סגנון החיים הרבצני (sedentary) של האוכלוסייה בארה"ב, המהווה דגם נוח ומקובל למדדי חיים ובריאות בעולם המערבי, החל מעורר דאגה כבר בראשית שנות ה-50, כאשר הנשיא הנבחר אז, דווייט אייזנהאואר, מינה כבר בשנת 1953 את ה"מועצה לכושר גופני ובריאות", לעודד פעילות גופנית באוכלוסייה הרחבה. אך נראה שגם 50 שנה לאחר יוזמה נשיאותית זו, העריכו המרכזים לפיקוח ומניעת מחלות באטלנטה (CDC) בדו"ח משנת 2000, שפחות מ-30% מהאמריקנים הם ברמה נאותה של פעילות גופנית, 30% אחרים פעילים גופנית אך לא מספיק, ועוד 40% מתושבי ארה"ב עצלים מכדי להטריד את גופם אף בפעילות מינימאלית.

תוצאות מעקב לאורך שנים אחר נערות בארה"ב בגיל 9 עד 18, שהתפרסמו בשנת 2002 ב-New England Journal of Medicine, הצביעו על ירידה דרמטית ב"תנועתיוּת" בתחום גילים זה בקרב נערות לבנות ועוד יותר נערות שחורות. מורים לחינוך גופני בארה"ב מייחסים את ההפחתה בהיקף שעורי הספורט במסגרת תוכניות הלימודים שם, לנטייה של מנהלי מוסדות חינוך להקדיש שעות רבות יותר מהקוריקולום ללימודים עיוניים ו"שעות מחשב" כדי לעמוד במתח ההישגים והתחרותיות על "מצוינות" והצורך להגיע לרף מינימום כדרישה להתקבלות למכללות שם.

אך גם מעבר לשעות השהייה בבתי הספר, בשעות אחה"צ, הערב ובסופי השבוע, הפעילות הגופנית  והתנועה במרחב הפתוח (outdoor) שהייתה תמיד סממן אופייני של בני הנעורים, הולכים ודועכים. ה-CDC באטלנטה קובע שחלה ירידה דרמטית באחוז הילדים והנערים ההולכים ברגל, או רוכבים על אופניהם לבית ספרם, מ-42% בשנת 1969 עד כדי 16% בשנת 2001. בביתם, בני הנוער האמריקנים מבלים בשבוע בממוצע 30 שעות אל מול מרקע הטלוויזיה, ועוד כמות נכבדת של שעות ליד המחשב, ומעניין שבצפייה ממושכת בטלוויזיה אין רק חוסר הפעלת שרירים:

מחקר של אנשי בית הספר לבריאות הציבור בהרווארד דיווחו בשנת 2003 בכתב העת Pediatrics, שבני נוער המרותקים לתוכניות הטלוויזיה מפחיתים באופן מובהק ביותר את צריכת הפירות והירקות שלהם. זאת כיוון שהפרסומת בטלוויזיה מוקדשת בעיקר למוצרי מזון וחטיפים (snacks) "עתירי קלוריות" ואינם מקדישה בדרך כלל זמן שידור יקר לפירות וירקות.

פרט לכך, בני-נוער נוטים לצרוך את אותם חטיפי-מזון בשעות השידור הארוכות להשביע רעבונם, כאשר פירות וירקות אינם בראש מעייניהם. Frank וחבריו במאמר משנת 2004 ב-American Journal of Preventive Medicine  מדברים על "סביבה מעוררת להשמנה" ובניסוחם Obesogenic environment"", הקובעת את התייחסותם של צעירים ובני-נוער למאכלים תכופים של אוכל ירוד באיכותו, "Junk food, הניזון משפע נקודות ממכר של מזון המהיר (food outlets) הצצים בכל פינה. חוקרים אלה, בחנו בשנים 2000 עד 2002 מדגם של 10,878 איש המתגוררים באטלנטה, ג'ורג'יה, את המדדים הבאים: מסת הגוף (BMI), זמן השהייה במכונית בשעות היממה, מרחק ההליכה היומי, גיל והכנסה, מין והשכלה.

בלי קשר למין או למוצא האתני, נמצאה השפעה מובהקת של מרחק ההליכה היומית והשמנת-יתר, באופן שכאשר חלקו את המדגם לארבעה רביעונים (quartiles) על פי מרחק ההליכה הממוצע היומי, נמצא שככל שעולים ברביעונים מאלה הממעטים לצעוד לאלה הצועדים יותר, חלה ירידה של 12.2% בהשמנה, במעבר מרביעון אחד לזה שמעליו. דהיינו ברביעון העליון של המרבים ביותר ללכת, נמצא 36.6% פחות השמנת-יתר בהשוואה לרביעון התחתון של הממעטים ביותר לצעוד. כל קילומטר נוסף של צעידה מדי יום כרוך בירידה של 4.8% בהשמנה. זאת ועוד, כל שעה נוספת של שהייה במכונית במשך היממה, כרוכה בעלייה של 6% בהשמנת היתר. BMI היה באופן מובהק תלוי יותר במגורים בעיר (urban) מאשר מחוצה לו (rural), ואין בכך כדי להפתיע.

