חיפוש באתר
Generic filters
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in excerpt

אוקסיטוצין – הורמון האהבה שהבנתו, התקווה והחששות שתולים בו סתומים כאהבה עצמה.

אהבתם? שתפו עם חבריכם

פרופ’ בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.


 


דומה שמעטים ביותר החומרים שגוף האדם מייצר המעוררים תחושות של “פוטנציאל יישום” שלא הגיע עדיין לסיפוקו כמו oxytocin, הפפטיד שהוטבע בו התג של “הורמון האהבה”. 


אכן לאוקסיטוצין היה מסלול מעט פתלתל מאז התגלה בשנת 1906 על ידי הפרמאקולוג הבריטי Henry Dale, ואף זכה אז לשם שמקורו יווני ופירושו “לידה מהירה”. 


Dale תאר במקור את תכונותיו של אוקסיטוצין בכיווץ הרחם, ו-4 שנים אחריו היו אלה Scott ו-Ott שתיארו את תכונות הפפטיד הזה בזירוז הפרשת החלב באם המניקה.


 


אך בחלוף השנים, התברר שבנוסף לקשר המיידי שלו לתהליך הלידה ולתקופת ההנקה שאחריה, יש לאוקסיטוצין כנראה קשר הדוק בין פעילות ההורמון לבין תחושות אמון הדדי ואמפטיה, קשר חברתי עד כדי תחושת אהבה.


ואמנם במרוצת עשרות השנים האחרונות אינספור מחקרים בוצעו כדי לגלות את הפוטנציאל הגלום באוקסיטוצין, בכל הקשור לפסיכולוגיה של האדם, ואף יותר מכך לנסות לגלות קשר בינו לבין מפגעים פסיכיאטריים, ויתרה מכך לנסות את ההורמון הזה בטיפול במחדלים כמו חוסר אמפטיה באוטיסטים, בתרחישי חרדה, ובפרנויה של סכיזופרניה. 


 


אך נראה שהתקוות הכמוסות הגדולות ביותר, מתייחסות דווקא לפוטנציאל של אוקסיטוצין בכל הקשור לאוטיזם.


במבט ראשון אמנם הצטייר אוקסיטוצין כאליקסיר האולטימטיבי, שיש בו כדי לסייע במספר חסכים התנהגותיים-חברתיים. אך ככל שמתרבות הראיות המחקריות, צצים כמעט כצפוי גם היבטים פחות רצויים של ניסיונות טיפול בהורמון זה. 


לעתים אוקסיטוצין דווקא מעודד אגרסיה או התנהגות אנטי-חברתית, והשפעותיו מצטיירות ככאלה התלויות במבנה הגנטי של המטופל ובסטאטוס הפסיכולוגי שלו.


יש אף המביעים אי-ודאות לגבי התוצאות של טיפול ארוך טווח עם אוקסיטוצין, שכן ניסויים קליניים לפרקי זמן ממושכים אינם בנמצא.


 


אם לשפוט מניסויים בחולדות בר (prairie voles) בהם טופלו זכרים בתרסיס אפי של אוקסיטוצין למשך שבועות אחדים בגיל הנעורים, והתברר שטיפול זה דווקא גרם להם בהמשך להתנהגות “לא חברתית” בגישה שלהם לחולדות נקבות.


מי שעמדה בראש המחקר האמור, Sue Carter, נוירו-אנדוקרנולוגית ואחת מחלוצות המחקרים על השפעת אוקסיטוצין על התנהגות חברתית, במכון RTP בצפון קרוליינה, מתבטאת בנוסח: “ככל שאנו מרבים בניסויים עם אוקסיטוצין, מתברר כמה נושא זה מורכב”. 


Carter מביעה בעיקר הסתייגות וחשש שמא יתחילו לטפל בילדים באוקסיטוצין, לפני שהתחוורו כל השאלות הנגעות להשפעתו לטווח רחוק, בפרט על המוח המתפתח בגיל הצעיר.


