חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

איך משתכנעים בסופו של דבר על מה שבאמת מסוכן לבריאותנו: הסיפור של כולסטרול

אהבתם? שתפו עם חבריכם


פרופ’ בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.


 


כאשר אי-פעם, עם קץ הדורות, יישבו אנשים חכמים, וינסו לסכם את הישגי הרפואה לדורותיה, ודאי יתלבטו בין שני סוגי הישגים: אלה של הפתרונות התרופתיים למחלות שונות, או הישגים טכנולוגיים-ניתוחיים לתיקון מומים, שיכולים להיחשב כהישגים המזוהים אולי יותר מכל עם העשייה הרפואית: האדם החולה מגיע אל רופאיו, ואלה מנסים לרפאו.


כה פשוט! אך הסוג האחר של הישגים רפואיים, הוא זה של מחקרים טהורים, בסיסיים ואפידמיולוגיים, בו ניסו ללמוד על גורמי המחלות, שהם לכאורה האויבים האמיתיים שלנו, שכן אלה הביאו להיווצרות המחלות אותן אנו מבקשים לרפא. וסוג שני זה של הישגים הוא העומד בבסיס הרפואה המניעתית (preventive medicine), הרפואה הפרופילקטית.


 


שערו בנפשכם, כמה מחלות וכאבים ועוגמת נפש ותמותה טרם-עת יכלו להימנע, אם ידענו מראש מיהו הגורם העלוּם למחלה ממנה אנו סובלים, ממנה אנו לפעמים אף מתים. שהרי, אם היינו מכירים מראש את זהות גורם המחלה, היינו יודעים לכאורה טוב יותר להישמר מפניו, להימנע מלהיפגש איתו, להשמידו אם הוא פתוגן חיצוני, ופגיעתו הקשה הייתה נחסכת מאיתנו.


 


ואולי דוגמה טובה ומרתקת מאין כמותה היא תיאור ההתלבטויות רבות השנים מנת חלקם של רופאים וחוקרים, לגבי “היפותיזת הליפידים” ובאופן יותר ספציפי “המחלוקת על הכולסטרול” שלוותה עשרות שנים את הרפואה, עד שהשתכנענו שעודף כולסטרול הורג אותנו לאט, ובטוח.


אולי כדאי לעקוב דווקא אחר ההתלבטויות של הממסד הרפואי הבריטי בדבר היות כולסטרול גורם סיכון למחלות לב, שכן הרופא הבריטי מקובל כשמרן יותר מעמיתו מעבר לאוקיינוס, אם כי אמיתות רפואיות כידוע מוטמעות ומוסכמות באופן גלובאלי……בדרך כלל.


מסתבר שכבר בסוף שנות ה-40 כתב קרדיולוג בריטי בשם Paul Wood, ש”יש לקחת בחשבון אפשרות שרמה מוגברת של כולסטרול, עלולה לגרום למחלת לב כלילית (coronary)”. מעט לאחר מכן, בשנת 1953 פרסמו Oliver ו-Boyd מאמר ב-British Heart Journal  בו דיווחו שרמות כולסטרול נמצאו מוגברות בדמם של חולים עם מחלת לב כלילית.


 


באותה תקופה של ראשית שנות ה-50, הראייה האפידמיולוגית הטובה ביותר על הקשר בין דיאטה, רמת כולסטרול ומחלת לב כלילית, באה לביטוי ב”מחקר שבע המדינות”, שהראה שבמדינות בהן הדיאטה עשירה בשומנים רוויים אחוז מחלות הלב הכלילות גבוה יותר מאשר זה במדינות עם דיאטה דלת שומנים רוויים, בהן רמת הכולסטרול בדם הייתה פחות מוגברת.


כבר אז החלו אמנם ניסויים קליניים מוקדמים, בהם הדגש היה על בחינת דיאטה דלת שומן או מועשרת בשומנים ארוכי שרשרת ובלתי-רוויים (polyunsaturated) על מנת להפחית את רמת הכולסטרול בדם.