מגיפת ההשמנה העולמית: עד לאחרונה נחשב שׂמֶן תופעה שניתן לייחסה דווקא למעמד החברתי הגבוה. אכן, בתחילת המאה ה-20, מרבית האנשים עם תופעת השמנת יתר חיו בארצות "העולם המפותח" בארה"ב ובמערב אירופה.

אך מחקריו של Popkin הצביעו על כך שלקראת סוף המאה ה-20 התפתחה עלייה מפתיעה בשעורי ההשמנה דווקא במדינות מתפתחות כמו מקסיקו, סין ותאילנד, וארגון הבריאות העולמי ((WHOהכריז בשנת 1997 שתופעת השׂמֶן היא למעשה גלובאלית. בסין לדוגמא, מדינה שעוברת מאז סיומה של מהפכת התרבות של מאו, מהפכה של מודרניזציה מדהימה בקצב שלה, אחוז הגברים השמנים (BMI מעל 30.0) עלה מ6.4% בשנת 1989 עד 14.5% בשנת 1997. אחוז הנשים השמנות בסין טיפס באותו פרק זמן מ-11.5% עד 16.2%.

מחקר זה של Popkin נחתם בשנת 1997, ומהכרת תהליכי ה"הִתְמערבוּת" (westernization) בסין ב-10 השנים שחלפו מאז, בעלייה התלולה במספר כלי הרכב הממונעים, ובמספר המפתיע של.........מזללות McDonnaldבערים הגדולות, יש להניח שאחוז הסינים עם משקל עודף, אף זינק כלפי מעלה. אך האזכור של סין ואחוז השמנים שם העולה בתלילות נעשה כמעט ברוח הפיקנטיות שבעובדה האמורה, שהרי דמותם של סינים כפי שהיא מצטיירת בתת-המודע הקולקטיבי, היא של אנשים צנומים דווקא. ראוי לציין שדווקא בארצות המתפתחות המזוהות עם אנשים רעבים וצנומים, העלייה באחוז האנשים השמנים בעשרות השנים האחרונות, תלולה יותר מאשר בארצות המפותחות: בארה"ב ואירופה כל שנה עולה אחוז השמנים ב-0.3 עד 0.5%, ואילו בארצות המתפתחות ב-0.8 עד 1.6%.

התופעה של שׂמֶן (obesity) בארצות המתפתחות, החלה בולטת כצפוי בראשונה באלה המשתייכים לשכבות הגבוהות של האוכלוסייה, אך ב-20 השנים האחרונות תופעת ההשמנה בולטת גם באלה שאינם נהנים כלכלית. לדוגמה, בברזיל נצפתה תופעה מפתיעה, כאשר בעוד שבשנת 1989 שׂמֶן רווח בעיקר בין השכבות המבוססות כלכלית, הרי שבשנת 1999 נמצאו יותר אנשים עם משקל-יתר דווקא בקרב השכבות החלשות. אך מצג זה של הופעת אנשים מאוד שמנים בנוף האנושי של אזורים נחשלים במדינות מוכות-עוני, יצר מצב פרדוקסאלי של אנשים רזים במיוחד ושמנים במיוחד באותה משפחה עצמה, מצב שזכה כבר לכותרת "הפרדוקס התזונתי בארצות מתפתחות" על ידי Benjamin Caballero, מנהל המרכז לתזונת האדם, בבית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת ג'והן הופקינס, במאמר שלו באפריל 2005 ב-New England Journal of Medicine.

התופעה בה ילדים רזים ונחותים במשקל ומבוגרים כבדי-משקל באותה משפחה עצמה, היא תופעה חדשה יחסית במדינות מתפתחות העוברות כעת שינוי בזמינוּת המזון, בדיאטה ובהרגלי האכילה שלהן. במדינות אלה, בערך ב-60% מבתי האב נמצא לפחות בן-משפחה אחד (בדרך כלל ילד) רזה במיוחד ולפחות בן משפחה אחד (בדרך כלל מבוגר) שמן במיוחד: חוסר האיזון הזה בין ילדים כחושים למבוגרים שמנים בעודף באותה משפחה מייצג סוגיה סוציולוגית של ממש, והוא נמצא רק ב-2% מהמשפחות בוייטנאם, מדינה עם הכנסה שנתית לפרט של 1,100 דולר בלבד, מה שמזוהה עם חסר במזון של המשפחה כולה.

