פרופ' בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר;
החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה פקולטה
לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.
בשנת 2016, דווחו 6.6% מהמבוגרים בארה"ב על צריכה כבדה של
אלכוהול, ואילו 26.2% מהאמריקנים הצהירו על לפחות אפיזודה אחת של שתייה פרועה או
מה שמכונה binge drinking במהלך החודש האחרון. Binge drinking מוגדרת לגבי גברים כשתיית למעלה מ-5 כוסיות
סטנדרטיות באירוע אחד, ולגבי נשים יותר מ-4 לגימות סטנדרטיות באירוע אחד.
לגימה או שתייה סטנדרטית מוגדרת כ-0.6 אונקיות (או כ-18 מיליליטר של אתנול) שהן
שוות ערך לשתייה של 12 אונקיות בירה (כ-360 מיליליטר) שאחוז האתנול בה הוא 5%, או
5 אונקיות של יין (שאחוז האתנול בו הוא 12%), או 1.5 אונקיות של spirt שאחוז האלכוהול בו הוא
40%.
מבחינה כלל
עולמית, 5.9% מכלל הפטירות (7.6% בין הגברים ו-4.0% בין הנשים) מיוחסות לצריכת
אלכוהול.
הסיבות העיקריות לפטירות המיוחסות לאלכוהול הן מחלות קרדיו-וסקולריות וסוכרת
(33.4%), פציעות אנושות ותאונות קטלניות (17.1%), מחלות של מערכת העיכול והמעיים
(16.2%) וסרטן (12.5%).
שימוש מופרז באלכוהול, עלול להיות מלווה על ידי מפגעים פסיכיאטריים כגון מפגעים
דיכאוניים ותסמונת דו-קוטבית (bipolar type I
disorder), בּעת (phobia) מסוגים שונים, מפגעים
אנטי-חברתיים ואישיותיים (Grant וחב' ב-JAMA Psychiatry משנת 2015), בעיות סומאטיות (מחלת כבד, דלקת הלבלב, סרטן
הראש, הצוואר, הכבד, המעי הגס והחלחולת, וכן בעיות פסיכולוגיות (Rehm וחב' ב-Alcohol Clinical & Experimental Research משנת 2014), שגורמים
לפגיעות ופציעות לא-מכוונות, התנהגות אגרסיבית, אלימות ונטייה לאובדנות.
בסקר
שכלל 2,979 אנשים עם מפגעי שתיית אלכוהול, 77% דווחו על מפגעים סומאטיים או
פסיכולוגיים חמורים. מתוכם רבים סבלו מאיכות חיים פגומה, ומפריון נמוך במקצועם
ובמקום עבודתם (Odlaug וחב' ב-Alcohol & Alcoholism משנת 2016).
אטיולוגיה ונוירו-פרמקולוגיה:
כמעט 50% מהסיכון ללקות במפגעי אלכוהול עוברת בהורשה מהוֹרה לצאצאו, כאשר 50
האחוזים האחרים מיוחסים לגורמים סביבתיים (Verhulst וחב' ב-Psycological
Medicine משנת 2015).
סקר שכלל למעלה מ-17,000 בוגרים החברים בארגונים התומכים בשתיינים ומנסים לגמול
אותם מהרגלם, גילו אצלם דַּחַק (stressor) כבר בילדותם
שכלל הִתְעַלְּלוּת, אַלִּימוּת מִלּוּלִית או עַוְלָה פיזית,
פגיעה מינית או אי-יציבות משפחתית כוללנית (Dube וחב' ב-Addiction
Behaviour משנת 2002).
התגמול המְהַנֶּה והמעודד של שתיית אלכוהול, נובע משחרור של דופאמין במערכת
הדופאמין המזולימבית המשפיעה קליפת המוח האורביטו-פרונטאלית והקדם-פרונטאלית,
אזורי המוח המווסתים מוטיבציה ושליטה קוגניטיבית (Noronha וחב' ב-Neurobiology of
Alcohol Dependence משנת 2014).
המערכת המזולימבית היא מרכיב במערכת העצבים המורכב
ממספר אזורים הכוללים נוירונים המגיבים
לנירוטרנסמיטור דופאמין. גופי הנוירונים של המערכת המזולימבית
נמצאים בטגמנטום הגְחוֹני,
ואילו האקסונים שלהם
מגיעים לחלקים של המערכת הלימבית כמו גרעין ה-accumbence, האמיגדלה וההיפוקמפוס. הם מגיעים גם
לקליפת המוח
הקדם-מצחית האמצעית (medial
prefrontal cortex ולפיתול החגורה הקדמי. המערכת המזולימבית פועלת בתיאום עם המערכת
הניגרו-סטריאטלית והמערכת
המזו-קורטיקלית לשליטה על ההתנהגות, הקשב וקבלת
ההחלטות.