בבריטניה עצמה נערכו בתחילת שנות ה-60 שלושה ניסויים קליניים מניעתיים, שנועדו לבחון השפעת דיאטות על מחלת לב כלילית: ב-1965 התפרסמו ב-British Medical Journal מסקנות ניסוי של Rose  וחבריו על השפעת טיפול בשמן תירס בחולים עם מחלת לב כלילית, כאשר באותה שנה התפרסם ב-Lancet מחקר על השפעת דיאטה דלת-שומן, ומעט מאוחר יותר, התפרסם ב-Lancet בשנת 1968 מחקר קליני עם השפעת טיפול בשמן סויה במניעת אוטם שריר לב.


כל שלושת הניסויים הללו הפיקו תוצאות שליליות, והגבירו את התחושה שאולי אין כל קשר בין שומנים במזון ומחלות לב. יחד עם זאת, החל בשנות ה-60 להתעורר בבריטניה עניין בהפחתת רמת כולסטרול בדם בעזרת טיפולים פרמאקולוגיים.  


 


בשנת 1963 פרסם Oliver ב-Journal of Atherosclerosis Research שטיפול ב-chlorphenoxyisobutyric acid (או בשמו המוכר יותר clofibrate), יעיל בהפחתת רמות כולסטרול בדם.


למרות ששני ניסויים קליניים בלתי-תלויים, שהתפרסמו בשנת 1971 ב-British Medical Journal, הראו שטיפול ב-clofibrate הביא להפחתה ניכרת בתמותה ובהתקפי-לב במטופלים עם תעוקת-חזה (אנגינה פקטוריס), לא הייתה אז כל הוכחה שההפחתה של 11-12% ברמת כולסטרול שהושגה בטיפול זה, אחראית ישירות להפחתה בתמותה. הסבר חלופי שהיו שנטו להאמין בו באותה עת, היה שהתרופה clofibrate היא בעלת השפעה נוגדת קרישה דווקא, ומכאן השפעותיה הקליניות החיוביות.


שנות ה-60 היוו שנות השיא לניסויים עם clofibrate, ולמעשה בשנת 1965 יזם ארגון הבריאות העולמי (WHO) מחקר קליני כלל-אירופי שמטרתו הייתה בחינת יעילותו של clofibrate במניעה ראשונית של מחלת לב באנשים ללא תסמינים.


אמנם ניסוי זה הוכיח שרמת כולסטרול במטופלים עם תרופה זו ירדה בממוצע ב-9%, וכן נרשמה ירידה של 25% באירועי לב לא-קטלניים, וזאת בהשוואה למטופלים בפלצבו, וכל זאת לאחר מעקב של 5 שנים.


אך למרבה האכזבה, שיעור אירועי הלב הקטלניים היה זהה לאלה שטופלו בפלצבו, ויתרה מכך שיעור הפטירות מכל סיבה קרדיו-וסקולארית היה אף גבוה משמעותית  במטופלי clofibrate.


 


בעלי המחקר הסיקו אם כן שהורדת רמת כולסטרול אמנם הפחיתה מחלת לב כלילית, אך לא הייתה מומלצת לטיפול שכן התמותה הכללית הוגברה עם טיפול זה. הממצאים המאכזבים מסאגת ה-clofibrate גרמו ל”תיאורית הליפידים” להתכסות בעננה של ספק למשך כמה שנים נוספות, וזו התעוררה לחיים רק בשנת 1984, כאשר התפרסמו ב-JAMA תוצאות הניסוי הקליני שזכה לכינוי US Coronary Primary Prevention Trial.


ניסוי זה הדגים שטיפול בתרופה cholestyramine הפחיתה משמעותית תמותה ממחלת לב כלילית, והראה שהירידה בתמותה הייתה ביחס ישיר לירידה ברמת הכולסטרול בדם, שהושגה על ידי תרופה זו. התרופה cholestyramine פועלת על ידי שהיא קושרת חומצות מרה במעיים, מופרשת איתם בצואה ומונעת ספיגתם לדם. כתגובה לכך,  כולסטרול בדם הופך לחומצת מרה כדי לשמור על הרמה הנורמאלית של חומצות מרה בדם, ובכך יורדת רמת כולסטרול בדם.  