 


לעומתה, טוענת Geraldine Dawson, פסיכולוגית התפתחותית של ילדים, ומראשי עמותת Autism Speaks, ש”יש מספיק היגיון קליני לשימוש באוקסיטוצין בצורה מבוקרת בטיפול באוטיזם,  בפרט על רקע חסר בחלופות טיפול טובות יותר”. אכן, Autism Speaks כבר גייסה מיליוני דולרים למימון מחקרים ברוח זו.


 


אוקסיטוצין, שהתגלה כאמור לפני יותר מ-100 שנה, היה ונותר הורמון המציב בפנינו יותר תהיות מאשר הבנות מוצקות. 


מדובר בפפטיד המורכב מ-9 חומצות אמינו שמשקלו המולקולארי 1,007 דלטון, בהחלט חלבון קטן. פפטיד זה מיוצר בתאים בהיפותלמוס, אותו חלק קדמון מבחינה אבולוציונית של המוח, הממוקם מתחת לתלמוס, ומעל בלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה), אליה הוא מקושר על ידי מערכת עצבים וכלי-דם.


למרות ממדיו הזעירים, אחראי ההיפותלמוס על ויסות תפקידים חיוניים רבים, בתחומי האכילה והשתייה, רבייה, ותגובות למצבי לחץ.


 


ההיפותלמוס מווסת תהליכים מטבוליים שונים, וכן את מערכת העצבים האוטונומית.


הוא שולט גם במערכת האנדוקרינית, על ידי וויסות ההפרשה של הורמונים אחרים, ויש לו תפקיד מרכזי  במצבי חירום, בהם חייב הגוף לבצע תהליכים פיזיולוגיים מורכבים המוגדרים כתגובת “הילחם או ברח” (fight or flight), ולכן ההתייחסות להיפותלמוס כאל מרכז הדחק במוח.


 


כאמור, אוקסיטוצין מופרש מההיפותלמוס, דרך ההיפופיזה הסמוכה, שם הוא נאגר בבועיות הידועות כגופי Leydig, מהן הוא מופרש לדם בשעת הצורך.


אך נוסף להשפעתו האנדוקרינית על איברי מטרה מרוחקים, פועל אוקסיטוצין גם באופן פאראקריני-מקומי על המוח עצמו ובמובן זה הוא משמש כנוירו-טרנסמיטור. 


השפעותיו “המרוחקות” העיקריות הן בין השאר מתן הוראה לרחם להתכווץ בשעת תהליך הלידה, וכן בעידוד תהליך הפרשת החלב בתהליך ההנקה.


בגלל פשטות המבנה שלו, אוקסיטוצין היה למעשה ההורמון הראשון שסונתז במעבדה עוד בשנת 1953 על ידי הצרפתי Vincent de Vigneaud, יחד עם הורמון חשוב אחר (vasopressin או ADH, המווסת את משק המים בגוף), אף הוא הורמון בן 9 חומצות אמינו הזהה לאוקסיטוצין ב-7 מתוך 9 חומצות האמינו, ומקורם כנראה מגן קדמון זהה.


על הישג זה זכה de Vigneaud בפרס נובל לכימיה ב-1955.   


 


בהתחשב בחלק מתפקידיו הידועים של אוקסיטוצין, עלתה סברה שמא אוקסיטוצין משחק תפקיד בהתנהגות הרבייתית-מינית.


בשנות ה-70 המאוחרות ובשנות ה-80 המוקדמות, נמצא בניסויים בחולדות ובכבשים, שאוקסיטוצין מגביר ומחזק את הקשר האימהי לוולדות לאחר הלידה.


בשנות ה-90 ביססו Carter ואחרים את הקשר של אוקסיטוצין אנדוגני לקשרי החיבה החיוניים לזוגיות של חולדות בר, ששמשו במחקרים רבים בגלל ייחודם: מכרסמים עשירי פרווה אלה המצויים בעיקר בערבות הקרות הצפוניות (prairies) של צפון אמריקה, בניגוד לרוב המכרסמים, יוצרים קשרי זוגיות לאורך כל החיים, ומשתתפים בצוותא ובאופן שוויוני, זכרים ונקבות, בגידול הצאצאים.  


