לדעת בעלי המחקר, תוצאותיו הולמות היטב את ההמלצה שניתנה לאחרונה בבריטניה, לפיה
יש להגביל צריכת אלכוהול ל-14 יחידות לשבוע לגברים ולנשים (Wise ב-British Medical Journal משנת 2016). 
נגדיר כאן את המושג "יחידת אלכוהול": 8-10 גרם של אלכוהול טהור, שתואמת
25 מ"ל של וויסקי (בו אחוז האלכוהול עומד על 40%), או שמינית גלון שמשמעותה
568 מ"ל של בירה (בה אחוז האלכוהול 5-6%, או 175 מ"ל של יין אדום (בו
אחוז האלכוהול 12%).

שתייה כבדה ידועה זה זמן רב בהשפעתה על
בריאות המוח, אך רק מספר קטן של מחקרים התייחסו להשפעות המוחיות של שתייה
"חברתית" מתונה, ומעט המחקרים הללו הניבו תוצאות בלתי הדירות.
לכן המחקר האחרון שמתפרסם שופך אור על ממצאים אמינים של השפעת שתייה מתונה על מוחם
של 550 גברים ונשים בריטיים בריאים, מהם נשאבו נתונים על הרגלי השתייה השבועיים,
ובהם נבדקו הביצועים הקוגניטיביים במשך תקופה כמעט בלתי נתפסת של 30 שנה, בשנים
1985-2015. 
הנתונים הללו ייצגו חלק ממחקר ענק בבריטניה הידוע כ-Whitehall II, מחקר שבחן מדדי בריאות שונים במדגם של
בערך 10,000 מבוגרים בריטים. 550 הבריטים בהם נבחנה השפעת צריכה מתונה של אלכוהול
על המוח, היו בגיל ממוצע של 43 שנה בגיוסם למחקר, ואף לא אחד מהם היה "מכור
לאלכוהול". מבחני תפקוד המוח נערכו בפרקי זמן סדירים, וכל משתתפי המחקר עברו
בדיקת MRI של המוח לקראת סיום
המחקר.
במחקר זה המדדים העיקריים שנבחנו היו אטרופיה של ההיפוקמפוס, צפיפות החומר האפור,
והמיקרו-מבנה של החומר הלבן. במקביל נבחנו פרמטרים של דעיכה קוגניטיבית.  

לאחר התאמה למספר גורמים ערפלנים (confounding factors) העלולים להשפיע על המסקנה הסופית כגון גיל,
מגדר, רמת השכלה, מעמד חברתי, פעילות גופנים וחברתית, עישון, סיכון לשבץ מוחי,
וההיסטוריה הרפואית, מצאו החוקרים שצריכה מוגברת של אלכוהול בתקופה של 30 שנה,
גורמת לסיכון מוגבר לאטרופיה של ההיפוקמפוס, שהוא חלק מהאונות הרקתיות במוח, והאחראי
לכושר הזיכרון והניווט. למרות שאלה שצרכו מעל 30 יחידות אלכוהול בשבוע היו בסיכון
הגבוה פי-5.8 לפגיעה בהיפוקמפוס בהשוואה לחבריהם שנמנעו בכלל מצריכת אלכוהול,
אפילו אלה שצרכו 14-21 יחידות אלכוהול שבועיות, היו בסיכון הגבוה פי-3.4 לאטרופיה
של ההיפוקמפוס בהשוואה למתנזרים משתייה.

גם שתייה מאוד מתונה של 1-7 יחידות
אלכוהול הייתה כרוכה בעלייה של פי- 1.5-1.6 באטרופיה של ההיפוקמפוס ברקה
הימנית או השמאלית של המוח בגברים, אם כי בנשים שתיית 1-7 יחידות אלכוהול שבועיות
הייתה כמעט ללא השפעה. צריכה גבוהה יותר של אלכוהול כרוכה גם בהשפעה לא רצויה על
החומר הלבן המוחי, לדעיכה מהירה יותר של הכישורים הוורבּאליים ושטף הדיבור.

יצוין ששתייה מתונה בגבולותיה הגבוהים
(14-21 יחידות אלכוהול שבועיות) הביאה גם לשינויים במיקרו-מבנה של ה-corpus callosum (כְּפִיס הַמּוֹחַ), שהוא מבנה במוח יונקים
המורכב מאוסף של מאות מיליוני אקסונים והוא מהווה את המבנה הגדול ביותר של החומר הלבן במוח. ה-corpus callosum
מחבר בין החצאים הימני והשמאלי של המוח הגדול, באופן ששתי ההמיספרות
יכולות להעביר מידע ביניהן, לכן כה חיוני התפקיד של כפיס המוח בתקשורת של מערכת
העצבים.

אין ספק שהמחקר הבריטי המדובר על השפעה לא
רצויה של שתיית אלכוהול, גם אם היא מוגדרת כמתונה ולא כפייתית, על אזורי מוח
חיוניים, יעורר עניין רב, יגרה מחקרים נוספים בנושא, ואולי אף יביא לעדכון ההמלצות
בדבר שתייה מתונה, המלצות שתהיינה מעט יותר קשוחות.
יש לזכור שמחקרים מסוג זה אינם פעולה של מה בכך, והם כרוכים במעקב של שנים רבות,
או אף של עשרות שנים אחר משתתפי מחקרים אלה, מה שמקשה על גיוס משתתפים למחקר
ולמעקב הכרוך בו, מה גם שיש לשכנע את צורכי הטיפה המרה בנסיבות חברתיות בלבד, או
בכל ארוחה בשרית, שיש פוטנציאל מסוים של נזק מוחי, שיבוא לביטוי רק בעוד שנים לא
מעטות.    

בברכה, פרופ' בן-עמי סלע.