 


עד שנת 1984, לא הייתה אם כן הוכחה משכנעת שהפחתת רמת כולסטרול בדם מביאה תועלת משמעותית בהפחתת תמותה ממחלות לב, ולכן השאלה מדוע חלה בעולם המערבי עלייה ניכרת בתמותה מסיבה כלילית בתום מלחמת העולם השנייה, נותרה שאלה פתוחה.


ב-1974 פרסם העיתון The Times מאמר שנכתב על ידי התזונאי John Yudkin, בו הציע שדווקא עודף סוכר במזון הוא האחראי לעלייה בתחלואת הלב, ולעומת זאת קבע Yudkin שאין כל הוכחה מעשית לכך ששומן רווי, או רמת כולסטרול מוגברת, קשורים לתחלואה זו. הצריכה של סוכר בבריטניה עלתה ב-200 השנים האחרונות פי-25 (!!), ולכן סבר Yudkin שצריכה מוגברת של סוכרוזה יכול להגביר רמת כולסטרול, אך בעיקר להגביר רמת טריגליצרידים בדם, ועלולה לגרום להפרעות מטבוליות שמוצאים בדרך כלל באלה עם מחלת לב כלילית.


אך כמו שקורה מדי פעם במחקר הרפואי, יש שאישיות חזקה ומתוקשרת  עלולה להפיץ ולקדם רעיון עוועים או תיאוריה שבדיעבד מתבררת כעורבא פרח, ובכך היא עלולה להסיח את הדעת מאמיתות רפואיות.


 


כפי שיסתבר מאוחר יותר התזונאי Yudkin שימש באותה עת כ”נבל התורן”, כיוון שהוא ביסס מסקנותיו על ניסויים עלובים ובלתי ראויים! בשנת 1964 הוא פרסם בכתב העת הנכבד Lancet, על הקשר בין צריכת סוכר במזון ומחלות קרדיו-וסקולאריות, בהתבססו על הערכת צריכת סוכרוזה על ידי 45 גברים עם מחלת לב כלילית או עם מחלה כלי דם היקפיים, והשוואתה לצריכת סוכרוזה על ידי 25 גברים בריאים. המדגם היה קטן להפליא, ושיטות מדידת צריכת הסוכר התבררו בהמשך כשגויות. כיוון שהתעוררה מיד התנגדות וביקורת חריפה על שיטות המחקר של Yudkin ועל מסקנותיו, הוא חזר על ניסויו ופרסם בשנת 1967 מאמר ב-American Journal of Clinical Nutrition, וחזר בו על טענתו שחולים עם מחלת לב כלילית צרכו הרבה יותר סוכר במזונם. עד כדי כך הייתה התיאוריה שלYudkin  מטרידה, עד כי ה-Medical Research Council באנגליה יזם ניסויים שמסקנתם הייתה שתיאורית Yudkin אינה מוכחת ולא ראויה להתייחסות רצינית. 


 


אך אםYudkin  זיהם את המים באבן קטנה שהשליך לתוכם, ואשר חכמים רבים התלבטו בהרמתה זמן רב מדי, סיפורו של אחד מגדולי הרופאים הבריטיים בדורו Sir John McMichael  ומלחמתו בכולסטרול כגורם סיכון, היה אף דרמטי יותר. 


McMichael תואר אחר מותו בשנת 1993 במאמר ב-Lancet כ”גדול החוקרים הרפואיים של דורו”. הוא עמד בין השנים 1946 עד 1966 בראש המחלקה לרפואה בבית החולים הלונדוני Hammersmith המפורסם בשל מחקריו הרפואיים, והוא היה מפורסם ביכולתו ליצור אווירה של התלהבות וביקורת בונה במחקר רפואי, שהפך מוסד זה למעין “מקדש קטן של הרופאים”.


דווקא בשנת 1973 לאחר שכבר פרש לגמלאות, החל McMichael במעין מלחמה פרטית כנגד אלה שהאמינו שדיאטה עתירת שומנים עלולה להשפיע על תחלואת לב כלילית.