 


בשנת 2000 דיווחו Larry Young וחב’ מאוניברסיטת Emory באטלנטה, שעכברים טרנסגניים בהם פגעו בשיטות של הנדסה גנטית ביכולת לייצר אוקסיטוצין, לא היו מסוגלים להכיר ולשתף פעולה עם עכברים אחרים, מה שהצביע על תפקיד מרכזי שיש להורמון זה בכל הקשור ליצירת קשרים חברתיים.


ניסויים וממצאים ראשוניים אלה בעכברים, עודדו גל של ניסויים בבני-אדם, כדי לנסות ולהבין את תפקיד אוקסיטוצין במישור הבין-אישי.


 


באחד המחקרים הללו בראשות Ernst Fehr מאוניברסיטת ציריך, גויסו סטודנטים של מוסד זה שנכללו במשחק של “הערכות כלכליות של כדאיות השקעה כספית בפרויקטים של אדם זר”. 


חלק משתתפי הניסוי טופלו לפני הכניסה לאולפן על ידי תרסיס אפי של אוקסיטוצין, וחלק אחר טופל בתרסיס פלצבו.


התברר באופן מובהק שהטיפול באוקסיטוצין הגדיל משמעותית את גודל ההשקעה ואת האמון שנתנו המשקיעים באיש עסקים “זר” שלא היה מוכר להם.


תוצאות מחקר זה שהתפרסמו ב-2005 ב-Nature, עודדו מחקרים נוספים בעלי אופי דומה, שהציעו אף הם שאוקסיטוצין לא רק מגביר אמון ושיתוף פעולה בין בני-אדם, אלא גם מגביר מודעות חברתית, את היכולת לזכור ולזהות פני אנשים, ואף את היכולת לקרוא את  מחשבותיהם של אנשים, מתוך התבוננות בעיניהם. 


 


ממצאים אלה הולידו תוך זמן קצר ספקולציות על שימושים קליניים אפשריים של תכשיר זה. המחקר הראשון שהתפרסם, בו ניתן אוקסיטוצין לילדים אוטיסטים הופיע בסוף שנת 2009


ב-Biological Psychiatry. באוניברסיטת סידני, עשה הפסיכולוג הקליני Adam Guastella וחב’  ניסוי פיילוט בקבוצה קטנה של 16 צעירים אוטיסטים בגיל 12-19 שנה, שקבלו באופן חד פעמי תרסיס אפי של אוקסיטוצין או של פלצבו, כאשר שתי קבוצות המטופלים טופלו בהזדמנות אחרת בחלופה, דהיינו מי שטופל בפעם הראשונה בהורמון, טופל לאחר מכן בפלצבו, ואלה שטופלו לראשונה בפלצבו, קיבלו בהזדמנות הבאה תרסיס של ההורמון.


לא בעלי הניסוי ולא משתתפו ידעו מה סדר טיפולים, ומי קיבל מה בזמן נתון.   


 


בניסוי זה כיסו את פניהם של קבוצת אנשים, והותירו רק את העיניים גלויות. משתתפי הניסוי התבקשו לציין מה לדעתם מביע מבט העיניים: האם שמחה או עצב, רוגע או עצבנות, חשש או מצוקה, אכזבה או שביעות רצון?


תוצאות הניסוי לא היו פסקניות או מעודדות במיוחד: הצעירים האוטיסטים בקבוצת מקבלי התרסיס האפי של אוקסיטוצין שפרו אך במעט את הערכתם בהשוואה לאותם צעירים עצמם כאשר אפם רוסס בתמיסת פלצבו: 49% נתנו תשובה נכונה כאשר טופלו ב-באוקסיטוצין בהשוואה ל-45% כאשר טופלו בפלצבו.


רק כדי לקבל פרופורציות נכונות, צעירים בריאים ללא אוטיזם נותנים תשובות נכונות בלמעלה מ-70% מהמקרים.


 


מחקרים באוטיסטים בגיל המבוגר מראים גם כן שיפור קל בטיפול באוקסיטוצין במבחני מעבדה המעידים על מודעות חברתית, אך הרוב המכריע של עבודת מחקר שפורסמה עד כה, בחנו את השפעת ריסוס מנה אחת של אוקסיטוצין, בטווח של שעה אחת לאחר הטיפול.