בין השנים 2006 ו-2010 מספר מקרי המוות השנתיים משתיית אלכוהול
בארה"ב היה כ-88,000 או 9.8% מכלל מקרי המוות לשנה בארה"ב. בשנת 2010
נקנו בארה"ב משקאות אלכוהוליים בעלות של 249 מיליארד דולר, כאשר על פי נתוני
המרכז לבקרת מחלות (CDC) באטלנטה, 77% מסכום עתק זה הוקדש ל-binge drinking.
סוג השתייה האחרון, עלול לגרום ל-alcohol use disorder (להלן AUD) המוגדר כצורה בעייתית של צריכת אלכוהול, המלווה על ידי הפרעות
קליניות משמעותיות או לדיכאוניות. AUD מוגדר כמצב בו באים לביטוי לפחות שניים מהתרחישים הבאים במהלך שנה
אחת:
1. אלכוהול נצרך בכמות גדולה יותר ולפרק זמן ממושך יותר מכוונתו
ההתחלתית של השתיין.
2. יש שאיפה עקבית או מאמצים בלתי מוצלחים להמעיט או לפקח על כמות
האלכוהול הנצרך.
3. זמן רב מושקע בפעילות להשגת אלכוהול, לצרוך אלכוהול או להתאושש
מהשפעתו המיידית.
4. קיימת כמיהה או שאיפה בלתי פוסקת לצרוך אלכוהול.
5.שתייה מרובה של אלכוהול הגורמת לכשל למלא התחייבויות בעבודה,
בלימודים או בבית.
6. המשך צריכת אלכוהול למרות בעיות חברתיות או בין-אישיות הנגרמות
בעטיו.
7. פעילויות חברתיות, תעסוקתיות, או בידוריות מבוטלות, או פוחתות
בהיקפן בהשפעת אלכוהול.
8. צריכה נשנית של אלכוהול גם במצבים בהם מוגדרת שתייה זו כמסוכנת.
9. צריכת אלכוהול נמשכת למרות הידיעה הברורה שהיא תחמיר אירועים
סומאטיים או פסיכולוגיים.
10. הופעת עמידות לאלכוהול באופן שהשפעתו פחותה מזו שנגרמת לשתיינים
"חדשים".
11. תסמיני גמילה מובהקים לאלה מהשתיינים הכבדים המנסים להיגמל
מהשתייה בחטף וללא הכנה או הדרכה.
אלכוהול משפיע גם על מערכת הנוירו-טרנסמיטורים אליה קשורים γ-aminobutyric
acid או GABA, אופּיואידים אנדוגניים, גלוטמאט, קנבינואידים, נור-אפינפרין
וסרוטונין (Kranzier וחב' ב-Clinical Manual of Addiction & Psycopharmacology משנת 2014).
כמו כן משפיע אלכוהול על מערכות נוירו-אנדוקריניות כולל הציר
היפותלאמוס-היפופיזה-אדרנל (Hillemacher וחב' ב-Expert Opinion on Investigation on Drugs משנת 2015). כל המערכות הללו
מגיבות עם המערכת המזולימבית והתגובה המתגמלת של הפרשת דופאמין.
ההתבטאות הקלינית:
בארה"ב, גברים צרכני אלכוהול הסובלים ממפגעי שתיה זו היוו בשנת 2016 לא פחות מ-72.7% מכלל הגברים השתיינים,
לעומת 66.0% מבין הנשים צורכות האלכוהול הסובלות ממפגעי השתייה. צריכת אלכוהול
ומפגעיה בולטים יותר בקרב שתיינים צעירים בני 21-25 שנה. גם המצב המשפחתי משפיע על
מפגעי אלכוהול, כאשר הרווקים סובלים יותר מהנשואים.
במקום השני בין הסובלים ממפגעים אלה נמצאים הגרושים, או הפרודים, או
האלמנים/אלמנות. רבים מפגועי שתייה מרובה, מגיעים לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי,
ורצוי שרופאי המשפחה או רופאים מתחום בריאות הנפש ינסו במסגרת הבירור ההתחלתי
למצוקות סומאטיות או פסיכולוגיות לברר ראשית לכל את הרגלי השתייה של המטופל (Moyer ב-Annals of
Internal Medicine משנת 2013).
סריקה ואבחון אלכוהוליזם:
אבחון של מפגע אלכוהולי מחייב שלפחות 2 מתוך 11 הקריטריונים בטבלה למעלה יתקיימו.
למרות שקיימים שיטות בדוקות לקבוע שתייה מופרזת ולא-בריאה של אלכוהול, בשנת 2011
רק אחד מכל שישה מבוגרים אמריקאים שהודו בנטייתם ל-binge drinking, נשאלו אי-פעם על ידי איש
רפואה, לגבי הרגלי השתייה שלהם (McKnight-Elie וחב' ב-Morbidity & Mortality Weekly Report משנת 2014).