הוא החל לפרסם ב-Lancet סדרה של מכתבים למערכת, בהם קטרג על ה”חברה הקרדיולוגית הבינלאומית” בשל קביעתה שצריכה מוגברת של כולסטרול ושומן במזון, היא תנאי למחלה קרדיו-וסקולארית. כמו כן ביקר McMichael חריפות את המסקנות של ועדת מומחים, של הקולג’ המלכותי הבריטי, ושל החברה הקרדיולוגית הבריטית, על דרכים למניעת מחלת לב כלילית, שתמכו ללא סייג במדיניות של הפחתת רמת השומן הרווי במזון על מנת להפחית רמת כולסטרול בדם. 


 


בהמשך, החליט McMichael להשתלח בתוצאות של ניסוי Whitehall המפורסם, והעלה ספקות שמא לא מוצדק הקשר הסיבתי שהוצע בין כולסטרול מוגבר לבין סיכון מוגבר למחלת לב כלילית במטופלים עם תעוקת-חזה, או באלה עם ממצאי א.ק.ג. לא תקינים, והעלה סברה שהסיכון נובע בכלל מאי-ספיקה של שריר הלב, ובכך “פסל” את ההיפותיזה של Paul Wood, 25 שנים קודם לכן.


למרות שחלק גדול מהביקורת שהטיח McMichael  בתיאורית הכולסטרול מקורו בדעות קדומות ו…באותות הגיל המתקדם, שמו מעורר היראה, הישגי העבר שלו ויוקרתו הרבה, הביאו פרסום רב לדעותיו המאוחרות המוטעות, והיוו אבן נגף בהתקדמות של חקר התיאוריות החדשניות ובדיעבד הנכונות.


כאשר ראה McMichael את תוצאות הניסוי הקליני של WHO, בו נמצא שטיפול ב-clofibrate הגביר במעט את מקרי המוות מסיבות שאינן קרדיו-וסקולאריות, הזדרז McMichael לפרסם בשנת 1979 ב-British Medical Journal מאמר תוקפני, בו התבסס על מחקרים מוקדמים משנות ה-50 וה-60 בהם לא הוכח הקשר בין רמת כולסטרול בדם והופעת טרשת עורקים, ואף הזהיר מפני הסכנות הפוטנציאליות הכרוכות בעצם ההפחתה של כולסטרול על ידי צריכת שומנים רב בלתי-רוויים (polyunsaturated fats), או על ידי טיפול ב-clofibrate.


במאמר חריף אחר שפרסם McMichael בשנת 1979 ב-American Heart Journal, הוא תבע להסיר את ההמלצה הרשמית של אגודות קרדיולוגיות בינלאומיות להפחתת כולסטרול בדם, כדרך להימנע מתחלואת לב. אין ספק שלא היו אלה שעותיו הגדולות של רופא דגול זה.


 


אחד המבקרים החריפים ביותר של תיאורית הליפידים היה Tony Mitchell, פרופסור לרפואה בנוטינגהאם, וחבר בוועדה הראשונה על היבטים רפואיים של דיאטה ומחלת לב כלילית שזכתה לכינוי COMA, שמסקנותיה פורסמו בשנת 1974.


רוב חברי ועדת COMA הסכימו לקבל את הראיות שהסיכון למוות ממחלת לב כלילית נמצא ביחס ישיר לתכולת שומנים רוויים בדיאטה, ואכן הוועדה החליטה להמליץ על הפחתת שומנים רוויים האלה.


מיעוט בוועדה זו שכלל את Mitchell ואת מיודענו Yudkin, היה סבור שהוועדה הרחיקה לכת בהמלצה זו.


עשר שנים לאחר הדו”ח הראשון של COMA, פורסם  דו”ח שני בשנת 1984, בו הייתה ועדה אף יותר נחושה בהמלצה להגדיל בדיאטה את היחס בין רב-שומנים בלתי רוויים לבין השומנים הרוויים, כאשר תשעה חברי וועדה תמכו בהמלצה זו, ורק חבר ועדה אחד,Mitchell , היה עדיין סבור שהראיות אינן מצדיקות את ההמלצות.