השאלה העיקרית שנשאלת היא האם הורמון המוחדר לגוף בצורה זו יכול לשחזר ולבוא במקום השפעת ההורמון הטבעי, האנדוגני, המופרש ממוחות הנבדקים האוטיסטים?


החוקר האוסטרלי Guastella החליט לנסות ולהרחיב את היריעה, על ידי מתן תרסיס יומי של אוקסיטוצין למשך שבועות אחדים ואפילו חודשים אחדים, ואם כי תוצאות ניסויים מורחבים אלה עדיין בשלב של ניתוח, כבר מסתמן שגם אלה לא הביאו לגילוי “גיזת הזהב”. 


 


ניסוי קליני גדול בהרבה אמור לצאת לדרך באביב 2013 בניסיון להבהיר את סוגיית אוקסיטוצין ואוטיזם.


הפסיכיאטרית Linmarie Sikich מאוניברסיטת צפון קרוליינה ב-Chapel Hill, קבלה מענק מחקר נכבד בסכום של 12.6 מיליון דולר ממכוני הבריאות הלאומיים (NIH), לצורך ניסוי אליו יגויסו 300 ילדים אוטיסטים בגילים שבין 3-17 שנה, שמחציתם יקבלו טיפול יומי בתרסיס אפי של אוקסיטוצין פעמיים ביום למשך 6 חודשים, לעומת מקבלי תרסיס פלצבו, בניסוי כפול-סמיות. לאחר 6 חודשים אלה, כל משתתפי הניסוי יקבלו טיפול המשך דומה לתקופה של עוד 6 חודשים. החוקרים ינסו לגלות שינויי התנהגות כלשהם, וכמובן לבדוק אם אין לטיפול זה תופעות לוואי לא רצויות. 


 


הנוירוביולוגית ההתנהגותית Karen Bales מ-UCLA ב-Davis, מוטרדת מעט מהגל הגדול של ניסויים עם אוקסיטוצין בילדים אוטיסטים בפרט כיוון שמדובר במוחות מצויים עדיין בתהליך התפתחות.


לשם הדגמת דבריה היא מציינת בניסויים שערכה ופרסמה בשנות ה-2000, נמצא שבגורים של חולדת הערבה, שטופלו ביום לידתם באוקסיטוצין, היו השפעות ארוכות טווח לא רצויות של הטיפול.


לדוגמה, הגורים הללו עצמם הדגימו קשרים זוגיים פגומים, והתנהגות הורית לקויה כלפי הגורים שנולדו להם. תוצאות ניסויים אלה היו לא ברורות בעליל והשפעת הטיפול הייתה תלויה גם במינו של בעל החיים, וכן במינון של אוקסיטוצין שניתן לו.


באחד מניסויים אלה מצאה, שחולדי ערבה זכריים שטופלו בלידתם במינון בודד של אוקסיטוצין, הראו בעיות פוריות בבגרותם, ויכולתם להפרות נקבות ירדה כדי 50% “בגלל כישלון להחדיר את איבר מינם באופן יעיל”.  


 


לאחרונה ניסו Bales וחב’ לחקות בחולדות ערבה את צורת הטיפול באוקסיטוצין לכזה הניתן לילדים אוטיסטים.


החוקרים הזריקו לאפם של חולדות ערבה למשך 3 שבועות. במושגים התפתחותיים, החולדות היו בגיל מקביל לזה של צעירים אוטיסטים ברובם של הניסויים הקליניים, דהיינו בגיל 12-17 שנה.


נמצא שבטווח הזמן הקצר, טיפול זה הפך את החולדות ל”יותר חברתיות” כאשר לאחר טיפול כזה הם בילו זמן רב יותר בצמידות לבנות זוגם בכלוב. אך כאשר בגרו, החולדיםהזכרים  שטופלו באוקסיטוצין הראו יחסי זוגיות משובשים, כפי שדווח במאמר שהתפרסם ב-15 באוקטובר 2012 ב-Biological Psychiatry.  