כוח המשימה האמריקני למניעת מחלות (USPSTF) ממליץ על מבחן הזיהוי של מפגעי שימוש באלכוהול הידוע כ-AUDIT (Bohn וחב' ב-Journal of
Studies on Alcholism משנת 1995) או על מבחן AUDIT-C בו הנבדק נשאל שאלה אחת: "כמה פעמים
במהלך השנה האחרונה שתית יותר מ-5 פעמים (לגבר) או 4 פעמים (לאישה) במהלך יום
אחד"? (Bush וחב' ב-Archives of Internal Medicine משנת 1998).
הטיפול באלכוהוליזם:
למרות השכיחות הגבוהה של שתיינים, שיעורי התמותה, והעלוּת הכלכלית של מפגעי
אלכוהול, בשנת 2015 רק 8.3% מתוך 15.8 מיליון מבוגרים שהיו נזקקים לטיפול בבעיות
השתייה שלהם אכן טופלו.
הגוף הבולט ביותר בתחום הטיפול הוא זה של "אלכוהוליסטים אנונימיים"
הנוקט בשיטת 12 השלבים. טיפול פסיכו-חברתי ספציפי הוא בעל השפעה חיובית חזקה על
הרגלי השתייה.
במחקר שכלל 482 אנשים התלויים באלכוהול, שטופלו בעיקר בגישה הפסיכו-חברתית,
ההימנעות משתייה לאורך 30 יום לאחר שנה מתחילת הטיפול הייתה של 57% בקרב במטופלים
לעומת 12% בקרב אלה שלא טופלו (Weisner וחב' ב-Addiction משנת 2003). גם הטיפולים התרופתיים לטיפול במפגעי אלכוהול לקו
בחסר.
מחקר בארה"ב מצא שבין השנים 2002-7 פחות מ-9% מבין אלה שנזקקו לטיפול בבעיית
השתייה שלהם, טופלו בעזרת אחד מארבעת התכשירים המאושרים למטרה זו על ידי ה-FDA. מאמצים סיסטמתיים של ה-VA המטפל באנשי-צבא
משוחררים, על מנת להגדיל את שיעורי המטופלים תרופתית, השיג תגובה אוהדת רק ב-3.4%
מהזקוקים לטיפולים אלה (Harris וחב' ב-Psychiatry Service משנת 2012).
אלה עם מפגעי אלכוהול, לעתים קרובות סובלים ממפגעים פסיכיאטריים
נוספים, אך תסמינים פסיכיאטרים כגון דיכאון, לעתים קרובות פוחתים או מתפוגגים עם
ההפחתה בצריכה כבדה של אלכוהול (Brown וחב' ב-American Journal of Psychiatry משנת 1995).
דוגמה אחת המדגימה את יתרון השימוש הפוטנציאלי של טיפול משולב של תכשירים לטיפול
בבעיות פסיכיאטריות כמו גם במפגעי אלכוהול, הוא המחקר בו 170 מטופלים דיכאוניים
ואף סובלים ממפגעי אלכוהול, חולקו באופן אקראי להיות מטופלים על ידי sertraline במינון 200 מיליגרם ליום
(40 מטופלים), על ידי naltrexone במינון 100 מיליגרם ליום (49 מטופלים), על ידיsertraline משולב עםnaltrexone (42
מטופלים), או על ידי פלצבו (39 מטופלים) למשך 14 שבועות.
אלה בקבוצת הטיפול המשולב, היו בעלי שיעור הימנעות של 53.7% משתייה הגבוה ביותר
(98 יום בממוצע לפני חזרה לשתייה כבדה), בהשוואה למטופלים בשלושת הקבוצות האחרות
(25 יום בממוצע של הימנעות מאלכוהול בקבוצות ה-naltrexone ה-sertaline ופלצבו), Pettinati וחב' ב- American Journal
of Psychiatry משנת 2010, ו-Guerzoni וחב' ב-Pharmacological Research משנת 2018).
באחד הניסויים הפרמקולוגיים הנרחבים ביותר עד היום, הידוע כ-Combined
Pharmacotherapies & Behavioral Interventions for Alcohol Dependence Study, נמצא שמפגעי השתייה היו
חמורים יותר ככל שמספר הימים של Binge Drinking היה גדול יותר. ממצא זה הביא את ה-FDA לאמץ את המטרה של הפחתת
ימי השתייה הפרועה כיעד ראשון במעלה, כחלופה להשגת הימנעות משתייה בתור שכזו (Anton וחב' ב-JAMA משנת 2006). נמשיך ונדון
בנושא מפגעי האלכוהול במאמר ההמשך.
בברכה, פרופ' בן-עמי סלע.