ברוב כעסו על החלטות הוועדה בה היה בעמדת מיעוט, פרסם Mitchell בשנת 1984 מאמר מערכת ב-International Journal of Cardiology, בו הביע את ספקותיו בנושא האמור, וקבע שארבעת מסקנות הוועדה, דהיינו,   


 1. מחלת לב כלילית נגרמת על ידי טרשת עורקים.


 2. רבדים של טרשת עורקים מורכבים ממשקעים של כולסטרול בדופן העורק.


 3. רמה גבוהה של כולסטרול בדם הוא גורם סיכון למחלת לב כלילית.


 4. שומנים בדיאטה קובעים רמת הכולסטרול בדם.


אינן נכונות, ואינן רלבנטיות, והן תופרכנה עד שנת 2000. בדיעבד, Mitchell התבדה בכל הסעיפים.


הגישה של Mitchell למניעת מחלת לב הייתה להמליץ למטופליו לא לעשן, אך לא להזכיר במילה את הדיאטה. Mitchell המשיך ללעוג בהרצאותיו ל”אבנגליסטים של הכולסטרול”, ואף הכתיר את אחת מהרצאותיו בכותרת: “האם כל פרה צריכה מכאן ואילך לשאת על גבה אזהרת בריאות מטעם השלטונות”.


 


התחלת הסוף של הוויכוח הנוקב על משמעות כולסטרול בתחלואת הלב, החלה בשנת 1971, השנה בה מיקרוביולוג יפאני בשם Akira Endo, שעבד בחברת התרופות היפאנית Sankyo, החל לתור בשמרים אחר חומרים שיצליחו לעכב את האנזים HMG CoA reductase, שהוא אנזים המפתח בביו-סינתזה של כולסטרול בגוף. לאחר שסרק כ-6,000 סוגים שונים של שמרים, הוא בודד זן אחד מהשמר Penicillium cityrinum, שהפחית באופן משמעותי את רמת הכולסטרול בדמן של חיות מעבדה שטופלו בו.


בתחילה נקרא החומר compactin, ואחר כך הוסב שמו ל-statin. מעניין לציין, שאותו חומר, compactin, בודד גם על ידי מדענים מחברת Beecham הבריטית, באותו זמן ש-Endo גילה אותו ביפאן. אך החוקרים הבריטיים נכשלו בכך שאיבדו בו עניין כאשר נכשלו להפחית איתו את רמת הכולסטרול במכרסמים, למרות שכבר אז היו בידיהן ראיות ראשוניות שהוא מעכב סינתזה של כולסטרול בבני-אדם.

זו הייתה החמצה וקוצר-ראוּת גורליים.

המחקרים הראשונים עם compactin שפורסמו על ידי Endo בשנת 1980 ב-Athersclerosis, הראו ירידה של 27% ברמת כולסטרול בסרום של מטופלים עם היפר-כולסטרולמיה משפחתית תורשתית, כאשר עיקר ההפחתה הייתה ברמת כולסטרול-LDL “הרע”. אלא שכאן התרחש תהליך מוזר לפיו, חברת Sankyo היפאנית החליטה באופן פתאומי להפסיק לחלוטין את סדרת הניסויים עם קומפקטין מסיבות לא ברורות, ואכן חברה זו מעולם לא הוציאה רישוי לטיפול בחומר זה בבני-אדם.


 


ההיסוסים של החברה היפאנית Sankyo הביאו את Endo לשיתוף פעולה עם ענק התרופות האמריקני Merck, ואף סיפק להם דגימות של compactin, מה שסייע ל-Alberts וחבריו לפרסם בשנת 1980 בביטאון האקדמיה האמריקאית למדעים-PNAS, את הדיווח הראשון על חומר המעכב את אותו אנזים (HMG CoA reductase) שבודד מהשמר Aspergillus terreus, שכונה בתחילה mevinolin, אך בהמשך הומר השם ל-lovastatin, שקיבל בשנת 1984 את אישור ה-FDA כסטאטין הראשון שקיבל רישוי בארה”ב.