 


המבחן הסטנדרטי להערכת “קשר זוגי” או “pair bonding” בחולדות, הוא לשים חולד זכר בכלוב ריק, המחובר לשני כלובים נוספים: באחד מהם נמצאת החולדה “בת זוגו”, ובשני נמצאת חולדה לא מוכרת לו.


חולד ערבות זכר נורמאלי, יתרוצץ מעט בכלובו, ואז ימצא דרכו לחולדה המוכרת לו. 


לעומת זאת, חולד זכר שטופל במנות יומיות של אוקסיטוצין, המקבילות לאלה שקיבלו ילדים אוטיסטים, או אף במינונים נמוכים יותר, בחר דווקא להסתודד עם נקבות לא מוכרות-על פי Bales. נראה שמתן תרסיס אפי של ההורמון, אמנם הייתה לו השפעה חיובית בטווח הזמן הקצר, אך הוא גרם לשינויים ארוכי טווח כלשהם במוח, באופן שאולי אף גרמו לו לייצר פחות אוקסיטוצין אנדוגני.


 


סימנים נוספים לכך שלאוקסיטוצין יש משמעות מעבר לגינוני אהבה מקובלים, משתמעים מניסויים בבני-אדם.


בשנת 2010 הפסיכולוג ההולנדי Carsten de Dreu וקבוצתו באמסטרדם, טיפלו בתרסיס אפי של אוקסיטוצין בגברים לפני שאלה החלו במשחק מחשב בו קבוצות קטנות התחרו על זכייה כספית.


בהשוואה לגברים שטופלו בפלצבו, אלה שרוססו באוקסיטוצין, התנהגו במהלך המשחק באופן יותר אלטרואיסטי למשתתפים אחרים בקבוצתם שלהם, אך בעת ובעונה אחת גילו אגרסיביות גדולה יותר בהענשת מתחרים מקבוצות אחרות.


במחקר זה שפורסם בשנת 2011 בביטאון האקדמיה האמריקנית למדעים PNAS, הראה de Dreu שטיפול באוקסיטוצין הגביר “ידידותיות” כלפי משתתפי משחק מאותו מוצא אתני (Dutch), אך במקביל היה קשור גם בדעות קדומות כנגד משתתפי המשחק ממוצא גרמני או מרכז אירופי אחר.


 


אך אוטיזם הוא רק מפגע אחד בו נבדקת מעורבות של אוקסיטוצין, כאשר מתוך 44 ניסויים קליניים עם אוקסיטוצין הנמצאים כיום בעיצומם, 75% מהם מתייחסים למפגעים נוירו-פסיכיאטריים אחרים. 


אחד המחקרים הבולטים מתבצע אף הוא ב-Chapel Hill על ידי הפסיכיאטר Cort Pedersen, על השפעת אוקסיטוצין בסכיזופרנים עם פרנויה, המתקשים אף הם ליצור קשר חברתי, לאור ניסויי פיילוט שהצביעו לכאורה על כך שהורמון זה עשוי להפחית תסמינים פסיכוטיים ולהגביר מעורבות חברתית. 


 


חוקרים אחדים רואים בתוצאות אלה הדגמה לכך שאוקסיטוצין עלול לשמש כחרב דו-להבית: מצד אחד ההורמון מעודד קשרים עם בני משפחה וידידים קרובים, אך עלול לעודד חוסר ידידותיות כלפי זרים.


פסיכיאטר גרמני, Renė Hurlemann מאוניברסיטת Bonn דיווח בנובמבר 2012 ב-Journal of Neuroscience על הניסוי הבא: מדובר בגברים נורמטיביים שקיימו קשרים הטרוסקסואליים יציבים, שטופלו באוקסיטוצין שגרם להם “התקררות ואדישות” בהתייחסות לנשים אטרקטיביות זרות. גם ניסוי זה מצביע על אוקסיטוצין כבעל השפעה מנוגדת על קשרים רומנטיים-חברתיים עם זרים לעומת מקורבים.


Hurlemann מזהיר שאוקסיטוצין אינו יכול לתת פתרונות זהים לאנשים שונים בהקשרים חברתיים שונים.