אך לעומת וייטנאם, במדינות עם הכנסה שנתית לגולגולת של 3,000 דולר ומעלה, כבר יש די כסף לבני המשפחה באופן שאחד מהם לפחות (אב, אם או אח בוגר) יסבאו ויתמלאו במזון מהיר עתיר-קלוריות ולא בהכרח בריא, כאשר בני משפחה צעירים יהיו מקופחים במזונם: וכך, ב-7% מהמשפחות בסין חיים זה לצד זה הורה עם עודף-משקל וילדו הכחוש, בקירגיסטאן תופעה זו רווחת ב-12% מהמשפחות, באינדונזיה ב-11% מהמשפחות, ברוסיה ב-9%, בברזיל ב-8% מהמשפחות, ואף בארה"ב המדינה עם הכנסה גולמית שנתית של 25,250 דולר בממוצע לנפש, ב-7% מכלל המשפחות קיימת קוטביות זו במשקל באותה משפחה, כאשר מטבע הדברים רוב המשפחות האמורות הן ממוצא אפרו-אמריקני או היספאני.

עוד ממצא מעניין פרי מחקריו של Popkin שהתפרסם בשנת 2005 ב-American Journal of Clinical Nutrition, שבחן את אחוז הנשים עם עודף-משקל (overweight) בהשוואה לאלו עם חסר משקל ( underweight) במדינות מתפתחות. נתונים שנאספו בין השנים 1992-2000 ב-32 מדינות מתפתחות, בקרב 148,579 נשים בנות 20 עד 49 שנה, כדי לבחון את אחוזי אלו מהנשים עם BMI שלמעל 25.0 (עודף משקל) או BMI שמתחת ל-18.5 (חסר משקל). מסקנות סקר זה הראו שבלמעלה ממחצית המדינות המתפתחות, מספר הנשים בעלות עודף משקל עלה משמעותית על זה של נשים דלות משקל: בערים נמצאו פי-5.8 נשים שמנות מאשר רזות, ואילו באזורים הכפריים היחס בין נשים שמנות לרזות היה רק 2.1. מסקנת בעלי המחקר היא שלמרות שהתוצר הלאומי הגולמי במדינות מתפתחות אלה לא השתפרה באופן משמעותי בדור האחרון, הופעת אנשים במשקל יתר (מחקר זה דן אמנם בנשים אך יש לשער שתוצאות דומות יימצאו בקרב גברים), קשורה לתרבות אכילה בלתי מאוזנת של פריטי מזון עתיר אנרגיה (energy-dense food).

 שתי הסיבות העיקריות לעלייה המפתיעה בתופעת השׂמֶן בארצות מתפתחות הן ההתגברות במגמה של נדידת אוכלוסיות מן הפריפריה לערים הגדולות (עִיוּר, אורבניזציה), וכמובן תהליך הגלובליזציה העובר על העולם מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. בסקר אקראי שהתקיים בקרב 2,350 אנשי מדע ורפואה שהשתתפו בכנס בינלאומי בנושאי תזונה, התבקשו אלה לציין בשאלון שלושה מושגים המבטאים טוב יותר את תופעת הגלובליזציה בעולמנו: ב-65% מהשאלונים הופיע המושג "McDonnald" כסמל הבולט ביותר לתאגידי-ענק שהם מאפייני הגלובליזציה, כאשר הלוגו של חברת ההמבורגרים שהפכה לחברת מזון מהיר לכל סוגיו, הוא אולי הסמל המוכר ביותר בעולם. תהליכי העִיוּר והגלובליזציה, השפעתם עצומה בנושא שבו אנו דנים, בפרט בשינויים מפליגים בייצור מזון, שיווקו וצריכתו.

המעבר למגורים בערים הגדולות, השפעתו כפולה: הפעילות הגופנית ו"הוצאת האנרגיה" מצטמצמת בהרבה, הן במרחקי ההליכה המוסבת לנסיעה ברכב ציבורי, והן בעבודת הכפיים המומרת ל"ג'ובים עירוניים" פחות גופניים. האופי הגלובאלי של המסחר המודרני, וטכנולוגיית יצור המזון, עודדו ייצור של מזון זול יחסית ועתיר-אנרגיה בשווקי המזון של מדינות מתפתחות רבות, שם כ-60% מכלל ההכנסות של בית האב מופנות לרכישת מזון. הבעיה הבריאות מחריפה דווקא בילדים בארצות אלה, שכן הערך התזונתי נמוך לעתים קרובות של סוגי המזון הנצרך, אין בו לתמוך בצמיחה גופנית אופטימאלית, שכן ילדים זקוקים במזונם ליותר יסודות מזינים מאשר לקלוריות. נמשיך ונדון בהיבטים חברתיים של תזונה והשמנת-יתר במאמר השלישי והאחרון בסדרה. 

בברכה, פרופ' בן-עמי סלע