אך ההתלבטויות סביב הפחתת רמת כולסטרול בדם לא פסקו אפילו בשלב זה.


הרופא הבריטי Michael Oliver הזכור ממאמרו החלוצי בשנת 1953 על כך שחולי לב הם אלה עם רמת כולסטרול גבוהה בדמם, פרסם ב-1988 בכתב העת החשוב Journal of American College of Cardiology, מאמר תחת הכותרת: “Reducing cholesterol does not reduce mortality“, בו חזר והביע חשש מאי-הבטיחות של הפחתת כולסטרול בדם.


חשש זה היה מבוסס על אותם ניסויים קליניים ב-clofibrate, שהפחית את הכולסטרול בדם, הפחית תמותה מסיבות כליליות, אך הגביר מעט את התמותה מסיבות כלשהן.


ההתלבטויות בנקודה זו המשיכו להטריד חוקרים נוספים: בשנת 1990 התפרסמה ב-British Medical Journal מטה-אנליזה שניתחה וסיכמה 6 ניסויים קליניים בהם ניסו למנוע מחלת לב על ידי הפחתת רמת כולסטרול. המסקנה הייתה דומה למה שהתפרסם קודם לכן, לפיה אמנם הפחתת כולסטרול הורידה את התמותה הכלילית, אך התמותה הכללית מסיבות כלשהן לא הושפעה ולא פחתה. שוב החלו מתפרסמים בכתבי העת הרפואיים מאמרי מערכת בנוסח: “האם הטיפול היתר-כולסטרול מגביר תמותה מסיבות לא קרדיאליות?”, וכן “האם הפחתת כולסטרול תמיד בטוחה?”.


 


אפילו ב-1992, אך לפני 16 שנים, המשיכה עדיין להטריד דאגה בנושא של הפחתת כולסטרול את הקהילייה הרפואית, שבאה לביטוי במאמר שהתפרסם ב-British Medical Journal, תחת הכותרת:” האם צריך לבקש ארכה (moratorium) בשימוש בתרופות מפחיתות כולסטרול?” מאמר זה הצביע על עליה משמעותית בתמותה לא-כלילית, מסיבות של מחלות סרטן, פציעות, התאבדויות וכו’ במטופלים בתרופות מפחיתות כולסטרול.


מאמר זה של Davey Smith ו-Pekkanen, הציע להגביל טיפול בתרופות אלה, עד לקבלת תוצאות יותר נרחבות של הטיפול בסטאטינים שהיו באותה עת בשלבים מוקדמים יחסית.


מאמר זה יצר גלי הדף של ממש בדעת הקהל. העיתונות הכללית יצאה בכותרות בנוסח “גלולות ללב עלולות להרוג אותך” וכן “תרופות להפחתת שומן נכרכות בעלייה במקרי רצח”. עד כדי כך!


כצפוי, ציבור צרכני תרופות אלה הגיב בפאניקה של ממש, ואינספור טרוניות ושאלות שהופנו לרופאיהם.


הרגעה בחזית זו הושגה רק בשנת 1994 כאשר שני האפידמיולוגים הבריטיים המפורסמים Law Wald פרסמו ב-British Medical Journal מטה-אנליזה מאוד סיסטמתית שניתחה והקיפה 40 ניסויים קליניים רחבי-היקף שפורסמו עד אז. מאמרם של שני אלה, קבע באופן מוחלט שהקשר שיוחס קודם לכן לרמה מופחתת של כולסטרול עם תחלואה בסרטן, או התנהגויות אלימות דוגמת התאבדות, הוא בלתי מוצדק ובלתי ראוי.

מסקנתם הייתה שחולי סרטן סובלים מתזונה לקויה עקב מחלתם, ואלה הנוטים להתאבדות, הם אנשים הנוטים לתזונה מקופחת ולהזנחה עצמית, ואלה גם אלה יהיו בעלי רמות נמוכות של כולסטרול בדמם. סיפור קלאסי של הביצה והתרנגולת!