 


הדגמה נוספת למגבלה זו של אוקסיטוצין מגיעה ממחקר של הפסיכולוגית החברתית הקנדית Jennifer Bartz מאוניברסיטת Mc Gill. היא בדקה אנשים עם הפרעה אישיותית גבולית (BDP), הלוקים בחששות מפני היותם נזנחים או ננטשים, וסובלים עקב כך מקשיים ביצירת קשרים חברתיים.


כאשר פרטים אלה טופלו בריסוס אפי של אוקסיטוצין, הם הפכו פחות נותני אמון ועוד לפחות משתפי פעולה עם פרטנרים במבחנים של קשר חברתי. השפעה לא רצויה זו הייתה חזקה ביותר בעיקר באלה עם תסמונת BPD עם חששות מוגברים במיוחד מפני נטישה, ובאלה עם חשש מיצירת קשרים חברתיים.


 


מסקנתם של העוסקים בדבר היא שלפני שאנו מסיקים מסקנות מרחיקות לכת על טיפולים באוקסיטוצין, עלינו להבין את מנגנון הפעולה הפיזיולוגי של תרסיס אפי של ההורמון, והאם שיטת מתן זו שהיא פשוטה לביצוע, אמנם גורמת להורמון המרוסס להגיע לקולטנים הפיזיולוגיים שלו במוח.


בנקודת זמן זו עדיין קשה לייחס לאוקסיטוצין סגולות טיפוליות מרחיקות לכת בטיפול באוטיזם, כמו גם בהשבחת קשרים בינאישיים כחיבה ואהבה.


כמו תמיד נפש האדם מורכבת יותר ממה שאנו מסוגלים כרגע לפרש ולהבין.


לכן הגישה הפשטנית מעט, ואולי תמימה מעט, שניתן על ידי תרסיס אפי של הורמון מוחי שפעילותו עדיין לא פוענחה באופן מוחלט, לשפר את הקשרים הבינאישיים, מתבררת כבלתי מוצדקת.


 


ולסיום, כדאי לעבור בקצרה על ההשפעות הפיזיולוגיות היותר מוכרות וברורות של אוקסיטוצין: השימוש הפופולארי ביותר בהורמון זה בשם המותג Pitocin וכן Syntocinon הוא להקל על תהליך הלידה בעידוד התכווצויות הרחם במהלך הלידה, שליטה על הדימום המתרחש בלידה ועידוד הפרשת חלב האם לאחר הלידה.


באותו מנגנון משמש פיטוצין גם לביצוע הפלה במקרי הריון שיש להפסיק. מקובל ממספר מחקרים (לא בהכרח מבוקרים) שבעת אורגזמה בשני המינים רמת אוקסיטוצין בדם עולה, ויש המייחסים לו השפעה על תהליך הגירוי (arousal) המיני.


כיוון שאוקסיטוצין נהרס במערכת העיכול במהירות, הוא אינו ניתן באופן פומי אלא על ידי הזרקה או תרסיס אפי.


 


ותמיד יש לזכור שאוקסיטוצין בהתוויות וצורות נתינה שונות עלול להיות בעל תופעות לוואי לא רצויות כגון קצב לב בלתי סדיר, האצת קצב הלב, חולשה וסחרחורת מירידה בלחץ הדם, שטפי דם פנימיים באגן הירכיים או דמם תת-עכבישי (SAH או subarachnoid hemorrhage), היפונצרמיה, תגובה אנאפילקטית, בחילות והקאות, וכן השריית אי-קרישת דם כתוצאה מ- afibrinogenomia.


לכן, השימוש בהורמון זה גם למטרת סיבות נאצלות כמו “אהבה” צריך להיות תחת פיקוח והשגחה רפואית.


 


בברכה, פרופ’ בן-עמי סלע

אהבתם? שתפו עם חבריכם

INULIN

בריאים לחיים המפתח
,ימים ולאריכות יותר
,לכולם ממליץ FDA
ויצמן במכון חוקרים
...ממליצים העולם וברחבי בטכניון

לפרטים נוספים