 


המאמר המכונן שהביא להרגעה בסוגיה המרתקת של כולסטרול ובריאות, התפרסם בשנת 1994 ב-Lancet. היה זה “מחקר ה-4S” המפורסם Scandinavian Simvastatin Survival Study שהדגים באופן שאין עליו כל עוררין, שטיפול ב-simvastatin להפחתת כולסטרול במטופלים עם מחלת לב כלילית, הפחית תמותה מכל סיבה, בעיקר כיוון שטיפול זה השיג הורדה של 42% בתמותה כלילית, כאשר לא נרשמה כל עלייה מסיבות לא קרדיו-וסקולאריות, כולל סרטן או טראומה.


פרסום מחקר ה-4S, היה בעל השפעה מיידית על דעת הקהל בקהילייה הרפואית. אפילו Michael Oliver, הספקן הבריטי האולטימטיבי, צרף שמו למאמר מערכת  רב-תהודה שהתפרסם ב-1994 ב-British Medical Journal תחת הכותרת המרשימה: “Lower patients’ cholesterol NOW“, ובתרגום חופשי “הפחיתו את רמת הכולסטרול במטופליכם, כעת!”. כאשר Oliver נשאל לפשר “פניית הפרסה” שביצע ביחס להורדת רמת כולסטרול, ענה: “כאשר העובדות משתנות- אני משנה את דעתי”!


 


הוכחה הסופית בתיאורית הליפידים הגיעה כאשר סוכמו הנתונים מטיפול במעלה מ-90 אלף מטופלים בסטאטינים בין השנים 1994 עד 2004, בחלק מ-14 ניסויים קליניים גדולים. ניסויים אלה הצביעו על ירידה ממוצעת של 19% בתמותה כלילית, וירידה של 12% מתמותה מסיבות כלשהן, על כל ירידה של 40 מיליגרם לדציליטר ברמת כולסטרול-LDL “הרע”. כן הראו ניסויים אלה שהתופעה הרצינית ביותר של פגיעה ברקמת שריר, רבדומיוליזה, מתרחשת רק ב-0.01% מהמטופלים בסטאטינים. היום כבר מוכר הטיפול בסטאטינים כטיפול שאין כלל ספק בחיוניותו, והפחתת הכולסטרול קבלה את “זיכוייה המלא”.


 


בשנת 1953, באותה שנה בה כתב Oliver  את מאמרו “הנבואי” על משמעות יתר כולסטרול בתחלואת-לב, פרסם הקרדיולוג האמריקני OJ Pollack מאמר בכתב בעת Circulation, תחת הכותרת: Reduction of blood cholesterol in man”“. בסיכום מאמר זה כתב Pollack: “יום אחד, השאלה מהו היתרון הפרופילקטי או המרפא של הפחתת כולסטרול בדם, תקבל את התשובה הראויה”. כמעט 50 שנה היו צריכות לחלוף עד שתשובה זו אמנם ניתנה.


 


בברכה, פרופ’ בן-עמי סלע


 

אהבתם? שתפו עם חבריכם

ראיתם משהו בכתבה שמעניין אתכם, רוצים מידע נוסף? רשמו את המייל שלכם כאן למטה או שלחו אלינו פנייה - לחצו כאן לפנייה

    בעצם שימושך בכלי כלשהו באתר טבעלייף כולל מחשבון הקלוריות וכולל פנייתך והרשמתך אלינו אתה מאשר בזאת כי אתה מסכים למדיניות הפרטיות שלנו ואתה מסכים לקבל מאיתנו דברי דואר כולל שיווק ופרסום. תמיד תוכל להסיר את עצמך מרשימת הדיוור או ע"י פנייה אלינו או ע"י על לחיצה על הקישור הסרה מרשימת הדיוור אשר נמצא בתחתית כל מייל שיישלח אליך. למדיניות פרטיות לחץ כאן. אם אינך מסכים אנא אל תירשם אלינו, תודה.

    INULIN

    בריאים לחיים המפתח
    ,ימים ולאריכות יותר
    ,לכולם ממליץ FDA
    ויצמן במכון חוקרים
    ...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

    לפרטים נוספים